התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

לאדוארד יש אחות בת 2. בלייר שאלה אותו עם היא מאומצת - והוא אמר לה שלא. והיא אמרה לו שזה נשמע לה פשוט רע לשאול את השאלה הזאת וזה... מובן יותר? ^___^

כן. למה בלייר שאלה אם היא מאומצת?

רק לי זה נשמע קצת מוזר שאחרי 16 שנה הורים מחליטים להביא עוד ילד לעולם? (סליחה עם אני פוגעת בנקודות אישיות-רגישות)

אוקיי. כן. זה מוזר.

חחח הבנתוס? (;

כן. עכשיו נפסיק לדבר פה, כדי שלא ייפתח נושא חדש.

קטע קצרצר מפרק 11:
"הוא שאל אותי אם אני אוהבת אותו. הייתי מוקסמת מידיו העדינות ואמרתי באושר ובשלווה "כן. אני אוהבת אותך." והוא נשק לי והייתי ומאושרת. והוא היה מאושר. בעולם האינסופי של פרחים צהובים, זוג אנשים ושמים תכולים ונקיים עם ענני נוצה לבנים וחסרי דאגה. הוא הניח את הזר על ראשי והרמתי אליו מבט. "ואתה אוהב אותי?" שאלתי. הוא הנהן ואמר: "אני מאוהב בך, בלייר.""

כרגיל - מדהים. ואני מתה לדעת מי זה... למרות שיש לי כבר ניחוש.

חחח מוזמנת לנחש. אבל אני אגיד לך על כולם לא. זה סתם מעניין לשמוע מי זה נראה לך. ו... מה קורה עם הסיפור שלך?

אדוארד.
ומתקדם. אחרי שנמחק לי (אהמאחשליאהמאחותיהם) ארבע פעמים.

WT...?!

מששמעת

שמעת על לשמור בוורד? XDDD

הממ. חכם. אני אנסה את זה פעם.

עוד קטע קצרצר מפרק 11. אחרון:
"מחיתי מעיני את הדמעות והבטתי קדימה. קמתי ממקומי ונשענתי על המעקה. הוא עקב אחרי, כרך את ידיו החמות סביבי."

תפרסמי כבר את הפרק! אני מתה פה ממתח!

הוא עוד לא גמור

אופיק

פרק 11.

"אני לא מאמינה שאני נותנת לבן לבחור לי את הבגדים!" רטנתי. הוא צחק. "אם נדמה לך שאמא שלי תהיה מוכנה שתסתובבי בעיר האורות שידועה באופנה - את כל כך טועה. את אפילו צריכה להודות לי על זה." הוא אמר. יצאתי מאחורי הפרגוד המאולתר שיצרנו. "נו?" שאלתי.
אדוארד בחן אותי מלמטה למעלה, "אממ..." הימהם. "שימי את העליונית הזאת." הוא פקד עליי וזרק אלי עליונית אפורה. "אני מסתובבת עם חצאית מיני - זה לא מספיק?" שאלתי. "לא בשביל אמא שלי." הוא אמר ובחן אותי שוב - הפעם עם העליונית. הוא הביט במחברת שבידו וחזר להביט בי. "מעולה." פסק, "עכשיו נעבור לחליפת בגדים מספר 3." הוא אמר והעביר עמוד במחברת.
"שמלת ערב." הוא הירהר. "אין לי שמלות ערב." משכתי בכתפיי. "אז אנחנו הולכים למצוא לך אחת." הוא אמר וקם לחטט לי בפעם השביעית בארון הבגדים. הסתגרנו ביום ראשון יפה בחדר שלי. הוא הגיע בלי התראה מוקדמת ומיד התחלנו בהכנות. נשענתי על המראה והבטתי בו. "אל תפתח את המגירה הזאת! אתה לא אמור להסתכל על מה שיש שם וזה לא אמור לעניין אותך." אמרתי. הוא חייך. "דווקא עיניין אותי לראות איזה מידה בחזיה את לובשת ואם את לובשת חוטיני." הוא התלוצץ. קפצתי שפתיים בעצבנות. "אני ממש לא חושבת שזה עיניינך איזה מידה אני ולידיעתך אני לא לובשת חוטיני." אמרתי.
"אין לך שמלות אחרות?" הוא שאל - מעביר נושא. משכתי בכתפיי. "את הרוב זרקתי כשעברנו דירה. רציתי אממ... איך לומר? לפתוח דף חדש שכלל להפוך את הארון שלי לנורמלי..." אמרתי בעצבנות.
הוא הזדקף. הוא בחן אותי רגע, בודק אם אני רצינית. הוא משך בכתפיו והוציא את הטלפון הנייד שלו וחייג מספר כלשהו.
"היי אמא." הוא אמר לפתע. "כן... הלכנו לפי המחברת שלך. אבל חסרה שמלת ערב אחת." הוא אמר. "מידות? רק רגע." הוא אמר וכיסה את חלקו התחתון של הטלפון. "יש לך מטר במקרה?" הוא שאל. "בטח." אמרתי והוצאתי מאחת המגירות מטר סגול. אדוארד כמעט התפקע מצחוק. הושטתי לו את המטר והוא החל למדוד אותי. "את רושמת?" שאל את אימו ומסר לה מידות. "תתקשרי אלי עוד מעט אמא. ביי." הוא אמר וניתק. "אני כולי שלך. בואי נראה. אנחנו צריכים עכשיו.... חליפה מספר 4." הוא אמר והרהר בדף. "חליפת הליכה." הוא אמר.
"מה זה השמות המוזרים האלה? חליפת הליכה? חליפת מוזיאון? מה הלאה? חליפת אייפל?" תהיתי. הוא צחק. "אני סובל את זה כל יום. תסבלי קצת את." הוא אמר. "או ש... את רוצה במקרה ללכת לטיול לניו יורק, לשבת כמה שעות באוטובוס עם חבורת סוטים ולייחל שהנסיעה תגמר." אמר. חייכתי. "מה החליפה הזאת כוללת?" שאלתי.
"מכנס וחולצה. ואריג." אמר וזרק אלי ג'ינס כהה. "קדימה בלייר. הטיסה עוד כמה שעות..." הוא צחק. נעלמתי מאחורי הפרגוד המאולתר ולבשתי את המכנס. "תזרוק לי את החולצה. ואת האריג המטופש. או מה שזה לא..." אמרתי. הוא זרק את הגופיה. לבנה. "אין לך איזה צבע אחר? החולצה הזאת חצי שקופה כשהיא על החזייה הזאת." רטנתי.
"אני תמיד יכול לפתוח את המגירה שלך..." אמר בהתגרות. "אין צורך. היא כבר לא שקופה בכלל..." אמרתי בבוז. הוא צחק. יצאתי מאחורי הפרגוד, הרגשתי ערומה לגמרי. "אני שונאת להרגיש שרואים לי הכל..." רטנתי בשקט. "לדעתי אין לך במה להתבייש." הוא אמר. רציתי להדביק אותו לקיר. ניסיתי לשמור על רוגע, תרגעי - אמרתי בליבי. תרגעי.
"תן לי את האריג המטופש." אמרתי בשקט. הוא זרק עליי את האריג. "זאת החליפה האחרונה?" שאלתי תוך כדי לבישת האריג.
"אממ.." הימהם, הוא הביט במחברת ודיפדף. "יש עוד שתיים. חליפת עסקים וחליפת טרנינג." אמר. הוקל לי: לחשוב שנשארו לי רק עוד שתי חליפות. הקלה.
"תורידי את הבגדים האלה. חליפת עסקים כוללת חצאית, חולצה מחוייטת וג'קט. אל תשכחי שיש לנו לעבוד על התכשיטים אחר כך..." אמר. רטנתי בליבי - לעזאזל? איך יכולתי להסכים להצעה המטופשת הזאת? כמה מטומטמת הייתי? אז זהו, שזה התחיל בחלום אידיוטי על שדה חמניות, אני בשמלה לבנה עדינה ואדוארד שיושב מעלי וקולע לי זר מפרחים צהובים ועדינים. בחלומי, הוא שאל אותי אם אני אוהבת אותו. הייתי מוקסמת מידיו העדינות ואמרתי באושר ובשלווה "כן. אני אוהבת אותך." והוא נשק לי והייתי ומאושרת. והוא היה מאושר. בעולם האינסופי של פרחים צהובים, זוג אנשים ושמים תכולים ונקיים עם ענני נוצה לבנים וחסרי דאגה. הוא הניח את הזר על ראשי והרמתי אליו מבט. "ואתה אוהב אותי?" שאלתי. הוא הנהן ואמר: "אני מאוהב בך, בלייר."
זה מה ששכנע אותי לאשר את הצעתו לטוס לפריז. המשפט שהוא אמר לי הדהד במוחי כל כך חזק. אני בדרך כלל שוכחת חלומות, אבל את זה - לא שכחתי. והגרוע מכל הוא שנהנתי כל כך לשחזר אותו במוחי.
לבשתי את החליפה בלי לשים בכלל לב. מתי הוא הביא אותה אליי? לא היה לי מושג. יצאתי. "נשארה רק עוד חליפה אחת. נכון?" שאלתי. "כן. ולגבי הנעליים - אין לך מה לדאוג, אמא שלי תתן לך כמה זוגות. היא בטח לא נעלה אותן מעולם." אמר.
היינו בחדר שלי עוד שעתיים. אדוארד עזר לי לארוז מזוודה רק עם דברים נחוצים, כמו בגדים, כלי רחצה. אחר כך הוא הלך בטענה שמפה אני יכולה להסתדר לבד. הבטתי מחלון חדרי במכונית שלו שהתרחקה. אבא יסיע אותי לנמל התעופה, שם אפגוש את אדוארד והמשפחה שלו. עוד לא יצא לי להכיר אותם, חוץ מאת אבא שלו - המעסיק שלי. לרגעים הרגשתי חרטה, אבל אבא עודד אותי ואמר שמי יודע מתי תהיה הפעם הבאה שתנתן לי ההצעה לטוס לפריז בחינם.
בארוחת הערב ישבנו אני ואבא ואכלנו מהמקרוני שהוא הכין. "תסתדר שלושה ימים בלעדיי?" שאלתי.
"הסתדרתי כמעט חודש בלעדייך. חוץ מזה - חשבתי לצבוע את הבית כשלא תהיי פה." התוודה אבא. חייכתי וגרדתי שאריות מהמקרוני "המוצלח" של אבא.
"אני לא חושב שהבנתי למה הוא הציע לך.. אתם... את יודעת - חברים? בלייר את יודעת שאת יכולה להיות כנה איתי. אז ספרי לי חומד - כמה זמן זה? עשיתם את זה? נזהרתם?" אבא מתעניין. "אבא!" רטנתי בכעס. "מה?" הוא שאל, מבוהל מעט.
"אדוארד ואני לא חברים. אנחנו ידידים. למרות ש... אני חושבת שהוא רוצה שנהיה יותר מזה..." אמרתי והשפלתי מבט. "ולמה את נבוכה מכל הסיפור? כי גילית לאבא החנון שלך על סודות הנעורים שלך?" התלוצץ. הסמקתי. "הוא נפרד לפני שבועיים מחברה שלו. והשמועות אמרו שהם נפרדו גם כי הוא מאוהב במישהי אחרת... והחברה שלו לשעבר בטוחה במיליון ועשרה אחוז שאני סתם כלבה מגעילה שגונבת חברים ומשחקת אותה תמימה." שפכתי את ליבי בפניו. "בלייר." אמר אבא לאחר דקה או שתיים.
"אנשים יכולים לאהוב אותך בלי שתשימי לב, אבל השאלה היא - אם אלה ששמת לב אליהם, אם את אוהבת אותם ולא רק הם אותך." אבא הסביר.
"אתה אומר לי את זה מניסיון?" שאלתי.
"אני אומר לך את זה בתור אבא שלך, שאוהב אותך, ודואג לך. והבחור הזה - שאת נוסעת איתו לפריז לפנות בוקר - הוא נראה לי נחמד, אני בטוח שהוא לא היה מציע לכל אחת לבוא איתו לפריז." אמר אבא ואכל מהמקרוני שלו. "תחשבי על זה." ביקש. הנהנתי בהסכמה. "אני הולכת לישון שנת יופי לפני הטיסה." חייכתי וקמתי ממקומי.
ידעתי שאבא עוקב אחרי במבטו, זה לא הפריע לי, המשכתי בדרכי.

"אני אתקשר כל יום אבא." אמרתי בהכנעה, לא רציתי שאבא יבוא אחרי ללובי, אבל הוא התעקש כל כך לדבר עם הוריו של אדוארד לפני שנעלם בלובי.
"זה לא מספיק לי בלייר. אני רוצה לראות את ההורים שלו, לא לקחת את המחשב שלך, איך אני אמור לדעת לשלומך?" הסביר אבא תוך כדי השתרכות אחרי. מצאנו את אדוארד יושב על ספסל, שעל ברכיו אחותו הקטנה שישנה שינה עמוקה למרות כל הרעש מסביב. הוא חייך כשראה אותי. "היי." אמר לי. "שלום מר בקר." איחל אדוארד לאבי, "ההורים שלי יחזרו עוד רגע. הם הלכו לקנות משהו לשתות." עדכן אדוארד. אבא הנהן. חיכינו במשך זמן מה כך, אבא בחן אותי שוב ושוב ובזמן שלא בחן אותי - בחן את אדוארד ואת אחותו. לא כי התחשק לו להסתכל על היופי של משפחת אמסטורנג - אלא כי הוא בחן בעיניין את הבגדים שהם לבשו. אבל אני יודעת שהוא היה מאושר מאיך שאדוארד התלבש, כי זה נתן לו סיבה למה להמשיך ללבוש אפודות צמר מכוערות ואת המעיל המסריח שלו.
"אדוארד!" נשמע קול, חשבתי שאני עומדת לצווח. שיי אמסטרונג!!! היא הייתה עלילה אמיתית בקרב נשים ואולי גם עבור גברים, זאת אומרת - אבא שלי בחיים לא יבין מה הקטע, אבל יש בנים שבטוח חושבים שהיא עלילה. נכון?
"היי אמא. תכירי: בלייר, בלייר תכירי: אמא שלי, שיי אמסטרונג. ואמא - זה אבא של בלייר, מר בקר, תכיר. אמא שלי." ערך בינינו אדוארד הכירות. "נעים להכיר." אמרה אימו וחייכה אליי ולחצה את ידו של אבא. "נעים להכיר, גברת אמסטרונג. אם לא אכפת לך, אשמח לשוחח עימך בנוגע לנושא הזה..." אמר וסימן בראשו לעברי ולעבר אדוארד. היא חייכה והם התרחקו מעט. "איפה אבא שלך?" תהיתי. "מחכה לקפה שלו בטח. או משנה את הדולרים שלו ליורו..." אמר אדוארד. הוא הביט בי לרגע ואז חייך: "התלבשת יפה מתמיד, בלייר. מי עזר לך לבחור את הבגדים?" צחק. "לא מישהו מיוחד... למען האמת. רק איזה אדוארד אמסטרונג אחד... אתה מכיר אותו?"
"יותר מכל אחד אחר." אמר. חייכתי. השניים חזרו. "טוב. בלייר, תהני חמודה, ואל תעשי בעיות." אמר אבא. חייכתי. "אני אשתדל." צחקתי. אבא הלך ולאחר כמה דקות הגיע המעסיק שלי - אבא של אדוארד. "שלום בלייר!" הוא אמר בשמחה. "כבר הרבה זמן לא ראו אותך בעבודה, מה קרה?" שאל בצחוק. "הארי, זה לא הזמן להתלוצץ על עבודה. צריכים להעביר את המזוודות." אמרה גברת אמסטרונג. קמתי במהירות. "אהבתי את השמלה שלך, בלייר." אמרה גברת אמסטרונג. הסמקתי, "תודה..." מילמלתי, ואז עזרתי אומץ לומר זאת: "הבן שלך עזר לי לבחור מה ללבוש." ספרתי וחייכתי. היא חייכה. "טוב. אבל את זאת שקנית את השמלה, לא כך?" שאלה. הנהנתי.
"אבל, הנעליים האלה משתלבות יותר מידי עם שאר הבגדים." העירה. "לא אומר שזה משעמם, חלילה, אבל כדי שאנשים ישימו לב לכולך, את צריכה לשים על עצמך משהו שיגרום להם להסתכל על כולך." אמרה. חייכתי. "אויש, בלייר, תפסיקי לחייך." ביקש אדוארד בצחוק. חייכתי חיוך רחב עוד יותר.
"אל תקשיבי לו בלייר, את נראת מקסים. אדוארד סתם קנאי." אמר אביו. אדוארד צחק.
אחרי בערך שעה, אולי פחות ישבנו בלובי ההמתנה. הוריו של אדוארד הלכו לקנות עוד משקה חם ונותרנו אדוארד, אחותו הישנה ואני על הספסל. "אחותך ישנה ממש חזק.." ציינתי. "היא לא ישנה כל היום... בדרך כלל היא יותר עירנית. צריך רק לקוות שהיא תמשיך לישון עד שננחת.." אמר אדוארד. הינהנתי בהבנה. "שוב תודה." אמרתי לפתע. הוא הביט בי. "אני אדאג שזה יהיה הדייט הכי לוהט שאי פעם היה לך." אמר אדוארד בחולמניות.
"אני בטוחה שהוא יהיה. לא כל דייט מביא אותך עד לפריז." אמרתי. ישבנו בשקט.

"נפגש בכניסה בשתיים בצהרים. אל תאחרו. אם משהו קורה תתקשר, ואני רצינית בנושא." אמרה גברת אמסטרונג. "אמא, בחייך אנחנו כבר בני 17. אולי תוותרי סוף סוף על כל הדאגה המיותרת ותתני לנו לחיות את חיינו ולבלות בלובר?" התבכיין אדוארד. בזמן שהם התווכחו הבטתי באמילי הקטנה שדומה לאחיה בגוונים: עור בהיר, שיער בלונדיני, עיניים כחולות. דומים לאמם. חייכתי והתכופפתי אליה, כמעט מעדתי ונפלתי בנעליים שהביאה לי גברת אמסטרונג, זאת אומרת שיי - היא התעקשה שאפסיק לכנות אותה "בתארי כבוד".
"היי אמילי." אמרתי לה והיא חיבקה והתחבאה מאחורי רגלו את שאדוארד, "מה שלומך עכשיו?" שאלתי. היא חייכה, עבורה הטיסה הייתה טראומה: כל הנחיתה היא בכתה כנראה מכאבי אוזניים והיא הייתה רעבה ומותשת לגמרי, או במילה אחת טראומה. ליטפתי את לחיה הוורדרדה והיא חייכה. "די!" אמרה לי ומשכה בכתפה. צחקתי. "מתוקה." אמרתי וחייכתי. קמתי על רגלי, "אנחנו נפגש בכניסה בשתיים אדוארד, אין פה עיניין של לא לסמוך. יש לנו יום ארוך עוד לפנינו והוא כולל להגיע לכנסיית נוטרדאם ושער הניצחון וכמובן - ארוחת ערב ולאבא שלך ולי יש עבודה לעשות. פשוט תהיו בשתיים בכניסה, טוב בלייר?" פנתה אלי שיי.
"בסדר." אישרתי, "אתה בא אדוארד? אולי נספיק לראות את המונה ליזה." אמרתי. הוא השתרך אחרי בהתחלה, היה לי ברור לגמרי שלא מצא חן בעיניו שאימו חילקה לו הוראות של מתי להיות ואיפה, אבל אחר כך זה הסתדר - הוא גנב לי את המצלמה, צילם אותי, אני גנבתי את המצלמה בחזרה וצילמתי אותו. והוא אפילו עצר באמצע הדרך תייר סיני אחד ופנה אליו כמו ממוסטל שיצלם אותנו ביחד. לקראת השעה אחת, הוא הציע שנתחיל לחפש את היציאה.
"אדוארד!" אמרתי לו. הוא הביט בי. "מה קרה?" שאל, הצבעתי על הציור. "חיפשנו את זה המון זמן, והחדר הזה ריק..." אמרתי, המונה ליזה. אנשים צודקים - לא משנה איפה תעמוד, היא תמיד תצפה בך.
עמדנו מוקסמים מהציור, "בואי!" הוא אמר. התיישבנו על ספסל מנוחה במרכז החדר והתפעלנו מהציורים היפים שחדר. הבטתי בו לרגע, הוא הביט בי ואז נישק אותי.
"תראו את מי אנחנו פוגשים!" נשמע קול מוכר. אדוארד הזדקף וחייך להוריו. "בדיוק רצינו לראות את המונה ליזה לפני שאנחנו מתחילים ללכת לכניסה. עכשיו נוכל ללכת יחד." אמר האב. חייכתי במבוכה, "טוב. תתפעלו - אנחנו לא נפריע לכם." אמר אדוארד ומשך אותי משם. "אני מקווה שהם לא ראו יותר מידי..." מילמלתי, הוא גיחך - "תאמיני לי שאני יותר."
את שאר הזמן בלובר בילינו אדוארד ואני בדיבורים על נבחרת בית הספר בבר הקפה שבכניסה: "את סתם מבלבלת את המוח, נבחרת הכדורגל של בית ספר היא הכי טובה בעולם." אמר.
"בוא ונגזים, באמת." אמרתי. הוא צחק ולגם מכוס המיץ שלו. "למה את לא נבחנת בשום קבוצה?, עם ציונים כמו שלך - יקבלו אותך לכל נבחרת." שאל. "בבית הספר הקודם שלי היה דגש על למידה, פחות על ספורט, לא היו נבחרות ובטח שלא היו מעודדות. וגם אם היו רוצים, היו צריכים את כל התלמידים לנבחרות..." הסברתי, הוא הנהן בהבנה. "טוב, חבל. ראיתי אותך רצה בשיעור ספורט, יש לך פוטנציאל אדיר." אמר. חייכתי - "אני מעדיפה להשקיע במקצועות כמו מתמטיקה וכימיה מאשר במקצועות שדורשים ממני ללבוש בגדים צמודים ושכל הבנים יסתכלו על איך הגוף שלי זז כשאני רצה." הקנטתי אותו ולגמתי מכוס המים שלי.
"ראיתם את כל מה שרציתם?" שמענו את קולו מר אמסטרונג, הסתובבנו אליו - "כן." אישרתי וקמתי, ישרתי את החצאית וחייכתי חיוך מתוק ככל האפשר. "כן, ראינו הכל - אפילו את המומיות. בחיי - זה מגניב." אמר אדוארד, "לאן הולכים עכשיו?" הוא התעניין, "לקתדרלת נוטרדאם." אמר האב וחייך חיוך גאה. שיי ואמילי הגיעו (ככל הנראה מהשירותים) ויצאנו מהמוזיאון, במשך 10 דקות ניסה מר אמסטרונג לעצור מונית, בזמן הזה ניסיתי להיות רחוקה לכל האפשר מאדוארד, הרגשתי רע - כי אחרי הכל, הוא רצה שאבוא ואפילו התחנן בפני, אבל הייתי כה נבוכה מפני הוריו שלא היה לי נעים להיות קרובה אליו. אבל לפני שהספקתי לומר משהו, הציעה לי שיי שנלך להסתכל על הציפורים היפות שהיו בצידו האחר של הכביש. "אילו רק יונים, אמא," הסביר אדוארד. "זה בסדר, אדוארד, אם אמא שלך רוצה ללכת לראות את היונים, אז מי אני שאסרב?" שאלתי. "סליחה..." הוא הצטער. שיי חייכה אליו ומסרה לידיו את אמילי הקטנה שלעסה בשמחה את המוצץ שלה.
"תודה." הודיתי לה כשחצינו את הכביש. "אין בעד מה. אדוארד לפעמים רואה הכל במובן מאליו בלי לשים לב לסובבים אותו." הסבירה שיי. הינהנתי. "אני לא יודעת מה ראיתם או לא ראיתם, אבל - זה לא מה שאתם חושבים שזה. אני פה, כי... אדוארד רוצה שאני אתן לו צ'אנס. ואני חייבת לומר - שבשביל צ'אנס מסכן, הוא מוכן לעשות המון ולשלם אפילו עוד יותר." אמרתי. היא חייכה והתכופפה לבחון את היונה השמנה שניקרה פיסות לחם קטנות לידינו. "הוא... סיפר לך במקרה... למה הוא נפרד מאן?" שאלה שיי פתאום.
בום!!! לא ידעתי מה לענות, בעצם - לא בדיוק ידעתי מה התשובה. "לא, מצטערת." אמרתי בשקט. "זה בסדר." היא אמרה והתרוממה - "זה פשוט... הוא כבר לא מספר כלום לאף אחד - לא לי, לא להארי. אני מתחילה לחשוב שהוא כבר לא מרגיש בנו כמשפחה, כאנשים שאפשר לסמוך עליהם כי הם אף פעם לא שם..." פרקה שיי, הבטתי בה רגע ואז אמרתי: "הוא בן 17, הוא נכנס לתקופה מלאה במבחנים, בשנה הבאה הוא עוזב לקולג'... הוא מתחיל להיות בוגר באמת. הוא מתבגר והעולם שלו משתנה, זה ככה אצל כולם. אפילו אצלי." אמרתי ברוך. היא חייכה, חיכיתי שמונית ארורה תעצור כבר ונעלה אליה ונתחיל דף חדש ונורמלי, נטול פריקות נפשיות מצד הוריו של אדוארד.
ולמרבה המזל - זה מה שקרה, מונית עצרה ונסענו לנוטרדאם, וכולי הוקסמתי מהיופי של המבנה הקסום, "וואו!" קראתי והתקדמתי. הבניה, הפיסול, הסביבה - הרגשתי כאילו אני בחלום. "יפה, מה?" שאל אדוארד וניצב לידי - "מי היה מאמין שהדבר הזה קיים מ1163..." מילמל. "תני לי את המצלמה שלך, אני אצלם אותך." אמר אדוארד. חייכתי והושטתי לו את המצלמה - "תצלם, ואז אני אצלם אותך." אמרתי ונעמדתי במרחק מה ממנו. הוא צילם אותי וצחק, וקרא אלי בקריאות כמו: "שמאלה!" או "ככה מצטלמים?!" ואז התחלפנו ואני צילמתי אותו. נכנסנו לקתדרלה. התפעלתי מהיופי שבה, היא הייתה יפה כל כך, עמדתי מוקסמת במרכז והסתובבתי סביב עצמי במטרה לראות הכל. "איך הדייט שלנו עד עכשיו?" שאל אדוארד. הפנתי את מבטי אליו - "אני אוהבת אותו." אמרתי בכנות.
כשנכנסנו למונית ביציאה מהקתדרלה, שאל אותי אדוארד - "האם יצאת אי פעם לטיול בחוץ לארץ עם לוח זמנים חריף כל כך?". הפניתי אליו את מבטי - "אתה קורא לזה קפדני?" שאלתי, "למה את אומרת זאת ככה?" תהה, "בשנה שעברה היה לי טיול שנתי לאוסטריה. האמן לי - זה היה טיול קפדני בזמנים." אמרתי, הוא בחן אותי. הוריו נכנסו למונית ונסענו לשער הניצחון - הוא זהר בשעות הדימדומים בערב, "אני לא מצליחה לדמיין שמישהו בנה דברים כאלה." אמרתי - "למה את מתכוונת?" שאל אדוארד, "זה, הלובר, נוטרדאם. אנשים בנו את כל זה לפני שמישהו ידע אודות האנטיביוטיקה. זה מדהים." הסברתי.
"אני מניח שאת צודקת."
"אני צודקת. אני שונאת לומר את זה, אבל הפעם אני צודקת."
הוא חייך, "בואי נחזור. ההורים שלי הזמינו מקום במסעדה של מכרים, הם מכינים אוכל טעים - כך שמעתי. צריכים להתארגן." אמר. הבטתי עוד רגע במבנה המפואר והלכתי אחריו. "מה אני אמורה ללבוש?" שאלתי. "את אחת משתי השמלות שאמא שלי הביאה לך." הסביר. הנהנתי.

"תפקחי עיניים." פקדה עלי שיי. פקחתי את עיני והבטתי בהשתקפותי במראה. "מה דעתך?" היא שאלה. "היא מהממת." פסקתי ובהיתי בשמלה האפורה שלבשתי.
"זה לא היה התכנון שלי, למען האמת, התכוונתי להלביש אותך בשמלת סטרפלס סגולה, אבל לא רציתי שתקפאי לי מקור ותסבלי הערב, אז הייתי מוכנה להתפשר על שמלה עם שרוולים ארוכים שנראית כמו סוודר אפור ויפה למדי עם סרט. ועכשיו בואי נמעיט בדיבורים ונמצא לך נעליים. חשבתי על אלו - שהם גם מתאימות לשמלה וגם לא בולטות מידי." היא אמרה והושיטה לי קופסא. פתחתי אותה והבטתי בנעלי הסירה השחורות על הפלטפורמה. "הן יפות." החמאתי. "חשבתי שתאהבי אותן. אד אמר לי שאת לא אוהבת מפואר מידי." אמרה. "אדוארד? הוא בקושי מכיר אותי." אמרתי במבוכה. "קלעתי בול. זה מה שחשוב." צחקה שיי והסיטה מפני קצוות שיער. "אני מקווה שלא אכפת לך לישון באותו חדר איתו." אמרה ואספה את שיערי בסרט שיער שתאם באופן מושלם. "אני חושבת שנסתדר..." אמרתי ומשכתי בכתפיי.
"אמא, אמילי בוכה, אבא מתעצבן ואנחנו צריכים ללכת." אמר אדוארד לאחר שהתפרץ במהירות לחדר. "כמה גס רוח אתה, אד. דופקים על הדלת לפני שנכנסים." אמרה אימו ויצאה. "תזמין מונית." פקדה עליו ויכולנו לשמוע את עקביה נוקשים על הרצפה בכל צעד שעשתה. "וואו בלייר, את נראית... מדהים." החמיא לי אדוארד במבוכה וחייך. "גם אתה לא נראה רע בכלל." אמרתי. "בוא נלך." אמרתי ויצאנו. נדחקנו במעלית עם זוג תיירים שדיברו ככל הנראה רוסית, וחוץ מ-דא! ו"יא ליו בליו טייביה" לא הבנתי מילה ממה שאמרו. אדוארד ממש התאפק שלא לצחוק להם בפרצוף על השפה המוזרה. כשהם יצאו העזתי לומר לו: "אתה חייב להפסיק."
"למה?"
"למה?!" שאלתי. "זאת רק שפה, אדוארד, תחשוב מה הם חושבים עליך." אמרתי. הוא חייך. "את צודקת." אמר. דלתות המעלית נפתחו ויצאנו אל הלובי. "חכי כאן. אני אלך להזמין מונית." אמר אדוארד. הבטתי בו מתרחק החוצה כשהוא הזמין מונית. הוא הביט בי כאשר נשען על המונית שהצליח להזמין וחייך, הוא הרים את אגודליו וקרץ. צחקתי בקלילות. הוריו ואחותו יצאו מן המעלית ויצאנו לעבר המונית. "חשבתי שלא תגיעו." הוא אמר ופתח את דלת המונית. כולם נכנסו. ישבנו בשקט כל הנסיעה למסעדה. הבטתי על העיר הזוהרת ועל המקומות שחלפנו על פניהם. "אדוארד, מחר לי יש עבודה וגם לאבא שלך. אני אקח איתי את אמילי, אבל מה תעשו שניכם?" סיפרה שיי. "אמממ..." המהם אדוארד והביט בי לרגע ואז אמר. "אנחנו נסתדר. למען האמת אמא, אני יודע בדיוק מה נעשה וכבר חשבתי שלעולם לא אספיק." אמר אדוארד והתרומם קצת מכיסאו, הוא נשק לאמו. הכנסתי את אגודלי לפה ונשכתי אותו. זה היה מוזר, חשבתי. המונית עצרה. "ויוה לה מונרשי?" שאל אדוארד לאחר שקרא בקול את השלט. שיי הנהנה בקול. "אתה תשמח לדעת, שהאוכל כאן מצויין והדגים נהדרים. את אוהבת דגים, בלייר?" שאלה.
"לא." מילמלתי. לשניה הייתה דממה ואז אמר הארי "זאת לא מסעדת דגים בלייר, זאת צריכה להיות הדאגה האחרונה שלך."
הנהנתי. צעדנו לעבר המבנה "המפואר". "משפחת אמסטרונג." הזדהה הארי, המארח הנהן ואמר באנגלית מושלמת לכולנו לבוא אחריו. התיישבנו לאכול וקיבלנו את התפריטים. הבטתי לשניה בתפריט וליבי צנח לתחתונים. הנחתי את התפריט על השולחן. "תסלחו לי." אמרתי וקמתי לעבר השירותים. שמעתי את הכיסא החורק שרמז לי שאדוארד כבר בעקבותי. "בלייר" הוא קרא כשעמדתי בפתח לחדרי השירותים. "אדוארד, בבקשה אל תנסה לשכנע אותי שיהיה בסדר, אני בחיים לא אוכל להחזיר לך את הכסף. כל מנה פה עולה בערך כמו שלושה רבעים מהמשכורת שלי. ועוד הכרטיס ועוד הכל, אני לעולם לא אוכל להחזיר לך." אמרתי, קולי חנוק מדמעות שאיימו לפרוץ. "זה הדייט שאני הזמנתי אותך אליו, אני אחראי על כל ההוצאות, בסדר?" התעקש. "את לא מרוששת אותי בלייר." הוא המשיך. "באמת?" שאלתי בציניות, "מעולם לא חשבתי שאני מרוששת אותך. הרי - מה זה בשבילך לשלם קצת כסף על טיול לפריז, ללכת ללובר, לאכול במסעדת גורמה ולישון במלון חמישה כוכבים." אמרתי. הוא נשען על הקיר הביט לתקרה, ידיו שלובות. "אני ל יודע מה להגיד לך בלייר." אמר בהפסד. "רק רציתי שתסכימי לצאת איתי לדייט, לא התכוונתי למרר את חייך בו. תרשי לי לשפר את זה מחר. אני מבטיח לך. זה יהיה דייט חביב וסתמי. אבל הלילה - תהני, תשמחי ותאכלי. האוכל כאן ברמה עם הוא יקר כל כך." הוא התקרב אלי ואחז בידי. הנהנתי. "בסדר."
יצאנו חזרה לשולחן. בעצב גדול הזמנתי פסטה ברוטב עם נתחי פילה וניסיתי להיות שותפה בשיחה.
כשחזרנו למלון מיהרתי לחדר ונכנסתי למקלחת ללבוש עלי טרנינג שישמש כפיג'מה אחרי ששכחתי את הפיג'מה האמיתית שלי בבית - על המיטה. פתחתי בקושי רב את הרוכסן והיא נפלה על הארץ, בלי שום התרעה מוקדמת - הוא נכנס. "אוי אלוהים." אמר וכיסה את פניו בבד שכנראה היה מכנס וחולצה שהתכוון ללבוש. המחשבה שהייתי מול המראה כשהוא נכנס - כשמראה מול הדלת - זעזעה אותי. "צא מכאן!" צעקתי עליו! הוא מיהר לצאת ולסגור אחריו את הדלת. "סליחה!" שמעתי אותו קורא. "לעזאזל." מילמלתי ולבשתי את החולצה והמכנס. ציחצחתי את שיני ושטפתי את פני מכל האיפור. "אתה יכול להכנס." אמרתי ונשכבתי על המיטה כשפני מעוכות בכרית. "תחשבי על הצד הטוב בשבילך - היית עם חזייה ותחתונים." אמר, ידעתי שהוא עומד מול המיטה שלי ובוהה בי. "יופי. תסתכל על הצד הטוב - אתה יכול לנחש מה המידה שלי." אמרתי בגועל. הוא גיחך, "את יודעת בלייר, אם הייתי רוצה - הייתי פותח את המזוודה שלך ובודק." אמר והתיישב לידי. "אני לא חושבת שהיית אמור לראות אותי. זה הגוף שלי, אנחנו אפילו לא זוג שאז עוד איכשהו..." אמרתי. "אז אולי אנחנו צריכים להיות." הוא אמר ונשכב לצידי. גיחכתי. "בגלל שראית אותי כמעט עירומה לגמרי?" שאלתי. הוא צחק. "בגלל שאני לא מסוגל להכחיש שאני רוצה אותך." אמר.
"זה התחיל לפני שראית אותי בחזיה או אחרי?" שאלתי. "מהיום הראשון." אמר, "ולמיטב זכרוני, את היית לבושה." אמר. עצמתי את עיני. "יש לך מיטה משלך." אמרתי. הוא קם.
"לילה טוב." אמר. "לילה טוב." אמרתי לו אחרי כמה דקות. יכולתי לראות מהחלון את מגדל אייפל מנצנץ ומשתלב באופן מושלם עם התאורה הטבעית שמעניקים הכוכבים למקום. עצמתי את עיני... ונרדמתי...

התעוררתי בבוקר לקול השעון המעורר המעצבן של אדוארד. כיסיתי את אוזני עם הכרית הנעימה. הוא התעורר, יכולתי לשמוע את צעדיו בחדר כשהוא קם להתקלח ולהתארגן, כשהוא פתח את המזוודה והוציא בגדים. יכולתי לסבול הכל עד ששמעתי את הדלת נפתחת ואז קפצתי לישיבה, סופגת סחרחורת נוראית. "לאן אתה הולך?" שאלתי. "בוקר טוב גם לך. לעשות סידורים." אמר. "תתארגני. אנחנו עומדים לצאת. ואת לא צריכה ללבוש משהו מזהיר, אבל התלבושת מספר ארבע יכולה להיות נפלאה עם נעלי סניקרס או משהו בסגנון." אמר ויצא. הבטתי בדלת הסגורה והפלתי את עצמי על הכריות. "לילה טוב ניו יורק, בוקר טוב פריז." אמרתי וקמתי שוב. מיהרתי להתארגן. הבטתי במראה. "את יפה, בלייר. פריז מחכה לך שם בחוץ, וככה גם אדוארד. תעשי משהו בשיער." אמרתי לעצמי וסירקתי אותו בכאב. "אח!" אמרתי. כשגמרתי הבטתי במראה. לא מספיק, חשבתי. אספתי את שיערי כפקעת. "לא מספיק." אמרתי והוספתי קשת חמודה. "מספיק טוב." אמרתי. חייכתי את בבואתי במראה. "אני מפריע לכן?" נשמע קולו של אדוארד מאחורי, הסתובבתי בבהלה. "אדוארד!" אמרתי. "סליחה. הדלת הייתה פתוחה." הסביר. בחנתי את מבטו ואז את השקיות הכחולות שהחזיק. "מה זה?" שאלתי. "שקיות?" הציע אדוארד, גלגלתי עיניים בשיעמום. "מה יש בתוכן?" שאלתי, הפעם יותר בדייקנות. "כמה דברים לדייט האמיתי שלנו." הוא אמר. חייכתי. "אם זה הדייט שלנו - מה זה היה עד עכשיו?"
"הכנה לדייט. בואי - אם נצא עכשיו, נוכל לתפוס מקום טוב באמת." אמר ומשך אותי בעקבותיו. הוא עצר מונית ונכנס לתוכה - ואני אחריו, "אדוארד, לאן אנחנו הולכים?" שאלתי כשהמונית נסעה.
"איפה הכי היית רוצה להיות עכשיו, אם היית בפריז?" שאל. משכתי בכתפיי, "אני לא יודעת. עצם העובדה שאני בפריז די מספקת אותי." אמרתי. "ואיפה הכי היית רוצה לבקר בפריז?" שאל, הבטתי בו רגע. "נהר הסן." קבעתי. "מה?" הוא שאל והחווה עבורי מבט מוזר ומופתע. "על סירה עם איזה נער צרפתי דובר אנגלית. אני חושבת שהייתי מסתדרת יופי." הסברתי. "מדמואזל." אמר אדוארד והושיט לי את ידו כשהמונית עצרה. "בואי תכירי את אתר התיירות הכי מבוקש בפריז." אמר ופתח את דלת המונית. "מגדל אייפל!" אמר. הייתי המומה - כנראה הוא לא שכח שלא היינו שם, "מגדל אייפל." אמרתי. "יכול להיות שזה המקום שהייתי רוצה להיות בו." אמרתי בחולמניות. יצאתי מהמונית והתפעלתי מהמבנה היפה והמרהיב שמולי, גם העובדה שעכשיו זו שנת לימודים רגילה לא מנעה מתיירים לבוא. "בואי. נמצא מקום." אמר אדוארד. התהלכנו בסביבה של מגדל אייפל, אדוארד בחן כל מדשאה בדרכינו. "מה קרה?" שאלתי, כאילו שלא ידעתי מה התיכנון שלו: לקחת אותי לפיקניק רומנטי עם נוף למגדל אייפל ונהר הסן. "אני מחפש מקום טוב לשבת ולאכול..." הירהר. הוא בחר מקום אחרי קרוב לרבע שעה. הוא התכופף והתחיל לפרוס את שמיכת הפיקניק הכתומה שהביא על הדשא, ועליה שם בקבוק מיץ תפוזים, סלסילות ריקות מקש שאותן הוא ממלא בלחמניות, פירות, גבינות ועוד כל מיני מטעמים. "חיפשתי גם נקניקים וירקות או ביצים. אבל לא היה." אמר בהתנצלות. "זה לגמרי בסדר, אני במילא לא אוהבת כל כך נקניקים." אמרתי. הוא התיישב על המפה, הביט בי וחייך אליי מלמטה. התיישבתי לצידו. "אתה מתעקש שאני אשים לב אליך." אמרתי ולקחתי לחמניה אחת. טבלתי אותה בחמאה ונגסתי. "אני חושב שכל בן אדם במצבי היה עושה את זה. אפילו את." אמר ועשה כמותי. "לא הייתי יורדת לרמה שלך, אמסטרונג. אני מבטיחה לך שלא." אמרתי. "אני רוצה אותך בלייר." אמר. "מה לעשות כדי שתביני את זה?" שאל. "חשבת מה דעתי בנושא?" שאלתי והתרחקתי ממנו מעט. הוא הביט בי. "דעתי היא שעוד לא גיבשתי דעה." אמרתי ואכלתי את החתיכה האחרונה של הלחמנייה. "אוקיי." הוא אמר. ישבנו בשקט על שמיכת הפיקניק, בלי לומר מילה. החלום ההוא - בשדה החרציות הכה בי כל דקה שהבטתי בו. "זה מה שאנחנו עושים כל היום? יושבים ושותקים?" שאלתי לפתע. "מתוכנן לנו יום ארוך, בלייר. השאלה אם את רוצה להיות חלק ממנו." אמר אדוארד והוציא קרואסונים, הבטתי בקרואסון אחד בחמלה, "אני רוצה להיות חלק ממנו." אמרתי בשקט. הרמתי את מבטי אליו. ישבנו על השמיכה עוד זמן מה, אחר כך עזרתי לאדוארד לאסוף את האשפה ולסדר את האזור שעליו ישבנו. "מה תעשה עם האוכל שנשאר?" שאלתי, "תזרוק אותו לזבל?" שאלתי. "את רואה את המבנה ההוא שם?" שאל אדוארד והצביע על מבנה קטן. "הוא אוסף אוכל טבעי לקומפוסט. אני אתן אותו להם." אמר אדוארד. "תמיד ידעתי שאתה חנפן." אמרתי במרירות. הוא חייך, "תודות לך." אמר.
הוא הפקיד בידי הדוכן ההוא את האוכל והחליט שאנחנו עולים את כל המדרגות באייפל. "את צוחק עליי. נכון?" אמרתי. "אני לא בבגדים שמתאימים לזה." מילמלתי.
"באמת? אני חושב שכן, בואי." אמר ותפס בידי.
בהחלט עלינו את כל המדרגות, ובאמת שבכל הפסקה אפשרית שעשינו אדוארד התחנן בפני שאצטלם. כשהיינו בנקודה הגבוהה ביותר החלטתי להתקשר לאבא, לשאול אותו לשלומו, "היי אבא." אמרתי.
"היי מתוקה. מה שלומך?"
"אני בסדר. מה איתך?"
"שלומי טוב, שקט פה בלעדייך."
"מחר אני נוחתת..." אמרתי והשתדלתי לחייך כשאדוארד צילם אותי.
"כן... זה עבר לך מהר?"
"זה עוד לא נגמר."
"כן..."
"אני צריכה לנתק. שלא תגמר לאדוארד הסוללה." אמרתי.
"בסדר חמודה, נדבר כבר כשתחזרי."
"ביי אבא."
"ביי."
ניתקתי את השיחה והבטתי בו משחק במצלמה ואז מסביר לתיירת אחת על המקומות במפה שלה. הוא הביט בי לרגע וחייך, חייכתי. הוא סיים להסביר לתיירת והתקרב אליי, "דיברת איתו?" שאל. "כן..." אישרתי והושטתי לו את הטלפון. "בואי נלך לשוט. את צריכה את זה." אמר. ירדנו במעלית, שלא כמו בדרך שירדנו. היינו שקטים, הרגשתי אשמה. הוא רצה אותי - ואני סירבתי להקשיב לו. ירדנו במעלית והחלפנו אותה כמה פעמים.
"שני כרטיסים בבקשה." הוא ביקש מהקופאית, הוא הציץ אלי כששתיתי את משקה הווניל שלי. "מתי ההפלגה יוצאת?" שאל. "עוד כמה דקות. תזדרז." אמרה הקופאית. הוא הודה לה וחזר אלי, "בואי." אמר. הנהנתי. עלינו על הסירה ותפסנו מקום על הסיפון. אף אחד לא היה שם - רק אנחנו. הסירה שטה בנהר הסן. מחיתי מעיני את הדמעות והבטתי קדימה. קמתי ממקומי ונשענתי על המעקה. הוא עקב אחרי, כרך את ידיו החמות סביבי. "אמרת לי בהתחלה שאתה רק רוצה להיות נחמד." אמרתי בשקט. "נכון," הוא אישר את דברי, "זה מה שזה היה בהתחלה. אחר כך זה השתנה. קראת לי אידיוט, דיברת אליי כמו אל מישהו ממש דפוק.." הוא פתח.
"כמה זה שונה ממי שאתה..." צחקתי. "למה את כל כך לא רוצה אותי, בלייר? מה עשיתי לא נכון שגרם לך לא לסבול אותי כל כך?" שאל. "שאתה כל כך מדהים. רוצה להכיר אותי ולא להיות קרוב אליי כי אני מקור העתקה מושלם במבחנים. כי לא שפטת אותי על מי שאני." אמרתי ופרצתי בבכי. הוא חיבק אותי בשקט. "ואני פוחדת משמועות." הוספתי פתאום. "אני לא רוצה להיות הנערה מהשמועה שלך, אני לא כלבה. אני לא רוצה שיחשבו שאני כזאת." הסברתי. "אז תעמדי על שלך. אם את לא כזאת, אז את לא כזאת. אף אחד לא יכול להכתיב לך מי את, או מה את. רק את לעצמך." הוא נאם. עצמתי את עיני, לקחתי נשימה עמוקה והנחתי את ראשי על כתפו, "זה המוטו שלך?" שאלתי. ידעתי שהוא חייך, לא הייתי צריכה לראות זאת. "לא... אני לא מאמין בזה." אמר. "גם אני לא." אמרתי בנינוחות. יכול להיות שאנשים יאמרו שזה מאכזב, שזה לא רומנטי - באותו הרגע זה נראה עבורי הכי רומנטי שיכולתי לבקש, העולם סביבי לא היה קיים. רק אני... והוא. "נוסעים יקרים, ההפלגה הסתיימה. צוות הסירה מבקש מכולכם לרדת מהסירה. מקווים שנהנתם." אמר הכרוז ברמקול בצרפתית ואז באנגלית עילגת. "בואי." הוא הרפה מאחיזתו סביבי ומשך אותי אחריו. נותרנו חסרי מעש בשעות הצהריים המאוחרות, "אנחנו צריכים להיות במלון בשש וחצי. אז... מה את רוצה לעשות?" הוא שאל כשהסתובבנו ברחבת מגדל אייפל. "אני לא יודעת," אמרתי והתיישבתי על גדות מזרקה.
אדוארד התיישב לצידי, חייכתי, ונישקתי אותו. צחקתי כשהיינו קרובים כל כך. "אומרים שזה לא מביך להתנשק ברחובות צרפת סתם כך." אמרתי. הוא חייך ונישק אותי. התנשקנו, ונהניתי מהרגע הזה כל שניה שהתאפשרה לי. ישבנו על גדות המזרקה והתנשקנו. הטלפון שלו צפצף פתאום והוא פנה להביט בצג הטלפון.
"מה קרה?" שאלתי, הרגשתי מעורפלת וממוסטלת.
"אמא שלי... היא רוצה שנבוא כבר עכשיו." הוא אמר ונשק לי על שפתיי. הרגשתי אכזבה קלה שאנחנו צריכים לסיים את זה עכשיו. "יש לנו עוד ערב שלם בשבילנו, אל תדאגי." אמר. קמנו והתחלנו ללכת לכיוון תחנת המוניות. אדוארד עצר מונית בדיוק בזמן, נכנסנו אליה. רקעתי ברגלי על הרצפה בעצבנות. הוא ישב לידי במרחק שני מושבים. "אז זה רשמי עכשיו?" הוא שאל. בהתחלה הנהנתי קלות, ואז הפניתי אליו את מבטי ונשקתי לו על אפו - "אתה מוזמן ללכת לכל החברים שלך ולספר על המציאה החדשה שלך." אמרתי, הוא חייך, המונית עצרה. יצאתי ממנה ראשונה. "טוב, בואי אני רק אספר לך מה יקרה עכשיו: את תהיי נתונה לסטייליסטית שלך - אמא שלי - היא תלביש אותך באיזה שמלה ותכריח אותך לנעול את נעלי העקב הכי מעצבנות בעולם והשיער שלך יהפוך לקש והפרצוף שלך.... טוב הבנת את הפרינציפ." אמר. צחקתי. "ואיפה אתה תהיה?" שאלתי, "אני אהיה שקוע בממלכה של אבא שלי. למזלי - אני יודע לקשור עניבה לעצמי." אמר.
"באמת? מצחיק.. מאיזה גיל?" שאלתי.
"כיתה ו'."
"כיתה א'." אמרתי בשחצנות, "מה?" הוא שאל מופתע. "למה לעזאזל ידעת לקשור עניבה בעצמך?!" הוא שאל.
"הייתי בבית ספר קצת יותר ברמה מהבית ספר העכשיוי שלי, בית ספר למחוננים בקנדה. שמעת עליו? בכל אופן, לאירועים רשמיים היינו צריכים לקשור עניבה בתוספת לבגדים הרגילים." הסברתי.
"למדת שם?"
"כן. הייתי בטוחה שסיפרתי לך את זה."
"יכול להיות. אבל זה נשמע ברחוב כמו עוד פרט שולי."
"רואים שאתה לא מכיר אותי."
"אממ טוב. זה מסביר למה ניצחת אותי בשחמט."
"לא. זה כי אתה גרוע."
"הנה אתם!" קראה לעברינו שיי. "התקשרתי לפני שלוש רבעי שעה. איפה הייתם?" שאלה. "אתם יודעים מה, זה לא חשוב לי כרגע. בואי, צריכים להכין אותך ל"הערב." אתה צריך ללכת לאבא שלך." אמרה שיי. חייכתי. "ביי." אמרתי לו. "נפגש בקרוב. אני מקווה." אמרתי. הוא חייך והלך לכיוון המעלית.

שיי הלבישה אותי בשמלה אדומה שנראתה יפה. כל עוד היא לא הייתה עליי. "שיי, השמלה מדהימה והכל. אבל... איך אני אגיד את זה בלי להעליב. היא לא נראית טוב עליי." אמרתי - "אני נראית שטוחה בה. וקצת שמנה." מחיתי.
"יקירתי, את נראית בה מדהים. יש לך גוף מדהים. את לא צריכה להתאבל על זה. השמלה הזאת נראית יופי עלייך." אמרה. היא סידרה את שיערי. "את פשוט צריכה לדאוג שהשיער שלך יתאם לה." הוסיפה. "אני הולכת להביא את התכשיטים. את תמותי עליהם." אמרה ויצאה בקלילות מהחדר. הבטתי בבואתי: בשמלה האדומה החמודה ובשיער הפזור השחור והמכוער שלי עם הסרט האדום. "שלום לכיפה אדומה." אמרתי והתיישבתי על המיטה של אדוארד. הרגשתי משהו קשה כאשר התיישבתי. קמתי והזזתי מעט את השמיכה. מעטפה חומה שעליה נכתב באותיות ברורות: "עבור אדוארד אמסטרונג." דחפתי את ידי לתוך המעטפה שהייתה פתוחה והוצאתי ממנה את תכולתה: חבילה של מזומנים אמריקאים שכבולים יחדיו בגומיה כהה. מהמעטפה נפל גם פתק. "יש כאן מספיק בשביל עשרה. סתם לידע כללי. עכשיו החלק שלך בעסקה." נכתב. הכנסתי את הכסף והמכתב למעטפה והחזרתי אותה להיכן שהייתה.
"חזרתי." אמרה שיי בחיוך. נתתי לה לעשות בי כרצוני. חייכתי אליה. כשירדנו אדוארד נראה מופתע לראות אותי, לרגע חשבתי שגם אני אותו. נכנסנו למונית ואף על פי כל המגע שהוא רצה לתת לי, זזתי ממנו בכל רגע נתון.
התצוגה הייתה מרשימה ממש, נהנתי ממני עד מאוד. הנשים הרזות עם הגוף המדהים והארוך, הבגדים המרשימים לא פחות. הכל היה כל כך מרהיב, ובכל זאת - לא הצלחתי לחשוב על משהו אחר חוץ מאדוארד.
כשחזרתי לחדר שלנו במלון, הוא כבר היה מוכן לישון. הוא ישב על המיטה שלי. "לא הלילה. אדוארד." אמרתי בשקט. הוא הביט בי. "אני עייפה." פסקתי. נכנסתי למקלחת ועשיתי אמבטיה קצרה, רק כדי להוריד את כל האיפור והספריי. כשיצאתי הוא עדיין ישב שם. נשכבתי כשגבי אליו, הוא נגע בגבי ו"צייר" עליו פסים וקוים.
"אני יודעת על הכסף." העזתי לומר פתאום. הוא הפסיק לגעת בי. "מה זאת אומרת?" תמה.
"מצאתי את המעטפה עם הכסף על המיטה שלך."
"בלייר," אמר בביטול. "אתה משקר לי אדוארד? תגיד לי את האמת." שאלתי בכעס וקמתי לישיבה.
"לא, בלייר, את לא מבינה. את הבנת לא נכון."
"אז תסביר לי מה זה? מי משלם לך ולמה? מה הוא סוחט ממך?"
"אני לא יכול לספר לך." אמר, הפניתי את מבטי ממנו. "אבל תאמיני לי, הייתי מספר לך אילו הייתי יכול."
"למה היה כתוב שם שהכסף הדפוק הזה יכול להספיק לך לעשרה?" שאלתי בתקיפות. "עשרה מה. אדוארד?"
"את תתחרפני אם אספר לך."
"אני מספיק מחורפנת כשאתה לא."
"הייתי מעורב באיזה משהו שנה שעברה בבית הקודם שלי." הוא אמר. "כדי שאני אתנהג כמו שצריך הבטיחו לי כסף בתמורה לכך שאני לא אעשה בעיות בבית ספר העשירי שהם שולחים אותי. את יודעת - כל הבתי ספר הפלצנים האלה, כל עוד אבא שלי לא מקבל טלפון זועמים מהמנהלת, אני ממשיך לקבל כסף." הסביר. הבטתי בו ברחמנות. זה מאמלל, "למזלי אני עדיין לא על סף גירוש. אבל הבעיה הכי קטנה ואני יעיפו אותי מהבית ספר כמו זבוב."
"למה שהם יעשו דבר כזה. קטטה זה משהו נורמלי... בערך.
"אולי. אבל לא כשאתה מואשם כל הזמן בקטטה ומחליטים ששתית." הוא אמר. "וזה נכון?" שאלתי. "נראה לך?! זה מה שהם תמיד אומרים. 'אמסטרונג היה שתוי, בלימודים הוא מצטיין, זאת הסיבה.' אבל זה לא נכון, בלייר, אני מעולם לא שתיתי לפני הלימודים." הוא אמר. "אן יודעת?" שאלתי. "לא אן, לא אלכס, לא אמילי, לא אמא שלי. רק את." השיב.
"לפני רגע דיברתי על רבים." אמרתי בבילבול.
"אבא שלי והעורך דין."
"עורך דין?!"
"תתפלאי. לעבור 10 בתי ספר מצריכים יעוץ חיצוני."
"אז מתי הכרת את אן? הרי, הייתם חברים שנתיים. ומה לגבי אלכס?" שאלתי, הבילבול הוציא ממני סקרנות מוזרה.
"את אלכס אני מכיר עוד מימי הגן והיסודי. את אן הכרתי לפני שנתיים וחצי במרכז החוגים. נפגשנו שם כל שבוע, התחלנו לצאת בלי שההורים שלי ידעו, היא הייתה בטוחה שכל הזמן למדתי ב"טיירוס", למרות שהספקתי לעבור משם. גילינו לכולם על הזוגיות בינינו כשהתחלתי ללכת לבית ספר האקטואלי שלי."
"ולמה אתה לא מספר לאמא שלך?"
"כי היא לא עשתה כלום. היא לא צריכה לקחת חלק בזבל הזה." הסביר. התקרבתי אליו ונשקתי לו. "אני כאן, אדוארד, אבל בתור בת הזוג שלך - אתה חייב להבטיח לי שאין בינינו סודות מלבד סודות של הגוף. עד שנחליט - אם בכלל - שגם הם לא קיימים." אמרתי לו. חיבקתי אותו ונישקתי אותו על שפתיו. הוא חיבק אותי בחזרה ונשכבנו על המיטה, התנשקנו. נרדמנו. חלמתי על שדרת נעליים ארוכה ומרהיבה שאני מטיילת בה בבגדים בסגנון שנות השישים.

קמתי בבוקר והוא עדיין היה שם. שכב בחיקי. לא היה לי נעים להאיר אותו, כל תנועה יכלה לעשות זאת. למזלי - אל שלא למזלי, השעון צילצל והעיר אותו.
"בוקר טוב." איחלתי לו. הוא הביט בי. "היום זה היום האחרון שלנו בפריז. רוצה לעשות קצת קניות?" הוא שאל.
"גם אני אוהבת אותך." אמרתי במרירות. "וקניות מצלצלות לי דיי טוב." הוספתי בחיוך. "אוי לא! לאן הכנסתי את עצמי." צחק, "אני מזמין לנו אוכל לחדר." הוסיף וקם לטלפון השירות. נכנסתי לשירותים וצחצחתי את שיני, שטפתי את פני והייתי מוכנה ליום הזה.
אדוארד נכנס אחרי וכל אותו הזמן, העסיק אותי עיניין הכסף. הוא יצא מהמקלחת רענן ועירני. האוכל הגיע וישבנו לאכול על המיטה שלו, שהייתה מסודרת משלי. "כל עיניין הכסף מטריד אותי אדוארד," אמרתי לפתע. הוא הביט בי - "זה לא צריך להעסיק אותך." אמר ונשק לי על המצח. "אני יודעת, אני פשוט. דואגת. דואגת לך." מחיתי. הוא הביט בי והסיט קצוות שיער מפני, "אני בסדר. כל עוד אני לא מעורב בשום קטטה, וכל עוד את לא מספרת על כך לאף אחד." הבטיח. "אני לא אספר על זה לעולם." אמרתי.
יצאנו אחרי שעה לקניות, החשק שלי לקניות היה מדהים, קניתי גופיות חדשות, ממתקים לבית נטול הסוכר שלי ושמלה חמודה, וכמובן שלא יכולתי לוותר על לקנות לאדוארד דבר מה, בתור הודיה על ההמון שהוא העניק לי בשלושת הימים האחרונים. נפגשנו בבית קפה קטן בכניסה של הקניון. "קניתי לך משהו." סיפרתי. הוא הביט בי מופתע. "לי?" שאל.
"כן לך." אמרתי והוצאתי את הקופסא המלבנית הכהה. "תפתח." ציוויתי עליו. הוא הביט בי מופתע ופתח. "עט נובע." אמר בחיוך. "אף פעם לא היה לי כישרון בבחירת מתנות, ועל כמה וכמה בבחירת מתנות לבנים." התוודעתי. "תודה." אמר ונשק לי על לחי, "אני אשתמש בו." הבטיח. "וטוב. אם יורשה לי להתוודע, גם אני קניתי לך משהו קטן." הוא אמר והוציא בובת דוב חמודה עם כובע בארט וחולצה שעליה נכתב באדום וכחול: אני אוהב את רצפת. "פיטר סיפר לי שאת אוהבת בובות פרווה." אמר. "הוא ידע על מה הוא מדבר." אמרתי. הבטתי בדוב השמח. "תודה." אמרתי ונשקתי לו על לחיו שלו.
חזרנו למלון, ארזנו את הדברים האחרונים והתארגנו לחזרה הביתה. כמו ההגעה, גם הטיסה בחזרה לא הייתה בעייתית. ישבנו במחלקה הראשונה במטוס, הבטתי על העיר הנעלמת, ואז עליו - הוא היה שליו, שקוע בפתירת חידה במחברת ההיא שלו. הוא גם נרדם בשלב כלשהו. לקחתי ממנו את המחברת וכתבתי בדף אחד:
"נהנתי מכל רגע, אני אוהבת אותך ומודה לך. כאן בכל רגע בשבילך. אוהבת עד מאוד - בלייר."
המטוס נחת, עברנו את בדיקת הדרכונים ויצאנו אל לובי הממתינים.
"אבא!" קראתי אליו ורציתי לחבקו. הוא החזיר לי חיבוק. "היי, חמודה שלי, איך צרפת?" שאל. "היא מדהימה." השבתי לו. נפרדתי לשלום מאדוארד ומשפחתו תוך כדי תודות ותודות ותודות בכל משפט שני. "נפגש בבית הספר מחרתיים בלייר." אמר אדוארד. "מחכה לזה." אמרתי ונשקתי לו על הלחי.
"שוב תודה." אמרתי והלכתי בחזרה לאבא שלי, שחיכה לי ליד המעליות. "נגיע הביתה ואת תספרי לי הכל." קבע אבא. "הכל?" שאלתי. "הבנת טוב מאוד למה התכוונתי." אמ

"שוב תודה." אמרתי והלכתי בחזרה לאבא שלי, שחיכה לי ליד המעליות. "נגיע הביתה ואת תספרי לי הכל." קבע אבא. "הכל?" שאלתי. "הבנת טוב מאוד למה התכוונתי." אמר אבא.

הגענו הביתה, פרקתי את המזוודה. אבא חיכה לי למטה בסלון, הוצאתי את הדובי המחייך, הנחתי אותו ליד הכרית שלי. "אני ואתה זה לעד. נכון?" שאלתי אותו. נשקתי לו על האף והרמתי אותו לחיבוק. "נכון?" שאלתי שוב.

אין. לי. מילים. את כותבת מדהים. ואני כל כך שמחה.

חחח תודות. עכשיו - את יודעת שאני דורשת תגובות בונות.
ולמה את שמחה?

כי הם ביחד אלא מה?
"אדוארד!" נשמע קול, חשבתי שאני עומדת לצווח. שיי אמסטרונג!!! היא הייתה עלילה אמיתית בקרב נשים ואולי גם עבור גברים, זאת אומרת - אבא שלי בחיים לא יבין מה הקטע, אבל יש בנים שבטוח חושבים שהיא עלילה. נכון?
זה טיפה הפתיע אותי. חשבתי שבלייר היא אחת שלא כל כך אכפת לה מבגדים...

חחחח לא צריך להיות משוגע על בגדים בשביל לדעת דברים דפוקים כאלה. גם אני יודעת מי זאת ויקטוריה בקהאם ואני לא אלילה של בגדים.

יופי. ויקטוריה בקהאם. איזה דוגמא.