התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

בואו נשיר את שיר היופידידו. כי יש לי כבר שליש פרק (אני חושבת...)

יופידידו!

פרק 5

בבוקר - כשקמתי, הייתה לי הרגשה טובה, הכל נראה מואר, התפנקתי מתחת לשמיכה עד ששמעתי את קול המים היורדים בשירותים. הצצתי מעבר לדלת החדר, שהייתה פתוחה משום מה - חיכיתי שמישהו ייצא, וכשהוא יצא, נזכרתי. פיטר יצא מהשירותים - במכנסי טרנינג וחולצת טי חומה. פיטר אצלי בבית. פיטר אצלי בבית למשך שבוע. היום יום שבת. נשארו עוד שישה ימים. נאנחתי וקמתי מהמיטה, "בוקר טוב." אמרתי לו כשהוא פתח את דלת חדר האורחים.
"בוקר טוב." השיב לי וחייך, "לרגע שכחתי שאתה טיפוס של בוקר... מה השעה?" שאלתי.
"כן טוב, למען האמת קמתי לפני שעה - אני חושב. - אבל פחדתי שאעיר אתכם. עד שראיתי את אבא שלך פותח את דלת החדר שלך והלכתי להתארגן על עצמי קצת." צחק. זה הסביר לי המון, או לפחות - למה הדלת של חדרי הייתה פתוחה. "והשעה תשע." השיב. "אתה יכול לרדת, אני אתארגן ואבוא." אמרתי והוא ירד.
נכנסתי למקלחת והבטתי במראה - נראיתי בסדר, מזל - מי הייתה רוצה שנער כמו פיטר יראה אותה אחרי שינה? צחצחתי שיניים ושטפתי את פניי. ירדתי למטה - פיטר כבר הכין בלילה לוופל אמריקאי. "אבא שלך..." פתח, הוא בטח חשב שזה נראה רע.
"כן... אני מבינה..." חייכתי. "צריך עזרה?" שאלתי, הוא חייך והנהן. נעמדתי לצידו והוצאתי מארון שמעל לראשי את מכונת הוופלים. הכנתי אותה לחימום והוצאתי מצקת.
אחרי 10 דקות היו כל הוופלים מוכנים ומזומנים לאכילה. "טוב: יש ריבת חלב, ריבת תותים, שוקולד, מייפל, נוגט ואני יודעת שאתה מתעב דבש אז אני לא אציע במילא. מה אתה רוצה?" שאלתי, הוא חייך.
"אני לא מתעב דבש. ויהיה יותר פשוט אם תוציאי את כל הממרחים." הציע. "אתה לא נוגע בדבש אף פעם." אמרתי בהתגוננות. "אני אלרגי." אמר. חרצתי לו לשון. אחרי הפעם שבה נתתי לו עוגיית דבש והיה לו התקף אלרגיה, הוא צוחק עליי.
ישבנו ואכלנו את הוופלים, שמחתי שפיטר פה - ולא מישהו אחר, אחרת הייתי חושבת רק על איך אני גורמת לעצמי לעשות רושם של אחת שכן אכפת לה מעצמה ומהגזרה שלה.
נתתי לו לדבר, לספר על הקיץ שלו,"באחד הימים - אמא שלי הציעה לי שאקח אותם לאגם, את כל הארבעה. הייתה לה עבודה והם השתעממו. אז.. לקחתי את המכונית השניה שלנו - הקטנה, כל הנסיעה הייתי בטוח שאעשה תאונה או אקבל קנס. את יודעת איך זה, יש לי רישיון - אבל שלא מתאים לאנגליה.
קייט ומלני רבו כל הנסיעה ודילן בכה. ומייק... טוב... הוא פשוט הקשיב למוזיקה והסתכל החוצה - ובעיקר נהנה להציק לי ולהסביר לי מה אני עושה לא נכון." סיפר, "וואו. אתה נתת לנער בן 12 להנחות אותך מה אתה עושה נכון ולא נכון?" שאלתי בצחוק. הוא חייך - "אני יודע! זה הזוי! הוא פשוט מבין במכוניות! אבל הצד החזק שלו בכלי נסיעה זה סקייטבורדים. בכל אופן - הצלחתי לעבור את הנסיעה בלי שמישהו ימות. הגענו לאגם וכמובן שהייתי צריך להשגיח על כולם - זה ממש לא פשוט, שתדעי לך." אמר כשהראה שהתחלתי לצחוק.דמיינתי את פיטר מחזיק בידו האחת את דילן שהיה בסך הכל בן שלוש, בידו השניה את קייט ומסדר לה את המצופים, בו זמנית הוא עסוק בצעוק למייק לא להתרחק ולמלני שתפסיק להציק לקייט. "וואו." אמרתי... "אני מדמיינת את התמונה ונראה לי שעשית חיים." צחקתי.
"כן, בטח חיים. מלני הייתה שקטה ושכבה רוב הזמן על המזרן הצף שלה, דילן בכה והייתי צריך להחזיק אותו כל הזמן וקייט פחדה בכל פעם שהשארתי אותה לבד." אמר.
"ומייק?" שאלתי, מופתעת שהוא עוד לא הוזכר בסיפור.
"מייק ישב על החוף. זהו בסך הכל. בסוף - כששלחתי את מלני עם קייט ודילן לקנות לעצמם גלידה או משהו התיישבתי לידו. הוא לא אמר לי כלום, פשוט ישבנו. הוא אמר לי שהייתי חסר לו, חסר לו מאוד. הוא אמר שהבית היה ממש שונה בלעדיי, הוא אמר שחיכה לי שאחזור כבר. שאלתי אותו למה הבית היה כל כך שונה... והוא ענה לי ש... פשוט היה חסר מישהו שיסביר לאמא שאני כבר לא ילד קטן שלא אכפת לו... היה חסר 'גבר' בבית..." אמר פיטר - "אני יודע שזה מטומטם, אבל באותו ערב אמרתי לאמא שלי שאני רוצה שתרשום אותי לבית הספר התיכון שקרוב לבית. היא אמרה לי שאין מצב שזה יקרה, ושאני אפסיק לחשוב על דברים כאלה... היא אמרה לי לחשוב בהיגיון. אפשר לומר שדיי צעקנו זה על זו ומזל שנשארו עוד שבועיים לחופש אחרת הייתי חושב על התאבדות." סיפר, "איך היה החופש שלךְ?" שאל לבסוף.
"דיי בסדר למען האמת..." אמרתי ובחשתי את המיץ בכוסי. "טוב. הוא היה משעמם בטירוף!" אמרתי. הוא צחק.

בהמשך הבוקר יצאנו לטיול בחורשה מאחורי הבית, פיטר הסביר לי כל מיני תיאוריות מטורפות שלו על דברים שיכולים לקרות, ואני בעיקר השתעשעתי מהאופן בו הוא דיבר. בעיקר שהתחיל לחקות מורה חדש, "יש לו מבטא סקוטי חזק! במשך כל השיעור היינו צריכים לפענח מה הוא אומר..." סיפר "אפילו אתה?" שאלתי. לפיטר יש מבטא בריטי - אמנם לא חזק, אבל יש. אפשר לומר שהופתעתי לשמוע אותו אומר זאת, הוא הצליח להבין מבטאים קשים יותר וכאן הוא נתקע? "הבנתי פחות או יותר, אבל כמעט כל הכיתה שאלה אותי כל הזמן מה הוא אומר." הסביר. צחקתי. זה פשוט היה מצחיק לדמיין את פיטר יושב בכיתה וכל שניה אפשרית בה המורה מסתובב כולם שואלים אותו מה נאמר הרגע. "מאוד בוגר מצידך, העלמה בקר." אמר פיטר. חיבקתי את זרועו. "אין כמוך, פיטר!" אמרתי והוא חייך חצי חיוך, חיוך מנצח שכזה.
התיישבנו על סלע, ושתקנו - הקשבנו לצלילי החורשה - קולות הציפורים שעל העצים מעל ראשינו - והרוח שנשבה, החורשה הייתה צבועה כולה בצהוב, אדום, חום וכתום - ורק אנחנו: אני במעיל הסגול שלי והוא במעיל הכחול שלו. אילו היה פיטר פוגש סטייליסטית, היא הייתה אוסרת עליו ללבוש חום, היא הייתה אומרת שהשיער שלו כבר חום - אז למה הוא צריך עוד חום?
"מה איתך?" שאל לבסוף לאחר שתיקה ארוכה.
"מה איתי?" שאלתי מבולבלת.
"בזמן שאני לא מפסיק לספר על עצמי ועל החיים שלי, את לא סיפרת כלום על עצמך..."
"כי אין לי מה לספר, מה הטעם לספר לך על אנשים שאתה לא מכיר?"
"אולי ככה אכיר אותם."
"אתה מדבר שטויות..."
"בבקשה..."
נאנחתי - "מאיפה להתחיל?"
"מההתחלה. למרות שנראה לי נחמד אם תספרי לי מי הנער מאתמול."
בום! הרגשתי את האגרוף בחזה, אחרי הנשיקה - הייתי בהלם, הייתי משותקת. הייתי משותקת מקסם. "נער אחד... מבית ספר - הוא מרגיש רצון עז להיות נחמד אליי, מי אני שאגיד לו לא." אמרתי בקצרה. "אני עובדת במסעדה של אבא שלו..." המשכתי, התחלתי להרגיש פתאום באומץ פתאומי שמושך אותי להמשיך לדבר.
"מסעדה של אבא שלו? הוא עשיר או משהו?" התפרץ פיטר לדבריי, היססתי ולבסוף הנהנתי. "מיליונר." אמרתי. "יש לו רשת שלמה של מסעדות... אני חושבת שאפילו יותר מזה."
"וואו." אמר פיטר, מופתע. "כן..." אישרתי.
"זה מסביר את מכונית הב מ וו שהייתה בחוץ אמש. נכון?" שאל פיטר, הינהנתי. "בדיוק. היא של אדוארד." אמרתי, פיטר בהחלט חד הבחנה עם הבחין בזה, אני לא הבחנתי - יכול להיות שאחרי שבועיים בלי חידות היגיון וחידוד הפסקתי לשים לב? חשבתי והמחשבה שיעשעה אותי.
"מרשים."
"תלוי מאיפה אתה מסתכל... בעיני הוא פתטי." אמרתי.
"למה? הוא נראה בחור בסדר גמור."
"אתה לא מכיר אותו. אם היית בת היית מבין שהוא פתטי."
פיטר צחק. "בסדר, בסדר. הוא פתטי."
חייכתי, "בוא נלך." אמרתי וקמתי. הוא הביט עליי מלמטה.

"אבא שלי רוצה שנהיה מאורגנים בשבע וחצי... הוא החליט שנלך למסעדה." הודעתי לפיטר אחרי שאבא שלי התקשר והודיע שהוא "מזמין אותנו למסעדה."
"פיטר?" שאלתי כשראיתי את הסלון ריק מאדם. הוא בדיוק יצא מהשירותי האורחים. "כן?" שאל.
"אבא שלי מזמין אותנו לארוחה, רוצה להכנס להתקלח ראשון או שאני?" שאלתי אותו. "תכנסי את... אני אכנס אחר כך." אמר בשקט ועלה לחדר האורחים, בו ישן. משכתי בכתפיי - מוזר, לא שמעתי אותו בכלל.
עליתי למקלחת ונכנסתי תחת הזרם, כשעצמתי את עיני תוך התענגות מחום המים חשבתי על שיחה מצחיקה שהייתה לי בקיץ עם פיטר:
"אז... איך באנגליה?" שאלתי אותו.
"קר!" הוא רטן, ראיתי את תמונתו שמכוסה בשמיכת פוך אדומה. צחקתי. "גרת שנתיים בקנדה ואתה רוטן שקר???" שאלתי בצחוק. "כן!!!" אמר.
"אז מה חדש?" שאלתי.
"כלום! אני קופא מקור." אמר.
"תפסיק להתלונן."
"אני מקנא בך. את לובשת חולצה קצרה ומכנס קצר."
"אתה ממש מגזים!"
"לא, אני לא!" אמר וצחקנו. "מה חדש אצלךָ?" שאלתי לבסוף.
"שום דבר... אמא שלי חזרה לעבוד אז רוב היום אני משגיח על האחים שלי..." אמר בשיעמום. "לפחות אתה עושה משהו... אני יושבת כל היום בבית עם אבא שלי." אמרתי.
הוא צחק, "מה שאני עושה דיי דומה.." חייכתי. "אני צריך ללכת. קייט ודילן התעוררו אחד מהשני. פיטר השמרטף חוזר לפעולה." אמר בגבורה משעמשעת.
"נדבר."
"נדבר." והשיחה הסתיימה.

"פיטר! המקלחת פנויה... רק תחכה שתי דקות, כדי שאני אגיע לחדר!" קראתי לו ורצתי לחדרי. והוא באמת חיכה שתי דקות, ואולי אפילו יותר.
פתחתי את דלתות ארון הבגדים שלי והבטתי בו. "מה ללבוש?" שאלתי את עצמי, ידי על מותני - "מה ללבוש?" שאלתי שוב. הוצאתי חצאית בעלת גזרה גבוהה אבל לא חשופה. "אולי - בעצם את זאת?" שאלתי שוב בקול והוצאתי חצאית שקניתי בקיץ האחרון. בחרתי בה, ואיתה לבשתי גופייה וסוודר. "איזה נעליים?" תהיתי. אבל משהו אחר תפס את חוט מחשבתי - המים עוד זרמו, ועברו כבר עשרים וחמש דקות. כמה זמן הוא יכול להיות בפנים? החלטתי ללכת ולראות מה קרה.
דפקתי על דלת המקלחת. "פיטר?" שאלתי, "הכל בסדר?" שאלתי. "אתה כבר עשרים וחמש דקות במקלחת... ואני מכירה אותך מספיק זמן כדי לדעת שאתה מתקלח מהר..." אמרתי, אולי קצת בדאגה.
"אני בסדר. את יכולה ללכת." הוא אמר אחרי כמה דקות.
היססתי, תהיתי אם יהיה נכון לשאול אם אני יכולה להכנס. משהו בקולו לא היה רגיל, כאילו... לא ידעתי איך להסביר.
"אתה עומד לסיים? עוד כמה דקות אבא שלי יהיה בבית..." אמרתי בשקט.
"כן.. כן.. ברור."
"פיטר? אתה בטוח שהכל בסדר? אתה נשמע מוזר."
"אני בסדר גמור."
"אוקיי... אז אני מחכה לך למטה." הודעתי וירדתי, מודאגת כולי.
רק אחרי 10 דקות הוא יצא, משהו בו היה שונה, שמתי לב לזה במשך כל הארוחה - הוא היה מתוח יותר, שקט יותר. הוא אכל חצי מנה ויצא לשירותים וכשחזר אכל את שאר המנה בקושי. הוא התעקש לשלם את חלקו, ולא היה מפוקס. בקינוח - התעקש אבא שישתה קצת יין, בתקווה שזה יעיר אותו - אבל פיטר לא הסכים.
"אם זה קשור למחר, אז אני יכולה לנסוע איתך לכנסייה... אני יודעת איפה היא." אמרתי לו כששוטטנו ברחוב, אבא שלי מסתרך מאחורינו - מחפש את המכונית שהוא החנה. "מה?" שאל, ראשו היה לגמרי במקום אחר. "אתה מוטרד מכך שהבטחת לאמא שלך שתלך בכל יום ראשון לכנסייה?" קיצרתי את שאלתי.
"לא... לא... אמרנו שנלך לים." אמר והביט בי, אבל עיניו לא היו ממוקדות בי.
"אז מה קרה? הראש שלך במקום אחר כל הארוחה." ציינתי.
"זה כלום." אמר ונעמד ליד המכונית שלי, או של אבא שלי ליתר דיוק.

בלילה, כשעליתי לישון ראיתי שדלת השירותים הייתה סגורה למחצה, פתחתי אותה וראיתי אותו: הוא ישר כשגבו אליי, ידיו שעונות על מכסה האסלה - תהיתי אם הוא הקיא. "פיטר?" לחשתי אליו והוא הסתובב. הוא השפיל במהרה את מבטו. "הכל בסדר?" שאלתי בפעם המי יודע כמה היום. הוא הינהן. "זה כלום..." אמר.
"אתה מרגיש טוב?"
"כן... זה לא מה שנראה לך שזה היה..."
"בטוח?"
"כן..."
"מתי צריך לקום אם הולכים ללכת לכנסיה?" שאלתי. הוא הביט בי בבלבול. "תכוון שעון שעה קודם." אמרתי ויצאתי. רק אחרי שהוא נכנס לחדר האורחים הלכתי למקלחת לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
אחרי הכל, זה לא היה יום כל כך מדהים כמו בהרגשה איתה קמתי.

אוקיי. עכשיו אני במתח.

איך אני אמורה לשרוד כמה ימים בלי לדעת מה יקרה??

אולי תספרי לי....

חוחו (: ייאאא תודה 3>
יש לי כבר רעיונות.. רק צריך לכתוב (:

תגלי לי!

חחח זה קשור בפיטר XD

מה, באמת? בחיים לא הייתי מנחשת!

חחח כעע XD

חחחח הייתי צינית

ידוע P:

גם זה ידוע

תותי פרוטי D: כתב:טרלילילי D:
----
תקשיבי -
תקראי. עד הסוף. באמת שזה מכתב ממש ממש יפה, זה ממש עצוב גם.
http://www.mako.co.il/pride-sex-and-love/identity/Article-6355d53aa323431006.htm?fb_ref=articleFooter&fb_source=home_multiline
אבל תקראי!!!!

כן, אני יודעת שזה לא קשור לנושא והכל אבל אין לי כוח לפרסם את זה בנושא אחר...

שוטטתי לתומי היום באינטרנט ותראי מה מצאתי:
http://www.mako.co.il/pride-sex-and-love/identity/Article-9d3f14cf6d73431006.htm
שוב: תקראי עד הסוף! בלי לפספס כלום!!! חשוב.

יווווווו! אמרתי לך!!!!

מה יוו? אני ממש שמחה בשבילו ומחר אני אכתוב תגובה קצת יותר טובה וארוכה בתקווה.

גם אני

אוקיי - אני ממש שמחה בשבילו, באמת מגיע לו. אני מתכוונת - ממש מגיעה לו כל התמיכה הזאת, אני שמחה בשבילו: שהוא לא בודד כל כך יותר ושיש לו אם מי לדבר.
חבל שזה לא ככה אצל כולם. תחשבי - המכתב הזה, שהוא פרסם, המכתב התאבדות הזה נגע ללב לכל כך הרבה אנשים... לקרוא את שתי הכתבות, ורואים את ההבדל העצום!!!
""אני לא רגיל לכל כך הרבה חום ואהבה"" אני לא רוצה להתחיל לנתח טקסטים ולהתחיל להיות מורה, אבל - מה זה אומר על החיים של הילד הזה? אני מתכוונת לזה. אני ממש שמחה בשבילו!!! באמת, תמיכה פסיכולוגית, סוציאלית ושל שני אנשים - אחד שעוזר לו בזה ואחד שפשוט... מבין. אני שמחה שיש לו למי לפנות במידה ו... ""אני לא רגיל לכל כך הרבה חום ואהבה", הוא אומר. "עד היום, כששמעתי את המילה 'הומו' בהקשר אלי, זה היה מלווה בירידות, בצחוקים ובכאפות. עכשיו פתאום אני קורא אנשים שאוהבים אותי כמו שאני, והם בכלל לא מכירים אותי. זה מרגש"." בקשר לזה -
עדיין זה איכס שאנשים אומרים את זה. צריך לשקול מילים - החיים ביד הלשון. זה נכון - אז כן, אני לא אומרת שאני צדיקה, וכשזה לא בא במטרה להעליב והכנות ובא מתוך חיבה, וצחוקים ביו חברים. לדעתי זה בסדר - אני לא אומרת להתחיל לפתוח את הפה על בסיס יומי - ממש לא! חס וחלילה! אבל כשזה בה במטרה להעליב - זה יכול לגרום להרגשה רעה אצל מישהו אחר. ולמה?!??!?!
"צעירה אחרת כתבה: "יום אחד אגיד לילדי (אם יהיה): 'אם תהיה הומופוב, זה הסוף שלך'". הנער צחק בתחילה כשקרא את המשפט, אבל מייד נזכר שהתגובה מבוססת על האיום של אביו, והוא שוב החל לבכות." וואו... תחשבי כמה זה עצוב. תחשבי על זה.
""מה שווה כל העזרה וכל האהבה, אם בבית שלך שונאים אותך וחושבים שאתה מזוהם?", הוא שואל. אני מבטיח לו שיהיה בסדר. "תקשיב, אבא שלך בסך הכל סובל מבורות", "הוא אוהב אותך ובבוא העת הוא ילמד שהתמזל מזלו שיש לו בן הומו. זה ייקח זמן וכאב, אבל זה יקרה".
"ומה אם זה לא יקרה? מה אם הוא יחליט להעיף אותי מהבית? אין הורים כאלה?", הוא שואל אותי. ואני, מנסה להרגיע אותו מבלי להבטיח הבטחות שאין לי כיסוי עליהן, עונה לו: "אתה לא יכול כל החיים להתנהל ב'מה אם?'. הרבה דברים יכולים לקרות. אבל כפי שאתה מתאר את אבא שלך, הוא אבא טוב, אז אין סיבה להאמין שזה מה שיקרה. אבל גם אם כן – אתה בכל מקרה לא תהיה לבד"." אמרתי את זה המון אבל שוב: וואו. מי שכתב את הכתבה: קבל ח"ח. אתה אלוף!!!

בסופו של דבר, אני שמחה בשביל הילד הזה - שהוא לא כל כך בודד יותר. ושיש מי שמבין אותו.

---

טוב... די חפרתי ולא רק כאן.. אז... לקרוא... ואני אשמח לתגובות.

אכן חפרת... אבל את כל כך צודקת שאין לי שומדבר אחר להגיד על זה

בטוח יש... את עד כדי כך מסכימה עם זה?

אהא

וואו.

חחח אבל גם כי אין לי כוח למצוא לכתוב על משהו נגד

יו!

חה חה

איטס נוט פאני. את לא הבנת שהנושא הזה ממש נגע לליבי. (לא אני לא חושבת על מה שיכל להיות שנראה לך שאני חושבת)