אינדקס
תחושת הקור עברה בי כשהלכתי במסדרון השקט.
"אני מאחלת לך בהצלחה בסמסטר הקרוב," אמרה לי גברת דיגרוב - מנהלת בית הספר המחוזי,
"תודה." הודיתי לה - ופניתי לצאת. "את הספרים אקבל בכיתות?" שאלתי כשפני מופנות לדלת - "בהחלט." אישרה גברת דיגרוב את דברי. יצאתי.
עמדתי מול הדלת של כיתת המתמטיקה - דפקתי וחיכיתי לתשובה. "יבוא." שמעתי קול של איש בוגר - נכנסתי.
"חיכינו לך! ברוכה הבאה לבית סיפרנו." אמר המורה. חייכתי את החיוך החביב ביותר שהצלחתי להפיק: "תודה." הודיתי לו - נתתי לו את הדף שנתנה לי המנהלת בבוקר אותו יום. "הנה הספרים שלך לבינתיים, בקרוב תעברי מבחן ותדעי בדיוק את מערכת השעות שלך. שמי ווילבור מליבר - אדון או מר מליבר בשבילך, ואני מאחל לך סמסטר נעים" אמר לי המורה ששמו התברר לי באותו רגע. "את מוזמנת לשבת שם" אמר אדון מליבר והראה לי מקום פנוי בשורה האחרונה על יד החלון, הלכתי - עוברת בין השולחנות, מנסה לא להחזיר מבט לכל הבוהים בי.
בסוף התיישבתי במקומי החדש ופתחתי בעמוד הרצוי. במקביל פתחתי את מחברת חשבון והתחלתי לשרבט ציורים. דלת הכיתה נפתחה - ונער בלונדיני, גבוה, קצת שזוף ובעל עיניים כחולות ומהפנטות. הרמתי את מבטי אל הדלת "מר אמסטרונג! כמה נחמד שהועלת בטובך להגיע לשיעור! מה קרה?" קרא אדון מליבר בקול משעשע. "סליחה אדוני, לגברת סייסון היה פנצ'ר, אז עצרתי לעזור לה." הסביר הנער, וכהוא הרים את ראש מבטי פגש בשלו, ואני נשבעת שיכולתי לבהות בעיניו המהפנטות עוד זמן רב.
"אם זאת הסיבה, אז אין שום בעיה!" חייך מר מליבר ולי נותר להבין כמה פתטי הסיפור. הנער הזה - הוא הילד הטוב, שכל ליבו טהור! בחיי...
הוא התקדם - רק שלא ישב לידי ייחלתי - ושלא כרצוני - הוא התיישב לידי. אדון מליבר הסתובב לכתוב תרגיל משוואות על הלוח. הנער לא הביט אפילו לכיווני. במשך כל השיעור שתקנו - לא החלפנו מילה. בצילצול ללכת הביתה הוא יצא, והלך עם חבריו. סנוב - חשבתי. סתם סנוב, חנפן ופתטי. יצאתי אחרונה - לא יכולתי לומר שהשיעור היה מאתגר במיוחד, ובטח שלא בשבילי - שסופגת נוסחאות מתמטיות מגיל אפס. הלכתי בביטחון אל מר מליבר שכתב דבר מה במחברתו.
הנחתי את המחברת שלי על שולחנו. "אדון מליבר? הייתי רוצה לעלות יחידה. אני חושבת שיהיה לי קל מידי ביחידה הזו." אמרתי לו. הוא הרים אליי מבט - מופתע - "מדוע את חושבת שאת צריכה לעלות הקבצה?" הוא שאל.
"טוב. אני מכירה את החומר טוב מאוד, והאמן לי שאם אלמד ביחידה הזו אני רק אשתעמם."
"אנסה לקבוע לך תאריך למבחן. אבל אני לא מבטיח שזה יקרה מהר כל כך. ולא משנה מה את צריכה לתת את כל כולך."
נו בטח, מתי אני לא נותנת את כל כולי? הודיתי לו ויצאתי מהכיתה הביתה.
חיפשתי את המכונית השחורה שלי, איתרתי אותה ולחצתי על כפתור הפתיחה. התקדמתי לעברה ונכנסתי. לחגור, להתניע, להפעיל את הרדיו ולנסוע. העברתי לדיסק, אותו שמעתי כל כך הרבה פעמים. אני כל הזמן שוכחת להחליף דיסק. אני רוטנת לאבא בדרך כלל - אבל הוא טוען שאני רק מתרצת ושאני עצלנית מידי.
מול שביל הגישה חניתי את המכונית, נעלתי אותה ויצאתי לעבר הבית.
לא היה צורך להוציא את המפתח מהתיק - הדלת הייתה פתוחה, אבא לא יצא בכלל מהבית - כרגיל - זרקתי את התיק בכניסה וכשבאתי להתחיל לעלות לחדרי אבא יצא מהסלון: "ככה הולכים? בלי לאכול?" שאל תוך כדי סיבוב הכפית בכוס הקפה שלו. נאנחתי. "אני בסך הכל הולכת להחליף חולצה ומכנס." תירצתי לו. "רק תזכרי שמכונת הכביסה החדשה עוד לא הגיעה, אז אל תבזבזי את כל הבגדים." הזכיר לי אבא - וכל החשק שהיה לי עד עכשיו להחליף בגדים נעלם באותו רגע. נאנחתי וירדתי למטבח הקטן.
פתחתי את המקרר הקלאוסטרופובי שלנו ובחנתי. שום דבר מיוחד - מרק מיום שישי, ריבת תות תוצרת בית, גבינה ולחם. הוצאתי את הלחם ואת הגבינה והכנתי כריך.
אבא הצטרף אליי, "אני מזכיר לך שהיום את הולכת לעבודה שלך. מתרגשת?" שאל אבא, כן - כמו צפרדע בצנצנת במעבדת המדע בתיכון למחוננים בקנדה, רציתי לענות.
"לא." עניתי לו בחיוך. "מותר להתרגש, בלייר - אין בכך שום דבר רע."
"זו בסך הכל עבודה מטומטמת, אבא," אמרתי.
"בלייר!" אמר אבא והשתתקתי. אבא לא מוכן לשמוע אותי מדברת ככה. בעצם - הוא כמעט ולא מוכן לשמוע אותי אומרת דברים רעים.
"כדאי שאלך להכין שיעורי בית לפני שאצא לעבודה." אמרתי.
איך בכלל הצלחתי להכנס לסיפור הזה? של העבודה? חשבתי. ובעצם - ידעתי את התשובה.
כשהגענו לארצות הברית, הייתי בודדה - ישבתי בבית שעות רבות בלי לדבר עם איש, כי בעצם - גם כשאבא שלי בבית אנחנו לא מדברים כמעט. לאחר שיעמום ואי מעש לא נורמלי - נכנעתי, ויצאתי - התנעתי את מנוע המכונית - שלמען האמת לא הייתי בטוחה עם יפעל בכלל, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נהגתי במכונית - עברתי ליד החנויות השונות ועברתי ראיונות עבודה. בסוף עמדתי מול מסעדת החוץ "דה - צ'מפיונס" מסעדה יקרה יחסית ממש על הים: לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי. המארחת הביטה בעיני וחייכה: "שלום, הזמנת מקום?" היא שאלה, "למען האמת אני פה בגלל המודעה על הדרושים." חייכתי אליה את החיוך החביב ביותר שהצלחתי. "אני מיד אפנה אותך למנהל." אמרה המארחת וטיפלה בסועדים רעבים שחיפשו מקום.
אחר כך היא הכניסה אותי לפגישה עם המנהל. ותוך יומיים העבודה הייתה בידי.
השיעורים היו משעממים במיוחד, ובלי לשים לב - לא פעם מצאתי את עצמי משרבטת ציורים במחברות, ולא פעם גיליתי שבציור ששרבטתי במחברות השונות - ציירתי את הנער משיעור מתמטיקה, הבלונדיני... עם העיניים הכחולות...
חיכיתי שהזמן יעבור ואלך לעבודה... חיכיתי לרגע בו אצא מהבית ואעלם מפה לזמן מה. זאת הייתה המשאלה אליה ייחלתי - לעזוב את השקט התמידי של הבית שלי, את הציפיות של אבא ממני. רציתי להיות חופשיה ולגור בבית משלי, בית שרחוק מכל אחד קיים. לשבת כל היום ולהנות לי בשקט.
השעון הראה רבע לשש, לבשתי את החולצה עם הלוגו של "דה צ'מפיונס". והבטתי בבואתי שבמראה. שיערי השחור והחלק שהגיע עד המותניים, עיני החומות הפשוטות, פני הבהירות. אני לא נראית מיוחדת - בשום מצב. "למדת בבית הספר למחוננים הנחשב ביותר בעולם, תפסיקי לדבר שטויות! בוודאי שאת מיוחדת!" אמר לי אבא לא פעם, אבל אני לא הרגשתי מיוחדת - בטח שלא בשל הנסיבה אותה הציב לי אבא.
אספתי את שיערי בגומיה בצורה האופיינית לי וירדתי. "אני הולכת" הודעתי. "תהני, ואל תחזרי מאוחר, בלייר, יש מחר לימודים." אמר אבא.
יצאתי בלי לומר עוד מילה, התנעתי את המכונית ונסעתי למסעדה, לעבודתי החדשה.
איחרתי. הרגשתי כמו בצניחה חופשית. יורדת בכזאת מהירות ולפני שאני מספיקה להנות קצת אני כבר על הקרקע. גשם התחיל לרדת ובמקום לבדוק מקומות אפשריים לחניה לפני כן, הייתי צריכה לעבור רחוב - רחוב בשביל למצוא מקום חניה, אבל משום מה - לא היה מקום חניה אחד פנוי.
אבל בסוף מצאתי מקום חניה - במרחק 6 רחובות מהמסעדה. רצתי בגשם, ללא מטריה או מעיל וברחוב רק יכולתי להניח שאנשים מביטים בי - בוהים וחושבים: "מי זו הילדה המוזרה הזו שרצה ברחובות בלי מטרייה או מעיל ונרטבת עד העצם?"
כשהגעתי למסעדה הייתי כולי רטובה. "איחרת!" אמרה לי איזבלה, אחראית המשמרת, - כבר ביום הראיון גיליתי שהיא "הבוסית של המלצרים" במקום, היא הכי אחראית.
"כן כן." אמרתי בשיעמום - בחיי שלא היה לי כוח לשמוע את הדיבורים שלה. "תסלחי לי?!" אמרה איזבלה,
שיט.
"אל תהיי כזאת קשה, איזבלה! זאת הפעם הראשונה שלה - היא לא ידעה כמה קשה למצוא חניה בעיר הזו." אמר נער אחד. ולהפתעתי זה היה הנער, הנער משיעור מתמטיקה. הוא חייך אליי.
"את יכולה ללכת." הוא אמר לי, לאחר שנסגרה המסעדה באותו היום. "אני בסדר... עוד לא מאוחר ממש." אמרתי וחייכתי, "באמת עזרת היום לאחת המורות בטיפול בפנצ'ר? או שרצית לצאת נקי מהאיחור שלך היום?" שאלתי.
הוא צחק. "את לא מאמינה לי?" הוא שאל.
"סליחה אדוני, לגברת סייסון היה פנצ'ר, אז עצרתי לעזור לה" חיכיתי את נימת קולו מהיום בבוקר, והוא צחק - "אני באמת עזרתי לה, בלייר."
"מאיפה אתה מכיר את שמי?" שאלתי, מופתעת והמומה.
"כתוב לך על התג וראיתי את השם שלך היום כתוב על מחברת מתמטיקה." הוא השיב לי.
"טוב - אז שמי בלייר, מה שמך?" שאלתי אותו. "הו כן! ידעתי ששכחתי משהו. שמי אדוארד, אדוארד אמסטרונג." הוא הושיט לי יד ללחיצה ובשביל להיות מנומסת נענתי בחיוב ללחיצה. "אז אתה עובד פה?" שאלתי.
"לא בדיוק."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא מקבל על זה כסף..."
"התנדבות?"
"הו לא. אבא שלי הוא הבעלים של המקום."
עמדתי שותקת, המסעדה בה אני עובדת - היא בעצם רשת והבן של הבעלים איתי בכיתה. "מה?" הוא שאל בחיוך, "זה פשוט מוזר... המסעדה הזו מפורסמת בכל אמריקה ושלא נדבר על זה שהיא מחזיקה בתואר "5 כוכבים"." אמרתי בשקט. "את בחורה מצחיקה, בלייר." אמר אדוארד. קול צילצול נשמע. "תסלחי לי לרגע," ביקש אדוארד והוציא מכיס מכנסו מכשיר טלפון נייד ונכנס לחדר הסמוך -
לאחר כמה דקות הוא חזר והתנצל. "אני חושבת שאני כבר צריכה להתחיל ללכת... אבא שלי יתחרפן עם לא אחזור הביתה בקרוב." אמרתי לו. "חכי דקה... אלווה אותך, אני רק צריך לכבות את האורות ולהפעיל את האזעקה." אמר אדוארד.
היססתי - מצד אחד, לא רציתי ללכת לבד עד המכונית - חניתי אותה באיזה רחוב לא מוכר ופחדתי ללכת לבדי. ומצד שני, הכרתי את אדוארד רק היום - ומה יחשבו עליי אם אלך כבר בערב הראשון של הלימודים עם התלמיד טהור הלב והעשיר. "בסדר..." אמרתי בשקט והתיישבתי על בר המשקאות. הוא חייך וכיבה את האורות, לאחר שחיכיתי לו 3 דקות בערך, בהן הוא ניסה להפעיל את האזעקה.
"שנלך?" שאל.
הנהנתי ויצאנו. "קר לך?" הוא שאל אותי ולמען האמת - לא יכולתי לשקר: רעדתי מקור!!! הנהנתי.
אדוארד הוריד מעליו את המעיל והניח אותו על כתפיי. "קחי... זה יחמם אותך." הוא חייך. "תודה." הודיתי לו.
כשהגענו למכונית השחורה שלי - החזרתי לו את המעיל. וגם כשהתנעתי את המכונית ונסעתי הוא עמד שם: במקום בו נפרדנו - הוא חיכה לראות עם אני בסדר... שאני נוסעת בשלום...
הגעתי הביתה וזרקתי את המפתחות בכניסה. "אני שמח לראות שהועלת בטובך לחזור הביתה!" צעק אבא. למען האמת - זאת לא הייתה צעקה ממש, הוא פשוט דיבר בטון גבוה שנשמע כמו צעקה בעיני. "לא חשבתי שהעבודה שלי תהיה למשך כל כך הרבה שעות." עניתי לו בשיעמום. "אני הולכת להתקלח." המשכתי.
"שזה לא יקרה שוב - בלייר." אמר אבא בעוד אני עולה במדרגות. "כן כן..." אמרתי. "אני אולי עובר על זה בקלות - אבל עם הייתה זו אמא שלך פה, היא הייתה מרתקת אותך לחודש לפחות." הוא אמר, ואני נעצרתי - אני גרה בחברת אבא שלי בערך מגיל 5 - כשאמא עזבה אותו ומי יודע לאן - היא שולחת לי מייל פעם בחודש, לראות שאני בסדר ושהחיים מתנהלים כרגיל ושהכל טוב אצלי
"את תמיד מוזמנת לשלוח לי מייל, בלייר... אל תתני לי להרגיש שאת לא רוצה בקשר הזה." כתבה לי אמא לא פעם. אבל אני באמת לא רוצה בקשר הזה... היא לא התקשרה מעולם ולא באה לבקר או ביקשה שאני אבקר אותה.
אבל דבר אחד אני יודעת - אמא, לא הייתה מרתקת אותי. היא קלילה, צעירה, והכי חשוב: מבינה. אני פשוט דוחה את ההבנה הזו...
המשכתי לעלות במדרגות - התקלחתי ונכנסתי למיטה - לא טרחתי לחזור למטה ולומר לאבא ברכת לילה טוב... הוא הרגיז אותי... יותר מתמיד.
שכבתי במיטה, ובהיתי בתקרה עד שעיני נעצמו...
"אני מאחלת לך בהצלחה בסמסטר הקרוב," אמרה לי גברת דיגרוב - מנהלת בית הספר המחוזי,
"תודה." הודיתי לה - ופניתי לצאת. "את הספרים אקבל בכיתות?" שאלתי כשפני מופנות לדלת - "בהחלט." אישרה גברת דיגרוב את דברי. יצאתי.
עמדתי מול הדלת של כיתת המתמטיקה - דפקתי וחיכיתי לתשובה. "יבוא." שמעתי קול של איש בוגר - נכנסתי.
"חיכינו לך! ברוכה הבאה לבית סיפרנו." אמר המורה. חייכתי את החיוך החביב ביותר שהצלחתי להפיק: "תודה." הודיתי לו - נתתי לו את הדף שנתנה לי המנהלת בבוקר אותו יום. "הנה הספרים שלך לבינתיים, בקרוב תעברי מבחן ותדעי בדיוק את מערכת השעות שלך. שמי ווילבור מליבר - אדון או מר מליבר בשבילך, ואני מאחל לך סמסטר נעים" אמר לי המורה ששמו התברר לי באותו רגע. "את מוזמנת לשבת שם" אמר אדון מליבר והראה לי מקום פנוי בשורה האחרונה על יד החלון, הלכתי - עוברת בין השולחנות, מנסה לא להחזיר מבט לכל הבוהים בי.
בסוף התיישבתי במקומי החדש ופתחתי בעמוד הרצוי. במקביל פתחתי את מחברת חשבון והתחלתי לשרבט ציורים. דלת הכיתה נפתחה - ונער בלונדיני, גבוה, קצת שזוף ובעל עיניים כחולות ומהפנטות. הרמתי את מבטי אל הדלת "מר אמסטרונג! כמה נחמד שהועלת בטובך להגיע לשיעור! מה קרה?" קרא אדון מליבר בקול משעשע. "סליחה אדוני, לגברת סייסון היה פנצ'ר, אז עצרתי לעזור לה." הסביר הנער, וכהוא הרים את ראש מבטי פגש בשלו, ואני נשבעת שיכולתי לבהות בעיניו המהפנטות עוד זמן רב.
"אם זאת הסיבה, אז אין שום בעיה!" חייך מר מליבר ולי נותר להבין כמה פתטי הסיפור. הנער הזה - הוא הילד הטוב, שכל ליבו טהור! בחיי...
הוא התקדם - רק שלא ישב לידי ייחלתי - ושלא כרצוני - הוא התיישב לידי. אדון מליבר הסתובב לכתוב תרגיל משוואות על הלוח. הנער לא הביט אפילו לכיווני. במשך כל השיעור שתקנו - לא החלפנו מילה. בצילצול ללכת הביתה הוא יצא, והלך עם חבריו. סנוב - חשבתי. סתם סנוב, חנפן ופתטי. יצאתי אחרונה - לא יכולתי לומר שהשיעור היה מאתגר במיוחד, ובטח שלא בשבילי - שסופגת נוסחאות מתמטיות מגיל אפס. הלכתי בביטחון אל מר מליבר שכתב דבר מה במחברתו.
הנחתי את המחברת שלי על שולחנו. "אדון מליבר? הייתי רוצה לעלות יחידה. אני חושבת שיהיה לי קל מידי ביחידה הזו." אמרתי לו. הוא הרים אליי מבט - מופתע - "מדוע את חושבת שאת צריכה לעלות הקבצה?" הוא שאל.
"טוב. אני מכירה את החומר טוב מאוד, והאמן לי שאם אלמד ביחידה הזו אני רק אשתעמם."
"אנסה לקבוע לך תאריך למבחן. אבל אני לא מבטיח שזה יקרה מהר כל כך. ולא משנה מה את צריכה לתת את כל כולך."
נו בטח, מתי אני לא נותנת את כל כולי? הודיתי לו ויצאתי מהכיתה הביתה.
חיפשתי את המכונית השחורה שלי, איתרתי אותה ולחצתי על כפתור הפתיחה. התקדמתי לעברה ונכנסתי. לחגור, להתניע, להפעיל את הרדיו ולנסוע. העברתי לדיסק, אותו שמעתי כל כך הרבה פעמים. אני כל הזמן שוכחת להחליף דיסק. אני רוטנת לאבא בדרך כלל - אבל הוא טוען שאני רק מתרצת ושאני עצלנית מידי.
מול שביל הגישה חניתי את המכונית, נעלתי אותה ויצאתי לעבר הבית.
לא היה צורך להוציא את המפתח מהתיק - הדלת הייתה פתוחה, אבא לא יצא בכלל מהבית - כרגיל - זרקתי את התיק בכניסה וכשבאתי להתחיל לעלות לחדרי אבא יצא מהסלון: "ככה הולכים? בלי לאכול?" שאל תוך כדי סיבוב הכפית בכוס הקפה שלו. נאנחתי. "אני בסך הכל הולכת להחליף חולצה ומכנס." תירצתי לו. "רק תזכרי שמכונת הכביסה החדשה עוד לא הגיעה, אז אל תבזבזי את כל הבגדים." הזכיר לי אבא - וכל החשק שהיה לי עד עכשיו להחליף בגדים נעלם באותו רגע. נאנחתי וירדתי למטבח הקטן.
פתחתי את המקרר הקלאוסטרופובי שלנו ובחנתי. שום דבר מיוחד - מרק מיום שישי, ריבת תות תוצרת בית, גבינה ולחם. הוצאתי את הלחם ואת הגבינה והכנתי כריך.
אבא הצטרף אליי, "אני מזכיר לך שהיום את הולכת לעבודה שלך. מתרגשת?" שאל אבא, כן - כמו צפרדע בצנצנת במעבדת המדע בתיכון למחוננים בקנדה, רציתי לענות.
"לא." עניתי לו בחיוך. "מותר להתרגש, בלייר - אין בכך שום דבר רע."
"זו בסך הכל עבודה מטומטמת, אבא," אמרתי.
"בלייר!" אמר אבא והשתתקתי. אבא לא מוכן לשמוע אותי מדברת ככה. בעצם - הוא כמעט ולא מוכן לשמוע אותי אומרת דברים רעים.
"כדאי שאלך להכין שיעורי בית לפני שאצא לעבודה." אמרתי.
איך בכלל הצלחתי להכנס לסיפור הזה? של העבודה? חשבתי. ובעצם - ידעתי את התשובה.
כשהגענו לארצות הברית, הייתי בודדה - ישבתי בבית שעות רבות בלי לדבר עם איש, כי בעצם - גם כשאבא שלי בבית אנחנו לא מדברים כמעט. לאחר שיעמום ואי מעש לא נורמלי - נכנעתי, ויצאתי - התנעתי את מנוע המכונית - שלמען האמת לא הייתי בטוחה עם יפעל בכלל, אחרי כל כך הרבה זמן שלא נהגתי במכונית - עברתי ליד החנויות השונות ועברתי ראיונות עבודה. בסוף עמדתי מול מסעדת החוץ "דה - צ'מפיונס" מסעדה יקרה יחסית ממש על הים: לקחתי נשימה עמוקה ונכנסתי. המארחת הביטה בעיני וחייכה: "שלום, הזמנת מקום?" היא שאלה, "למען האמת אני פה בגלל המודעה על הדרושים." חייכתי אליה את החיוך החביב ביותר שהצלחתי. "אני מיד אפנה אותך למנהל." אמרה המארחת וטיפלה בסועדים רעבים שחיפשו מקום.
אחר כך היא הכניסה אותי לפגישה עם המנהל. ותוך יומיים העבודה הייתה בידי.
השיעורים היו משעממים במיוחד, ובלי לשים לב - לא פעם מצאתי את עצמי משרבטת ציורים במחברות, ולא פעם גיליתי שבציור ששרבטתי במחברות השונות - ציירתי את הנער משיעור מתמטיקה, הבלונדיני... עם העיניים הכחולות...
חיכיתי שהזמן יעבור ואלך לעבודה... חיכיתי לרגע בו אצא מהבית ואעלם מפה לזמן מה. זאת הייתה המשאלה אליה ייחלתי - לעזוב את השקט התמידי של הבית שלי, את הציפיות של אבא ממני. רציתי להיות חופשיה ולגור בבית משלי, בית שרחוק מכל אחד קיים. לשבת כל היום ולהנות לי בשקט.
השעון הראה רבע לשש, לבשתי את החולצה עם הלוגו של "דה צ'מפיונס". והבטתי בבואתי שבמראה. שיערי השחור והחלק שהגיע עד המותניים, עיני החומות הפשוטות, פני הבהירות. אני לא נראית מיוחדת - בשום מצב. "למדת בבית הספר למחוננים הנחשב ביותר בעולם, תפסיקי לדבר שטויות! בוודאי שאת מיוחדת!" אמר לי אבא לא פעם, אבל אני לא הרגשתי מיוחדת - בטח שלא בשל הנסיבה אותה הציב לי אבא.
אספתי את שיערי בגומיה בצורה האופיינית לי וירדתי. "אני הולכת" הודעתי. "תהני, ואל תחזרי מאוחר, בלייר, יש מחר לימודים." אמר אבא.
יצאתי בלי לומר עוד מילה, התנעתי את המכונית ונסעתי למסעדה, לעבודתי החדשה.
איחרתי. הרגשתי כמו בצניחה חופשית. יורדת בכזאת מהירות ולפני שאני מספיקה להנות קצת אני כבר על הקרקע. גשם התחיל לרדת ובמקום לבדוק מקומות אפשריים לחניה לפני כן, הייתי צריכה לעבור רחוב - רחוב בשביל למצוא מקום חניה, אבל משום מה - לא היה מקום חניה אחד פנוי.
אבל בסוף מצאתי מקום חניה - במרחק 6 רחובות מהמסעדה. רצתי בגשם, ללא מטריה או מעיל וברחוב רק יכולתי להניח שאנשים מביטים בי - בוהים וחושבים: "מי זו הילדה המוזרה הזו שרצה ברחובות בלי מטרייה או מעיל ונרטבת עד העצם?"
כשהגעתי למסעדה הייתי כולי רטובה. "איחרת!" אמרה לי איזבלה, אחראית המשמרת, - כבר ביום הראיון גיליתי שהיא "הבוסית של המלצרים" במקום, היא הכי אחראית.
"כן כן." אמרתי בשיעמום - בחיי שלא היה לי כוח לשמוע את הדיבורים שלה. "תסלחי לי?!" אמרה איזבלה,
שיט.
"אל תהיי כזאת קשה, איזבלה! זאת הפעם הראשונה שלה - היא לא ידעה כמה קשה למצוא חניה בעיר הזו." אמר נער אחד. ולהפתעתי זה היה הנער, הנער משיעור מתמטיקה. הוא חייך אליי.
"את יכולה ללכת." הוא אמר לי, לאחר שנסגרה המסעדה באותו היום. "אני בסדר... עוד לא מאוחר ממש." אמרתי וחייכתי, "באמת עזרת היום לאחת המורות בטיפול בפנצ'ר? או שרצית לצאת נקי מהאיחור שלך היום?" שאלתי.
הוא צחק. "את לא מאמינה לי?" הוא שאל.
"סליחה אדוני, לגברת סייסון היה פנצ'ר, אז עצרתי לעזור לה" חיכיתי את נימת קולו מהיום בבוקר, והוא צחק - "אני באמת עזרתי לה, בלייר."
"מאיפה אתה מכיר את שמי?" שאלתי, מופתעת והמומה.
"כתוב לך על התג וראיתי את השם שלך היום כתוב על מחברת מתמטיקה." הוא השיב לי.
"טוב - אז שמי בלייר, מה שמך?" שאלתי אותו. "הו כן! ידעתי ששכחתי משהו. שמי אדוארד, אדוארד אמסטרונג." הוא הושיט לי יד ללחיצה ובשביל להיות מנומסת נענתי בחיוב ללחיצה. "אז אתה עובד פה?" שאלתי.
"לא בדיוק."
"מה זאת אומרת?"
"אני לא מקבל על זה כסף..."
"התנדבות?"
"הו לא. אבא שלי הוא הבעלים של המקום."
עמדתי שותקת, המסעדה בה אני עובדת - היא בעצם רשת והבן של הבעלים איתי בכיתה. "מה?" הוא שאל בחיוך, "זה פשוט מוזר... המסעדה הזו מפורסמת בכל אמריקה ושלא נדבר על זה שהיא מחזיקה בתואר "5 כוכבים"." אמרתי בשקט. "את בחורה מצחיקה, בלייר." אמר אדוארד. קול צילצול נשמע. "תסלחי לי לרגע," ביקש אדוארד והוציא מכיס מכנסו מכשיר טלפון נייד ונכנס לחדר הסמוך -
לאחר כמה דקות הוא חזר והתנצל. "אני חושבת שאני כבר צריכה להתחיל ללכת... אבא שלי יתחרפן עם לא אחזור הביתה בקרוב." אמרתי לו. "חכי דקה... אלווה אותך, אני רק צריך לכבות את האורות ולהפעיל את האזעקה." אמר אדוארד.
היססתי - מצד אחד, לא רציתי ללכת לבד עד המכונית - חניתי אותה באיזה רחוב לא מוכר ופחדתי ללכת לבדי. ומצד שני, הכרתי את אדוארד רק היום - ומה יחשבו עליי אם אלך כבר בערב הראשון של הלימודים עם התלמיד טהור הלב והעשיר. "בסדר..." אמרתי בשקט והתיישבתי על בר המשקאות. הוא חייך וכיבה את האורות, לאחר שחיכיתי לו 3 דקות בערך, בהן הוא ניסה להפעיל את האזעקה.
"שנלך?" שאל.
הנהנתי ויצאנו. "קר לך?" הוא שאל אותי ולמען האמת - לא יכולתי לשקר: רעדתי מקור!!! הנהנתי.
אדוארד הוריד מעליו את המעיל והניח אותו על כתפיי. "קחי... זה יחמם אותך." הוא חייך. "תודה." הודיתי לו.
כשהגענו למכונית השחורה שלי - החזרתי לו את המעיל. וגם כשהתנעתי את המכונית ונסעתי הוא עמד שם: במקום בו נפרדנו - הוא חיכה לראות עם אני בסדר... שאני נוסעת בשלום...
הגעתי הביתה וזרקתי את המפתחות בכניסה. "אני שמח לראות שהועלת בטובך לחזור הביתה!" צעק אבא. למען האמת - זאת לא הייתה צעקה ממש, הוא פשוט דיבר בטון גבוה שנשמע כמו צעקה בעיני. "לא חשבתי שהעבודה שלי תהיה למשך כל כך הרבה שעות." עניתי לו בשיעמום. "אני הולכת להתקלח." המשכתי.
"שזה לא יקרה שוב - בלייר." אמר אבא בעוד אני עולה במדרגות. "כן כן..." אמרתי. "אני אולי עובר על זה בקלות - אבל עם הייתה זו אמא שלך פה, היא הייתה מרתקת אותך לחודש לפחות." הוא אמר, ואני נעצרתי - אני גרה בחברת אבא שלי בערך מגיל 5 - כשאמא עזבה אותו ומי יודע לאן - היא שולחת לי מייל פעם בחודש, לראות שאני בסדר ושהחיים מתנהלים כרגיל ושהכל טוב אצלי
"את תמיד מוזמנת לשלוח לי מייל, בלייר... אל תתני לי להרגיש שאת לא רוצה בקשר הזה." כתבה לי אמא לא פעם. אבל אני באמת לא רוצה בקשר הזה... היא לא התקשרה מעולם ולא באה לבקר או ביקשה שאני אבקר אותה.
אבל דבר אחד אני יודעת - אמא, לא הייתה מרתקת אותי. היא קלילה, צעירה, והכי חשוב: מבינה. אני פשוט דוחה את ההבנה הזו...
המשכתי לעלות במדרגות - התקלחתי ונכנסתי למיטה - לא טרחתי לחזור למטה ולומר לאבא ברכת לילה טוב... הוא הרגיז אותי... יותר מתמיד.
שכבתי במיטה, ובהיתי בתקרה עד שעיני נעצמו...
