התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

אני יודעת שהוא נגע לליבך, הוא גם נגע לליבי, אבל ברצינות שאין לי כוח עכשיו... וההורים שלי תכף מתעוררים ומכריחים אותי לקום מהמחשב.

למה?

לא משנה...

אוקיי (: תראי איזה חמודה אני, הצצה מפרק 6 XDDD

""תפסיק!" אמרתי לו כשהוא ניסה להשפריץ עלי מים. "תפסיק!" אמרתי שוב. "היא עלתה לי 100 דולר!!" קראתי אליו, זה היה אמור להיות כעס, אבל במקום יצא לי צחוק לא מאיים במיוחד.
"מי קונה בגדים ב100 דולר?" הוא שאל בצחוק.
"בחיי! איפה אתה קונה ג'ינסים! גלה לי!" אמרתי לו. עוד לו יצא לי לראות ג'ינס בפחות מ70 דולר. "אני לא שם לב למחיר בדרך כלל ורוב הבגדים שלי עברו אליי מבן דוד שלי כך ש..."הוא אמר והתקרב עליי ואז השפריץ. "מטומטם!" קראתי לו והתיישבתי על החול. הוא התיישב לצידי. שתקנו."

מי זה המשפריץ?

יו וויל סי

אופיק

פרק 6.

מישהו הזיז את כתפי. "בלייר? בלייר?" הוא שאל. פקחתי את עיני באיטיות, וראיתי חולצה חומה מעליי. "אימל'ה!" קראתי כשראיתי שלא אחר מאשר פיטר - מנענע את כתפי ונמצא ממש מעל המיטה שלי, ממש מעלי.
"אופס. בוקר טוב." הוא אמר.
"מה השעה?"
"אמרת להעיר אותי שעה לפני שצריכים ללכת לכנסיה... לא טוב?"
"מה?" שאלתי בבלבול. ואז נזכרתי: הבטחתי לו שנלך לכנסיה בלילה אמש. "הו כן! אני רק אמצא משהו ללבוש." אמרתי וקמתי מהמיטה. פתחתי את הארון:
"אוקיי. זאת בסדר?" אמרתי והוצאתי מהארון שמלה כחולה כהה. "כן... אני מניח שכן." הוא אמר - "אני הולך להתארגן..." אמר ויצא.
לבשתי את השמלה ואספתי את השיער. התארגנתי במקלחת ומסתבר שהוא חיכה לי כבר למטה: נעול בנעליים ולבוש בסוודר חום שמדהים עליו!
"שנצא?" שאלתי. הוא חייך, בסדר. במהלך הלילה חשבתי על סיבות אפשריות למה פיטר היה עצוב, נשארתי עם 3 סיבות אפשריות והגיוניות:
אחת - משהו קרה למייק, לדילן, למלני או לקייט.
שתיים - הוא הרגיש לא טוב.
שלוש - הוא התגעגע לאבא שלו.
רציתי לשאול אותו בזמן שישבנו במכונית מה קרה, אבל לא פעם משהו אמר לי שזה לא הזמן הנכון לכך, אם הוא ירצה הוא יספר. כשהיינו בכנסיה נהנתי יותר להקשיב לתפילות ולמנגינות: אבא ואני תמיד הלכנו לכנסייה בחג המולד, זה פשוט יפה לשמוע את המנגינות. פיטר - שעמד לצידי, - לא הייתי בטוחה עם הוא גם מתפלל או שסתם עושה את עצמו כדי לא להרגיש מובך. אני לא ידעתי את התפילות אבל חייכתי בכל פעם שהוא פזל אליי לראות עם אני באמת שרה.
"תודה." הוא אמר כשיצאנו.
"על מה?" שאלתי.
"על שהלכנו."
"אין בעד מה." אמרתי.

"תפסיק!" אמרתי לו כשהוא ניסה להשפריץ עלי מים. "תפסיק!" אמרתי שוב. "היא עלתה לי 100 דולר!!" קראתי עליו, זה היה אמור להיות כעס, אבל במקום יצא לי צחוק לא מאיים במיוחד.
"מי קונה בגדים ב100 דולר?" הוא שאל בצחוק.
"בחיי! איפה אתה קונה ג'ינסים! גלה לי!" אמרתי לו. עוד לו יצא לי לראות ג'ינס בפחות מ70 דולר. "אני לא שם לב למחיר בדרך כלל ורוב הבגדים שלי עברו אליי מבן דוד שלי כך ש..."הוא אמר והתקרב עליי ואז השפריץ. "מטומטם!" קראתי לו והתיישבתי על החול. הוא התיישב לצידי. שתקנו.
"יגיע יום ואני אדע למה היית על הפנים אתמול?" שאלתי. קולות הגלים הדהדו באוזניי.
הוא נאנח. "דיברתי אם אח שלי, עם דילן, והוא אמר לי שהם הלכו אתמול לבקר את אבא. הוא לא הכיר אותו... לא באמת..."
"אתה מתגעגע אליו?" שאלתי, אבל בפנים ידעתי שהתכוונתי לומר זאת כעובדה.
הוא הנהן. אני זוכרת את הסיפור, פיטר סיפר לי אותו פעם אחת.
זה היה יום שלישי, פיטר ראה עם מייק משחק כדורגל. אבא שלו התקשר והודיע שהוא עובר במכולת לקנות גלידה ושהוא יגיע הביתה למחצית השנייה. אבל המשחק נגמר ואף אחד לא הגיע, הטלפון צלצל - התקשרו מבית החולים והודיעו שהייתה תאונת דרכים. "מאז אני לא זוכר הרבה... מייק האזין לשיחה עם אמא דרך הטלפון השני... הייתי צריך להרגיע אותו שהכל בסדר..." הוא אמר לי כשסיפר. לא היה לי מה להגיד, פחדתי לפגוע, פחדתי מהרגע בו אאלץ לומר משהו. "אני לא מצפה שתגידי משהו... פשוט..." הוא אמר. אחר כך הוא הציע לי לעבור נושא וירדנו לאולם הספורט לשחק כדורסל.
"הלוואי וזה היה אחרת..." קולו של פיטר הוציא אותי מהמחשבות. הינהנתי. "בוא נעשה משהו." הצעתי. "כמו מה למשל?" הוא שאל מבולבל, לפני רגע איימתי עליי שאם טיפת מים תיגע בשמלה שלי - הוא מת.
"תן לי לחשוב..." הימהמתי. הסתכלתי סביבי - כמה רחוק הלכנו על החוף? לא היה אפשר לראות את החניה או את סוכת המציל. זה הדאיג אותי מעט, השארתי את הטלפון הנייד שלי במכונית ביחד עם הארנק ומי יודע מה עוד, ועד שאבא קנה לי נייד חדש אסור היה לי לאבד את זה. "כדי שנחזור. הרחקנו ובחיי שאין לי שמץ של מושג איפה אנחנו..." אמרתי וקמתי.
פיטר לא התווכח. הלכנו בחזרה את הדרך בשתיקה - פה ושם פיטר החליט להשתעשע ודחף אותי לכיוון המים אבל בכל פעם כזאת "החזרתי לו", מה שנקרא. קולות הגלים שוב הדהדו באוזניי. "כיף לך שאת גרה ליד ים." הוא אמר לפתע.
"כן... זה בהחלט נחמד... אבל באנגליה זה גם כך, לא? זה אי! הוא מוקף במים!" השבתי לו.
"נכון, אבל כשאתה גר רחוק מהים זה סיוט. תחשבי: את יכולה לנסוע 5 דקות ולהיות בים, אני צריך לנסוע 3 וחצי שעות עם חבורת קרציות כדי להגיע לטחניה ולהסתובב בה עוד 20 דקות בערך בשביל למצוא מקום חניה." הוא אמר. וואו. זה בערך כמו לנסוע באוטובוס מלא נערים מטומטמים לטיול במוזיאון במונטריאול.. או יותר גרוע: לשבת ולעודד את נבחרת בית הספר במשחק כדורגל כשלידך צווחות המעודדות של בית הספר.
"אבל זה שווה את זה." אמרתי לבסוף וחייכתי.
"בהחלט. אלא אם מפקידים אותך לשמור על האחים שלך, ואז זה ממש לא."
צחקתי - "אתה כזה פסימי, פיטר." אמרתי בצחוק. הוא חייך.

שאר היום עבר בסדר, חזרנו בסביבות אחר הצהריים וישר נכנסתי למקלחת, כשיצאתי פיטר נכנס וכשגמר ויצאנו לחצר, אבא - מסתבר - קנה בשר והתכוון לעשות ארוחת "על האש" לציון סופו של הקיץ, פיטר עזר לו ואבא כמובן היה מאושר, אני רק ישבתי רוב הזמן וקראתי ספר, מידי פעם הרמתי את מבטי כדי לראות מה פיטר עושה, וכמובן צילמתי תמונות בכל רגע נתון. בערך בתשע ישבנו לאכול את הארוחה, היא הייתה משביעה וטעימה. אחר כך ישבתי בחדר לגמור את השיעורים במתמטיקה - שמיותר לומר שהיו קלים - וחזרתי לסלון לשחק מול פיטר שחמט. בו - כמובן - הוא ניצח ואני הפסדתי - מן הסתם - כמה שעות מאוחד יותר הלכתי לישון. מהחדר שלי יכולתי לשמוע את הטלוויזיה פועלת בסלון ומשמיעה את תוכנית המדע שאבא בוודאי הקליט בזמן שישבנו לאכול.
קמתי בבוקר והתארגנתי לבית ספר: מכנס טרנינג אדום וחולצה לבנה פשוטה. קלעתי את שיערי לצמה סינית והתארגנתי בשירותים. מוכנה ומזומנה לעוד יום שיגרתי בבית ספר. פיטר כמובן ישב למטה מול הדלפק ושתה משקה חם כלשהו מכוס חרסינה.
"בוקר טוב!" הכרזתי.
"בוקר טוב." השיב לי אבא ופיטר הנהן. "איך ישנת מתוקה?" שאל אבא, גבו היה מופנה אליי והוא היה עסוק בהכנת חביתה.
"בסדר..." אמרתי. "אני מניחה." מיהרתי להוסיף. "למה? קרה משהו?" שאלתי, בדרך כלל - שיחות הבוקר עם אבא היו "בוקר טוב, אני לוקחת חטיף ויוצאת." או משהו בסגנון.
"פיטר? רוצה לבוא איתי לבית ספר היום?" שאלתי. "כן בטח, למה לא?" הוא השיב בחיוך. "בוא נצא." אמרתי. "ביי אבא." אמרתי ואבי והוא השיב בקול הנהון שכזה.
נכנסנו למכונית, כיוונתי את המראה, הפעלתי את המכונית ואת הרדיו ויצאנו. "איזה בוקר משונה..." הימהמתי.
"למה?" תהה פיטר.
"אני לא יודעת איך להסביר בדיוק... פשוט... בדרך כלל שיחות הבוקר שלי עם אבא שלי הן יותר..." פתחתי.
"קצרות?" שאל פיטר, "בדיוק!" אמרתי.
"אל תרגישי רע עם זה, גם ככה זה בערך ביני לבין אמא שלי: היא הייתה מעירה אותי בשבע בבוקר, אני הייתי מתארגן, בזמן הזה היא הייתה מכינה לי אוכל ומארגנת את כל השאר. ואז היינו יוצאים כשכולם היו מוכנים והיא הייתה מורידה אותנו בבית הספר." אמר פיטר. חייכתי - זה לא היה בדיוק אותו הדבר, אני מניחה שהוא ידע את זה.
"והיום, שנינו נהיה בני 17 השנה, ואנחנו מכירים 3 שנים..." אמרתי בחולמניות.
"בחיי! אנחנו כאלה זקנים! ואנחנו מכירים כל כך הרבה שנים!" צחק. "עוד מעט נגיע לבית אבות." הוסיף וצחקתי.
"זה נשמע עד כדי כך רע?" שאלתי.
"טוב. כן."
התייפחתי. רמזור אחד ונגיע לבית הספר. יש עוד 20 דקות עד הצילצול. חשבתי. כעבור 5 דקות הגענו לבית הספר, מסתבר - שכשמגיעים מוקדם, רוב מקומות החניה פנויים במתחם.
יצאנו מהמכונית והלכנו לעבר הביניין. "אני חושבת שצריך למלא איזה טופס בגלל השהות שלך כאן, אז נעבור קודם במזכירות." אמרתי כשנכנסנו לבניין. הוא הנהן. היה צריך למלא טופס מבקר, אבל פיטר חתם עליו בשתי שניות. שם פרטי, שם משפחה. מבקר אצל. תעודת זהות. חתימת מבקר. חתימת מארח. חתימת מזכירה. זה הכל. פנינו לכיוון התא שלי. "אז ככה: יש לי היום מתמטיקה, היסטוריה, חינוך גופני, ספרות, ספרות, גיאוגרפיה, מדעים, מתמטיקה. יום דיי קל, אם אתה שואל אותי." אמרתי וסגרתי את התא.
"אילו הייתי עכשיו בקנדה סדר היום שלי היה: ספרות, גיאוגרפיה, הנדסה, אומנות, גיאוגרפיה, היסטוריה, מורשת." אמר פיטר, לשמוע שבן לומד אומנות עלול לבלבל, כי זה לא כמו שזה נשמע. שיעור אומנות בבית הספר "הנחשב בעולם בלה בלה בלה" פירושו - שיעור ספרות על ציורים: מביאים ציור של ואן גוך לדוגמא - ובמהלך 50 דקות לומדים על הציור ומנתחים כל פרט אפשרי עליו. למה ואן גוך ככה, ולמה ככה. זה שיעור כיף - אם המורה שלך יודע ללמד ומביא ציורים מעניינים. ולא את "החמניות" של ואן גוך, כי לפענח ציור כזה - זה אומר לשבת חמישה שיעורים בערך. שיעורי אומנות אומרים לזכור מה הפירוש של כל צבע ואיך אפשר לקשר את זה לאומן שצייר, לדעת כל פרט אפשרי על האומן, ויותר מזה - לדעת כל פרט ולזכור על הציור. "מערכת קשה." צחקתי והוא חייך. "מתרגלים." הוא אמר, נכון - מתרגלים כי אין ברירה, כי רק אז לא משתעממים ורוצים לברוח מבית הספר, ובכל ישיבה פדגוגית חושבים איך אתה מפריע בשיעור כי אתה יודע כבר הכל.
נכנסנו לשיעור הראשון, בכל פעם שאף אחד אחר לא ידע ולי לא היה כוח לענות, המורה פנה לפיטר והתרשמה מכל תשובה, ככה זה כשיש לך איי קיו גבוה, אולי אפילו יותר מלמורה. זה היה משעשע, למען האמת - כי פיטר לא וויתר על התשובות שלו, טכנית - המורה הבין שאני מסוגלת לפתור את רוב השאלות בלי עזרה במחשבון, הוא פשוט החליט לא להתחייס לזה - כי להעביר ילד או ילדה לכיתת מצויינות על סמך תחילת השנה זה משפיל.
ככה בערך עבר שאר היום, שקט. בשיעור חינוך גופני - כשהתמתחתי - ראיתי בזווית עיני את פיטר רץ לצד אדוארד, הם דיברו בכל שניה אפשרית. פיטר היה אמנם עם ג'ינס, אבל זה לא מנע ממנו לרוץ ולעשות קצת ספורט.
בסיום היום - חיפשתי את פיטר במסדרונות, בסוף שיעור מתמטיקה - המורה אמר לו שהוא יכול לצאת, המורה המעצבן הזה החליט להתעצבן על כל הכיתה. "הנה אתה!" קראתי לעברו. "הבית ספר הזה חייב צביעה מחדש" הוא אמר. "לא כל בתי הספר הם כמו בית הספר שלך." הזכרתי לו. "גם את למדת בו." הוא הזכיר לי בלעג. "אבל אני כבר לא. מה קרה פיטר?" שאלתי, טון הדיבור הלגלגני שלו נשמע מוזר, לפני שעה ישבנו על הספסלים בחוץ וצחקנו, ומאז לא קרה הרבה.
"כלום. למה? מה היה צריך לקרות?" הוא שאל.
"אתה נשמע מוזר."
"לא קרה כלום."
"רוצה ללכת למרכז המסחרי?"
"למה?"
"מה למה?"
"למה ללכת לשם?"
"נחמד שם..."
"נחמד גם בבית שלך."
"בסדר... אז אכפת לך אם אוריד אותך בבית שלי ואלך למרכז המסחרי?" שאלתי.
"לא. למה שיהיה לי אכפת? מה לחוץ לך כל כך להיות במרכז המסחרי?"
"סתם..." אמרתי. בעצם, הייתה לי סיבה - בסוף שיעור מתמטיקה עצר אותי אדוארד. "היי" הוא אמר לי. "היי." השבתי. "אממ... תראי - אני לא יודע אם מישהו סיפר לך, אבל - אני עורך מסיבה בסוף השבוע, ההורים שלי לא יהיו, וגם לא האחים שלי. תהיתי אם תרצי לבוא. למסיבה" אמר. הרגשתי שליבי מחסיר פעימה ואז דופק במהירות אדירה. "אני אשמח." אמרתי. "ברצינות?" הוא שאל. "בטח!" עניתי לו.
הורדתי את פיטר בבית, הוא לא התנגד. כל הנסיעה הוא לעג לי, גם אם עשיתי הכל בסדר.
"נפגש בערב." אמרתי לו. משום מה - דיי שמחתי שהוא יצא מהמכונית, וקיוותי שלא יהיה מגעיל לאבא.

הסתובבתי במשך שעה בין החנויות השונות - חיפשתי שמלה יפה ללבוש ביום שבת בערב. שמלות מנוקדות, שמלות מפוספסות, שמלות חלקות... מה לא? התייאשתי מהחיפוש, שום דבר לא נראה עליי טוב או בכללי - נראה יפה בעיני. התיישבתי בבית קפה, חיכיתי שהגלידה שהזמנתי תגיע. "היי." שמעתי קול, נערה בעלת שיער שטני עם גוונים בלונדיים. הוא לא היה ארוך במיוחד וחלק. עיניה היו בגוון דבש. היא נראתה לי מוכרת. "היי?" שאלתי.
"אני נעמי - אנחנו באותה כיתה בחשבון." היא הושיטה את ידה ללחיצה. "בלייר." אמרתי לה.
"זאת תהיה חוצפה אם אומר שאני יודעת?"
"לא. לא ממש." הרגשתי נבוכה, בעיקר מהעובדה שאני לא יודעת מי זאת בכלל.
"גם אותך הזמינו למסיבה בשבת?" היא שאלה.
הופתעתי. "מה הקשר בינך לבין אדוארד אמסטרונג?" הזדקפתי, היא התיישבה מולי. "אמא שלי עובדת אצל אבא שלו במסעדה." היא אמרה. "באמת?" שאלתי, מופתעת לגמרי.
"כן, היא הקונדיטורית הראשית."
"מוזר, גם אני עובדת במסעדה ההיא,"
"מלצרית?"
"אלא מה?
היא צחקה, "את לא עובדת?" שאלתי את המתבקש.
"עובדת כמו ילדה גדולה."
הפעם היה תורי לצחוק, "מה מצחיק?"
"המשכורת שמקבלים במסעדה של ה-אמסטרונג ב-ה הידיעה גבוהה. תאמיני לי, ואני רק מלצרית." אמרתי.
"לא הבנתי איך קישרת את זה אחד לשני..."
"סתם... זה לא כזה חשוב... במה את עובדת?"
"בייביסיטר והסעה של האחים המעצבנים שלי."
ישבנו ודיברנו, נעמי נחמדה, זה היה בטוח - הייתה לה בעיה מוזרה של קושי לראות כמה היא יפה, בכל פעם שדיברנו על בגדים, וכמובן דיברנו על בגדי ים - היא התקבעה על העובדה שביקני חושפני ושחולצות בטן מזוויעות. זה היה מוזר. לא הבנתי למה. דיברנו ודיברנו במשך שעתיים. "רוצה להפגש מחר? נלך לקנות בגדים ביחד, יש קניון לא רחוק מהבית שלי." הציעה נעמי כהלכנו בחניה.
"הייתי רוצה, אבל פיטר - הנער שהיה בכיתה היום, נמצא אצלי בבית ואני לא יכולה לנטוש אותו כך." אמרתי בעצב.
"אז הוא מתארח אצלך... הוא נורא חכם." אמרה נעמי את מחשבותיה בקול.
"כן, טוב - כזה הוא פיטר."
היא חייכה, "נוכל ללכת שלושתינו, אל תהיי מבאסת - אין לי בגדים.." התחננה. חייכתי, היא ללא ספק מוזרה.
"בסדר. אני אדבר איתו, אבל אני לא מבטיחה ניסים - הוא לא במצב רוח מרומם היום." אמרתי. נפרדנו ונסעתי בחזרה הביתה, פיטר ישב בראש גרם המדרגות.
"מה אתה עושה?" שאלתי.
"משתעמם בעיקר."
"אני אדע מה עבר עלייך היום? היית מגעיל."
"סתם... שיעמם לי." הוא אמר וירד למטה.
אכלנו ארוחת ערב, פיטר, אבא שלי ואני - אכלנו פסטה ובולונז, וזה אחרי ששיכנעתי את אבא שהאורז שלו "לא מתאים לעכשיו ושאני נורא רעבה" (מזל כי האורז שלו זה הדבר הכי מגעיל שיש!!! ניסיתי להסביר לו את זה משהו כמו מיליון ושבע פעמים ובכל פעם הוא מסיק מסקנה שאני בסך הכל רוצה שהוא יכין לי אורז לארוחת ערב.) אז הכנו פסטה בשתי דקות וחיממנו את המילוי ללזניה שנשאר - זה תמיד שילוב מנצח, ותמיד עדיף על אורז של אבא. אכלנו ואני ישר הלכתי לישון, פיטר נכנס אליי לחדר ועלה על המיטה שלי.
הבטתי בו - "מה?" שאלתי, לא הבנתי מה הוא עושה.
"היי."
"היי?"
הרגשתי כמו אמא שהילד שלה מגיע באמצע הלילה כי הוא לא מצליח להרדם, והפרצוף של פיטר גרם לי להאמין עוד יותר שככה אני מרגישה.
הבטנו זה בזו - בלי לומר מילה.

פרק 7!! פרק 7!! איפה הוא כשצריך אותו?

חחח יווואו את מעלה לי חיוך על הפנים (:

אני שמחה זה טוב לחייך

נכוווווון

חחח

אני אכתוב את פרק 7 ברגע שיהיה לי יותר בסיס להמשך ((:

אוקי...

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח ((: מקווה בקרוב DD:

אוקייווש

אני חושבת שמחר יהיה לי זמן (: ואם לא מחר אז מחרתיים וכולי וכולי. חה חה (: פשוט צריך למצוא את השירים המתאימים ואת הדימיון המתאים ויש את הבסיס המושלם D:::::::::

חחחחחחח

אני שמחה שאני גורמת לך לצחוק P:

זה בריא, את יודעת

כן !___! סמיילי מסוגנן

חחחחחחחח

לצחוק לצחוק לצחוק.
תגידי - יש נושא שלא דחפנו בו שלצחוק זה בריא?

לא