התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

בלעדי, את תגמרי את כל העונות XD

נראה.

הפאנפיק שלי D:

שם הפאנפיק: forever 16
תקציר: יומו הראשון של סיימון כערפד. טרילילו D:
ז'אנר: ערפדים, פנטזיה, דרמה נדמה לי...
פאנדום: מבוסס על עיר של 2, אחרי שסיימון נהפך לערפד P:
שיפים: אין P:
פיקצר: אהא
מקוריות הפאנפיק: שלי שלי ורק שלי P:
קישור לפאנפיק המתורגם (אם צריך): //

forever 16

סיימון פקח את עיניו והביט על החדר מסביבו, הוא שכב על הרצפה, תהה מה הוא עושה שם. הוא קם על רגליו והתקדם לעבר החלון, משהו בתוכו אמר לו שזאת תהיה טעות גדולה לעשות זאת, אבל הוא בחר להקשיב להרגל שלו: לפתוח את הוילון בבוקר. הוא הסיט את הווילון והצרח, התכנס בתנוחה עוברית, כל גופו שרף.
"סיימון?" נשמע קול מנומנם, רבקה, "הכל בסדר?" שאלה, נדמה היה לסיימון שהיא עומדת לפתוח את דלת חדרו לפי הצעדים. "כן!" קרא סיימון, הוא עדיין היה מבוהל, "אני פשוט לא מוצא המשקפיים שלי." תירץ, הוא לא זכר הרבה מאמש, הכל בא עליו בקטעים קטועים ומוזרים: המסיבה אצל הפיות, הנשיקה של ג'ייס וקליירי, ההליכה למעורה של הערפדים, בית הקברות היהודי, קליירי בוכה ועוד כל מיני דברים.
הוא התרומם על רגליו וסגר בעדינות את התריסים, הוא היה אחוז בהלה. צעדים נשמעו מהמסדרון, סיימון הציץ בשעון המעורר שלו, זה הורה על השעה חמש ושלושים.
"התעוררת סוף סוף?" שאל קול, ספק משועמם ספק מנומנם. סיימון הביט בדמות שישבה בפוך שבפינת החדר. "אלק?" שאל סיימון, הוא באמת היה מבולבל, "מה לעזאזל-" פתח, "אני עושה פה?" המשיך אלק את שאלתו, "מגנוס היה צריך לעשות משהו, אז הוא אותי לדאוג שלא תישרף או תעשה שטויות. אל תדאג, לא גרמתי יותר מידי נזק לך או לדלתות בבית שלכם." אמר.
סיימון שתק, "למה שתגרום לי נזק?" שאל לבסוף,
"כי היית משוגע, היינו צריכים למצוא משהו להזריק לך כדי שתירגע, רפאל קצת כועס עלינו, אבל הוא אמר שהוא יעזור לך לעבור את זה למרות הכל. אחרי הכל, אנחנו הזרקנו לך קפאין לדם!" אמר.
"הזרקתם לי קפאין לדם?" שאל סיימון, מעט המום ממה ששמע,
"מסתבר שלא כמו שחשבת – קפה לא מעורר ערפדים." אמר אלק ונאנח, "פשוט – אל תצא מהבית לפני שהשמש שוקעת, לא הייתי ממליץ לך לאכול אוכל רגיל, שמתי לך בקבוקי דם במקרר, תתקשר למגנוס שהם יגמרו לך, המספר על המקרר." אמר אלק וקם על רגליו, "אה כן, המספר של רפאל נמצא גם על המקרר, תתקשר אליו. הוא ביקש." אמר אלק והביט בו. "מזל שיש רק קומה אחת לבית הזה..." מלמל, "אני ממליץ לך ללכת לצד השני של המיטה, זה יקח רק רגע." אמר אלק והביט בסיימון שהזדחל אל הצד האחר של המיטה, אלק פתח את החלון ושמע את קולו של סיימון המעונה, הוא זינק מהחלון, סיימון חיכה במתח שהחלון יסגר, הוא קם כשזה היה סגור. לקח את הטלפון הנייד שלו מהשידה וטלפן לרפאל.
"מה?" נשמע קולו של רפאל מהעבר האחר, עצבני מעט, "סליחה על השעה." התנצל סיימון. "אלק אמר לי להתקשר אלייך..." מלמל. רפאל כיחכח בגרונו, "כן. אממ." הוא מלמל, נדמה היה לסיימון ששמע את רפאל מקלל אבל הוא לא הגיב, "יש כמה דברים שאתה תרגיש בזמן הקרוב." אמר, "אני לא מבין משהו אחד בתור התחלה, מה הולך כאן?" שאל סיימון.
דממה. "סיימון. באמת שאין לך מושג?" שאל רפאל,
"יש לי השארות. אלפי השארות. אבל אין לי מושג מה... ואיך..." אמר סיימון, "זאת אומרת. אני חושב שאני יודע. אבל אני מעדיף לשמוע את זה ממישהו אחר. רפאל," פתח סיימון, "אני... כמוך?" שאל, קולו רעד מעט.
דממה. "אתה מתכוון אל-מת או ספרדי?" ניסה רפאל להתבדח, ללא הצלחה.
"האפשרות הראשונה." אמר סיימון.
דממה. "כן." פסק רפאל. "תראה סיימון, יש כמה חוקי בסיס שאתה צריך לדעת:
הראשון, אתה יכול לצאת רק כשהשמש שוקעת, עד הזריחה. אני די בטוח שאתה לא רוצה להשרף בשמש, ולא משהיה מוגזמת בים.
השני, אתה עלול להשתנות. לא לעטלף או משהו, נפשית, פיזית. הראייה שלך תשתפר, אני לא יודע מה זה אומר לך, לגבי המשקפיים וכל זה, פשוט... תנהג בידע הזה בתבונה.
השלישי, הכל יהיה מוגזם יותר, חדות של דברים, בהתחלה אני מאמין שאתה תשים לב לדברים שלא שמת לב אליהם, אל תדאג – אתה תתרגל בסוף.
הרביעי, אוכל רגיל לא יעשה לך טוב, סביר להניח שאתה תקיא אותו או משהו כזה.
אה כן – והחמישי, והחשוב מכל, אסור לך בשום אופן ליזון מאנשים או להרוג אנשים. פשוט אסור. אתה שומע אותי?"
סיימון הנהן, "כן. אני צריך לנתק." אמר וניתק את השיחה, הוא נשען על הקיר ו'גלש' עד שישב על הרצפה, הנייד עדיין בידו. הוא הביט בחדר סביבו, השעה כבר נהייתה בוקר של ממש, קולות הצעדים נשמעו מהמסדרון, מים זורמים מהמקלחת, מישהו דפק על דלת חדרו,
"סיימון – אתה ער?" זאת הייתה אמא שלו, "כן." אמר סיימון בקול צרוד, "אני מקפיצה את רבקה למכללה ונוסעת לפגישה. אני לא אחזור מאוחר, אהיה פה עד הצהריים בסדר?" שאלה , "כן..." השיב סיימון.
"אתה מרגיש טוב?" שאלה האם בדאגה, "יש לי חום וכואב לי הראש." שיקר סיימון בלי בושה, "אבל אני אהיה בסדר, אני אנוח בחדר." אמר סיימון, "אל תדאגי לי אמא, אני אהיה בסדר." אמר שוב, הפעם לא בשביל לחזק את אימו, אלא את עצמו.
"כשאני אחזור אני אכין מרק." אמרה האם וצעדיה נשמעו מרוחקים מצעד לצעד. סיימון ידע שעליו להתקשר לקליירי, אבל משום מה. לא היה בו את הכוח לעשות את זה.
הוא הביט באחד הדיסקים ששהו על המדף – forever 16 – נכתב עליו, סיימון קם על רגליו ושלך את הדיסק מהמדף ולהפתעתו, שבר אותו לשברים שברים ביתר קלות. הוא השליך את החתיכות לפח, הוא צפה בשברים מלמעלה, חושב על כמה המשפט הזה קיבל משמעות חדשה, משמעות אמיתית.
Forever 16.

יסמין. אמרתי לך פעם שאת אדם מוכשר? זה מדהים♥

ד"א, באמת? "אל-מת או ספרדי?" חחחחחחחחח הרגתXD

נדבר... מתישהו!

טנקיוווו♥

---

שם הפאנפיק: החופש הזה... עבר?
תקציר: היום הראשון ללימודים, קליירי צריכה לחזור לשגרה.
ז'אנר: ערפדים, פנטזיה, דרמה נדמה לי...
פאנדום: מבוסס על עיר של...
שיפים: אין. בערך...
פיקצר: אהא
מקוריות הפאנפיק: שלי שלי ורק שלי P:
קישור לפאנפיק המתורגם (אם צריך): //

החופש הזה... עבר?

קליירי לא ידעה ממה היא לחוצה יותר, מעצם העובדה שיש לה שעה להתארגן על עצמה – להבין שהלימודים מתחילים היום ולהתארגן אליהם, או מהעובדה שהיא חוזרת לחיים הרגילים, בלי שהם רגילים בכלל. היא שטפה את פניה שוב ושוב בזרם המים הקרים בשירותים של לוק וקיוותה שסיימון יאחר להגיע והם יגיעו בדיוק בזמן לצלצול.
דפיקה בדלת, "קליירי, הייתי מציע לך להזדרז! אני מאמין שאת לא רוצה לאחר היום! סיימון אחר שהוא יוצא עכשיו." אמר, שיט! חשבה קליירי. "אני עוד לא לבושה!" תירצה, "סיימון סבלני, הוא יחכה." אמר לוק והלך משם. קליירי רטנה ויצאה מהשירותים.
היא ניסתה לסדר את העניבה שוב ושוב אך ללא הצלחה, "לעזאזל!" קיללה. "צריכה עזרה?" קולו של סיימון נשמע מאחוריה, היא הסתובבה, הוא עמד מאחוריה, שעון על משקוף הדלת במדי בית הספר שלו האדומים, לבנים, כחולים. "אני לא יודעת מה קורה לי הבוקר." אמרה והתקרבה אליו, הוא גיחך והחזיק בשני קצוות העניבה שלה, "את לחוצה. וזה לגמרי נורמלי." אמר, "אני אף פעם לא לחוצה ביום הראשון ללימודים." אמרה בביטול. "תמיד יש פעם ראשונה." צחק והביט בה, "ולמה אתה כל כך שמח? שלשום היית בפאניקה מטורפת מהיום, ופתאום אתה רגוע?" שאלה קליירי, מבולבלת.
"ראיתי איך רבקה מתנהגת אתמול לקראת הנסיעה, והכנסתי דברים לפרופורציות. תנסי גם את." הציע, קליירי חייכה, "מה כבר קרה?" שאלה.
"מה לא קרה?" שאל סיימון באגביות. הוא סיים לסדר את עניבתה של קליירי והתיישב על מיטתה, היא התיישבה לצדו, "את יודעת שהיא קיבלה מלגה בהווארד, נכון? בגלל שהיא "כזאת חכמה" וכל זה... בקיצור – היא נכנסה ללחץ אתמול מהטיסה וכל השטויות האלה, איך יתייחסו אליה, והבנתי שאין לי ממה להילחץ." הסביר.
"זה ההסבר הכי פחות משכנע שלך." אמרה קליירי וקיפלה את רגליה לחיקה.
"אולי."
קליירי הבינה פתאום משהו שלא קלטה עד עכשיו, "אתה עם המשקפיים שלך." אמרה.
סיימון הנהן, "אני חייב, את יודעת... אמא שלי עובדת בבית הספר, היא תראה אותי כל הזמן פחות או יותר." אמר.
הוא קם וסגר בעדינות את הדלת, הדליק את הרדיו שעל השולחן וחזר לשבת, "אז מה הסיפור שלנו? מה עשינו בקיץ? החברים שלי יודעים שהיינו במיאמי, אבל אף אחד לא יודע שהיינו כל אחד לבד." אמר.
"אז נגיד שהיינו רוב הזמן בים, ושהלכנו לראות את הסרט שכולם מדברים עליו, האידיוטי ההוא, נו." אמרה קליירי בביטול, "זה שהלכת לראות עם ג'ייס?" שאל סיימון, קליירי הביטה בו, היא כבר התרגלה לראות אותו בלי משקפיים, אבל המראה הזה תמיד הרגיש לה כל כך קלאסי ומוכר. "רק בגלל שאתה לא רצית לבוא." הזכירה לו, "אני באמת לא יכולתי." התעקש סיימון, "בכל אופן – אתה צריך לזכור לומר שהעלילה קלאסית ושהשחקנים נחמדים ולא יותר מזה, מסרט שדיברו עליו כל כך הרבה זמן והשקיעו בו כל כך הרבה זמן היית מצפה שיביאו שחקנים קצת יותר ברמה." הנחתה קליירי, "אוקיי." אמר סיימון. "צריכים ללכת." הוא קם על רגליו וסידר את הז'קט האדום שלבש. קליירי הנהנה בהסכמה והרימה מהרצפה את תיק בית הספר שלה. הם התחילו ללכת לעבר המכונית שלו. "יחסית לשניים שבילו במיאמי, אנחנו די לא-שזופים." אמר סיימון כשהם נכנסו למכונית, הריח בה היה חזק מדאורדורנט נשים מתוק, "מריחים שהמכונית הזאת הייתה של רבקה." אמרה קליירי. "כן... הלוואי שהריח הזה היה נעלם." אמר סיימון והתניע את הרכב, הם התחילו לנסוע – כנראה, היישר לעומסי התנועה של בוקר שגרתי בניו יורק.
קליירי עמדה מתחת לשער בית הספר, המוני תלמידי לבושי תלבושות אחידות נכנסו למבנים, מחליפים חוויות עם חבריהם לכיתה. היא לא רצתה להיכנס, אפילו שהקיץ שלה היה הגרוע ביותר שיכלה לדמיין, היא לא הייתה מוכנה לחזור לבית הספר, לשגרה, קליירי השתוקקה ללכת למכון ולבקר את אלק ואיזבל. ואפילו את ג'ייס. היא רבה אתו בשבוע שעבר, כשזה אמר לה שנראה לו אידיוטי לחזור לבית הספר אחרי קיץ כזה, שלימודים ביתיים אתו ואם אחיו החורגים עדיפים, קליירי כמובן נזפה בו על כך שזה מה שהוא חושב. "כל חיי למדתי בלימודים ציבוריים עם עוד עשרים תלמידים בני גילי, מעולם לא אמרו לי שרמת החינוך כל כך נמוכה. לידיעתך, ג'ייס-שחושב-שהוא-יודע-הכל, אמא שלי שילמה המון בשביל שאני אלך לג'ונסון ולא לעוד סתם תיכון שש שנתי בשביל שאני אוכל להשכיל וש-'רמת' החינוך שאני נמצאת בה תהיה גבוהה." אמרה לו, הם התווכחו אחר כך שעה ואלק, שכבר נשבר לו מהריב המטופש, עזב את הבילוי הקטן של הארבעה וקליירי לא ראתה אותו מאז.
קליירי שאפה אוויר לריאותיה ונכנסה פנימה, אל כיתתה הרועשת, בנות ובנים דיברו בלי הפסקה על החופשה שלהם בהוואי, אנגליה, צרפת ועוד כל מיני מקומות שאת חלקם קליירי תהתה איך מבטאים, "מוזר לחזור, מה?" נשמע קול מאחוריה, קליירי קפצה בבהלה והסתובבה, סיימון ישב על השולחן וסרק את הכיתה, "כן." אישרה קליירי, "אני יודעת שזה לא הזמן, אבל... רפאל גילה כבר מה..." שאלה קליירי בשקט, "הוא שאל אותי מה קרה לפני זה ואמרתי לו את מה שאמרתי לו בפעם הראשונה, והשניה, והעשירית." אמר, "מה?" שאלה קליירי, "את מה שקרה, גססתי, שתיתי דם והכל טוב ויפה." אמר סיימון, "אולי זה מה ששינה הכל." אמרה קליירי ומשכה בכתפייה, "אולי. אני מקווה שכן." אמר. "למה? האיזון יופר." שאלה קליירי, מופתעת. "כן, אבל אני יודע שרפאל עשה כבר כמה וכמה ניסויים על את-יודעת-מי, זה לא עבד. הם סתם..." אמר והשתתק, אריק ואחת הבנות נעמדו לצידם וחייכו, "היי." אמר אריק, סיימון חייך בתגובה וקליירי אמרה "היי" והנהנה, "אז – ספרו, איך היה במיאמי?" שאל אריק, חברמן כרגיל.
"היה בסדר.. אתה יודע, ים, סרטים, מלון... הדברים הרגילים..." השיב סיימון והביט בקליירי, מחכה לאישור. "כן.. משהו כזה." אמרה קליירי וחייכה לאריק, "זה הכל?" שאלה הנערה, קליירי נזכרה ששמה הדסון.
"מה זאת אומרת זה הכל?" שאלה קליירי, השאלה נראתה לה מוזרה. "אריק אמר שהייתם שבועיים שלמים במיאמי, לא יכול להיות שהייתם שם והיה רק 'בסדר'" הסבירה הדסון את עצמה, "אתם חשבתם ש...?" שאל סיימון וחיוך עצום נגלה על פניו, "אין מצב! באמת, זה היה טיול בין ידידים שקבענו בתחילת יוני, אתם יודעים..." אמר. קליירי חייכה בהקלה. המורה נכנס וכולם התיישבו במקומות שבחרו, סיימון התיישב ליד קליירי וחייך אליה בחטף.
במהלך השיעור השלישי קליירי הרגישה משהו פוגע ברכתה, משהו רך. היא הביטה סביבה ולבסוף קלטה את הנייר המקומט שנח למרגלות כיסאה, היא פתחה אותו – "איך יכול להיות שאתם כל כך בהירים אם הייתם במיאמי?! לא הייתם אמורים להשתזף?! – הדסון" נכתב בפתק, קליירי הנידה בראשה בביטול וכתבה על צידו השני של הדף, "מרחנו שכבות של קרם הגנה. זאת שאלה מפגרת." כתבה וזרקה את זה על ראשה של הדסון. היא הביטה בה בעת שזו קראה את הפתק, הדסון הרימה את מבטה מהשולחן והפנתה להביט בקליירי – היא חייכה וזקרה אגודלים. קליירי הזדחלה מטה מעט בכיסאה.
***
"תודה על ההסעה." אמרה קליירי לסיימון, הוא הנהן, "אין בעד מה. מחר באותה שעה?" שאל. קליירי הנהנה, "אתה לא חייב..." החלה לומר ולבסוף השתתקה. "אני כן, אחרת את תישארי בבית של לוק עד סוף השנה, אולי עד סוף הלימודים." צחק, "אני לא." התעקשה קליירי. "נתראה מחר." אמר ונסע משם. קליירי נכנסה אל ביתו של לוק והלכה אל חדרה, היא נשכבה על המיטה, ונתנה לשינה לקחת אותה למסע בין חלומות.
לקראת הערב נשמעה דפיקה בדלת, קליירי קמה לפתוח, היה זה ג'ייס, לבוש בבגדים של צייד צללים בחופשה, "חזרת מהלימודים לא מזמן?" שאל. "חזרתי לפני כמה שעות ונרדמתי. הערת אותי." אמרה בטון אגבי, "אוקיי." אמר ג'ייס, "בואי ניגש לעניין. אני צריך שתסלחי לי על ההתנהגות שלי בשבוע שעבר, זה לא היה בכוונה להעליב, פשוט חשבתי שזה יהיה יותר טוב בשבילך, בתור אח שלך." המשיך. קליירי הביטה בו בדממה, "אני מעריכה את העובדה שחשבת עלי, ויותר מזה את ההתנצלות שלך, אבל... הכי טוב בשבילי עכשיו הוא לחזור לשגרה, בלי כל העובדות הדפוקות – שאמא שלי שרויה בתרדמת מוזרה בבית החולים, יש לי אח, אבא שלי פסיכופט, החבר הכי טוב של אמא שלי איש זאב. והזכרתי את העובדה שהחבר הכי טוב לי ערפד?" אמרה קליירי, קולה חנוק. "אני חושב שאני יכול להבין אותך, אפשר להצטרף לדיכאון? אני חושב שאני כמעט ברמה שלך. תראי – אבא שלי לא מת, הוא סתם פסיכופט, אמא שלי לא מתה, היא שרויה בתרדמת מוזרה, משהו עובר על האח החורג שלי-החבר הכי טוב שלי, והזכרתי את העובדה שהתאהבתי באחותי בלי לדעת שהיא אחותי?" שאל ג'ייס. קליירי הסמיקה והשפילה מבט לנעליה. "ג'ייס..." אמרה בשקט, "מה? זה נכון." הוא אמר והושיט את ידו ואחז בסנטרה של קליירי, הרים אותו וזה גרם לה להביט בו, קליירי בלעה רוק וניסתה בכל יכולתה שלא להביט בעיניו היפות והמיוחדות. זהובות. הוא נישק אותה.

וואו!!! מדהים!! טוב, זה רשמי. אני סוגדת לכתיבה שלך♥

תווודה!!!!!!!!!!!!♥

אין בעד מה כשמגיע למישהו מחמאות, אני מחמיאה בכייף אני יודעת איזה מצברוח טוב זה עושה....

חחח((:
אני מקווה לכתוב עוד פאנפיק בזמן הקרוב אבל אני צריכה לחשוב על משהו...

מאחלת לך בהצלחהXD

כן כן, תודה רבה.

אני חושבת שאני אכתוב לפי המכוון שנתתי לך ולא השתמשת בו XD

יאללהXD

טוב... כמו שהבטחתי... כתבתי פאנפיק חדש, אני לא מי-יודע-מה מרוצה ממנו, בדימיון שלי הוא יכל לצאת הרבה יותר טוב... אבל תגובות בונות בבקשה.

שם הפאנפיק: "עולם מושלם"
תקציר: ג'ייס מהרהר במשמעות החיים ומתעניין בשני דברים עיקריים: הצלת החיים של סיימון, והמצב בינו לבין קליירי.
ז'אנר: ערפדים, פנטזיה, דרמה נדמה לי...
פאנדום: מבוסס על עיר של 2, כמה שעות אחרי שקליירי מפוצצת את הספינה
שיפים: אין P:
פיקצר: אהא
מקוריות הפאנפיק: שלי שלי ורק שלי P:
קישור לפאנפיק המתורגם (אם צריך): //

"עולם מושלם"

ג'ייס הביט במראה על צווארו החבול, נגע במקום רק כדי לדעת שזה אמיתי. אמש היה כל כך משונה, חשב, סוער. הוא חשב על הנשיכה שחטף מסיימון בשל נדיבותו, על כמה טוב זה הרגיש, הוא נזכר ברוגע שמילא אותו, תחושת השלווה. הוא הרים את הנייד שלו והחל לחייג את מספר הטלפון של סיימון, הוא לא האמין שאי פעם ירצה להתקשר אליו, או שישתמש במספר לכל סיבה. כשקליירי כתבה לו את המספר על פתק ג'ייס התנגד בתוקף וטען שחבל לה על הזמן ועל העט, בתגובה הוא קיבל רק חריצת לשון צינית. דלת החדר נפתחה, אלק נכנס נקי ומוכן לשינה קצרה – "איזה לילה!" אמר והתיישב על מיטתו של ג'ייס, ג'ייס הנהן בשקט וזרק את ניידו למגירה. "מה אתה עושה? עוד לא התקלחת?" שאל אלק, "התקלחתי. אני פשוט..." התחיל ג'ייס לומר, אלק קם מוטרד, "מה קרה לך?" אמר לחברו והושיט את ידו לידיו של ג'ייס. ג'ייס משך את ידיו אליו בזריזות, זה שום דבר..." אמר בביטול, "כמו שאתה בוודאי רואה – אני מטפל בזה." הוסיף, אלק שתק. "הם נראים די רציניים, ג'ייס, הייתי מציע לך לשקול עזרה..." אמר לבסוף. "אלק, זה בסדר – אני רק צריך לשים יוד ותחבושת והכל יהיה בסדר, תפסיק לדאוג." אמר ג'ייס והשעין את ידיו על השידה, הכאב במפרקו הדהד בחוזקה וג'ייס ניסה בכל יכולתו לא לזוז מהתנוחה.
השניים שתקו, "מה בעצם קרה שם בפנים?" שאל אלק אחרי כמה דקות, ג'ייס שב להתעסק בפצעיו.
"קליירי ביצעה רונה שפיצצה איכשהו את כל הספינה... היית שם, אתה יודע מה קרה." אמר ג'ייס בביטול וסיים לחבוש את החתך המכוער במפרק ידו.
"ידעתי שמשהו פוצץ את הספינה, לא ידעתי שקליירי פוצצה אותה," אמר אלק בהתלהבות מעט מוגזמת, "לעזאזל, אחותך פוצצה ספינה באיזו רונה. אפילו ההורים שלי – שיש להם ותק מטורף עליה – לא עשו דבר כל כך עוצמתי מעולם!"
ג'ייס נחרד מעט לנוכח התזכורת, "כן... טוב, היא התישה את עצמה לגמרי, כדאי שנתקשר יותר מאוחר..." אמר בשקט.
אלק פיהק בעייפות, "אני חושב שאני אלך לישון." אמר והתמתח, "זה היה יום ארוך." אישר ג'ייס וחייך חיוך קטן לחברו הטוב. "מה שלום איזבל?" שאל. "היא תהיה בסדר, חלשה קצת והכל כמו כולם. לא משהו שכמה שעות של שינה לא יכולות לעזור." אמר אלק במשיכת כתפיים, "ביי." אמר ויצא מהחדר. ג'ייס נאנח ברוגע כשאלק יצא, הוא לא שם לב לפצע בצוואר. הוא חבש את שאר פצעיו ונשכב במיטתו.
"אחותך פוצצה ספינה באיזו רונה..." הוא נזכר בדבריו של אלק והדבר הכאיב לו, הוא לא רצה את קליירי בתור אחותו, הוא לא רצה לדעת את זה, אחרת... היא אולי הייתה מוכנה לקבל אותו שוב ולראות אותו בתור מישהו אחר. לרגע הוא שכח מכל העיניין, כל האהבה לאחותו, לא אהבת האחים – אהבת הנעורים שלו, זאת שרצה לקרוא לה רומן, אבל הרגע הזה עבר ברגע שסיימון שב להכרה ומודעות והפסיק לשתות את דמו. ורגע הזה היה רגע שג'ייס רצה שיקרה שוב, כמו שרצה שהנשיקה של קליירי תשוב. ג'ייס שכב במיטה כמה דקות, מהרהר. לבסוף הוא החליט מה עליו לעשות. הוא קם והוציא את הטלפון מהמגירה, הוא חייג את מספרה של קליירי.
"הלו?" לוק ענה.
"אממ. אממ. לוק, היי, כנראה התבלבלתי במספר." אמר ג'ייס בבלבול.
"לא התבלבלת במספר, זה הטלפון של קליירי, היא ישנה." אמר לוק. ג'ייס חש צביטה בליבו, הוא השתוקק לגמור עם הסבל, עם ההרגשה הרעה שהוא עושה הכל לא נכון, הוא השתוקק להודיע לקליירי שהוא רוצה אותה רק בתור אחותו, ולא בתור שום דבר אחר.
"אה. טוב. אז לא משנה, אני אנסה אחר כך להתקשר שוב." אמר ג'ייס לבסוף.
"אני אודיע לה שהתקשרת."
"לא לא, באמת שאין צורך, אני כבר אתקשר." אמר ג'ייס.
"ביי.
"ביי." אמר ג'ייס וניתק, הוא הביט במכשיר הטלפון והניח אותו על השידה. לאחר חמש דקות של התלבטות ג'ייס שב להרים את הנייד והתקשר, קול הצפצוף המטריד והמתיש נשמע, לבסוף נשמע קול המענה הקולי, ג'ייס החליט לאחר שתיקה קלה להחזיר הודעה:
"היי, אני יודע שאתה בטח יותר ממופתע שהתקשרתי... אני לא יודע איך להגיד את זה, למען האמת זה די טיפשי ואני בטח אגיד את מה שאגיד מתוך אומללות של חוסר בשינה. מה שקרה היום, אתמול, בספינה היה... הרגיש כמו רגע שלא רציתי שיפסק. זה אולי ישמע מטורף אבל הייתי מעוניין שזה יקרה שוב. גם אם בלי שום סיבה," ג'ייס צחק בתסכול, "אני מרגיש ממש אידיוט, יודע? אני מרגיש כאילו איבדתי הכל, שאני מוכן גם לאבד את עצמי... אני יודע שאתה לא סובל אותי, ואם לומר את האמת – זה דיי הדדי, אבל קליירי חשובה לי מידי בשביל שהיא תהיה עצובה אם תלך. אז חוץ מהבקשה ההזויה שלי, שתדע שהחלטתי שאני רוצה אותה מהיום רק בתור אחותי, ושאני אהרוג אותך אם אתה תגרום לה רע. אז, שבוע טוב שיהיה לך סיימון." אמר למענה הקולי, נדמה היה לו שהצפצוף שמודיע על סיום דקת ההודעה עבר עוד לפני שהספיק להגיד את מרבית ההודעה אבל זה לא הפריע לו – ג'ייס הרגיש שהוא אמר את מה שרצה. הוא הניח את הטלפון במגירה – שוב – והלך לישון. נותן לשינה לשאת אותו לעולם אחר, עולם מושלם...

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחXD
אוקיי, אחרי שסיימתי להתפקע מרוב צחוק, אני אגיד לך שזה פאנפיק מדהים♥

למה להתפקע מצחוק? זה פאנפיק דרמטי P:

תותי פרוטי D: כתב:
"היי, אני יודע שאתה בטח יותר ממופתע שהתקשרתי... אני לא יודע איך להגיד את זה, למען האמת זה די טיפשי ואני בטח אגיד את מה שאגיד מתוך אומללות של חוסר בשינה. מה שקרה היום, אתמול, בספינה היה... הרגיש כמו רגע שלא רציתי שיפסק. זה אולי ישמע מטורף אבל הייתי מעוניין שזה יקרה שוב. גם אם בלי שום סיבה," ג'ייס צחק בתסכול, "אני מרגיש ממש אידיוט, יודע? אני מרגיש כאילו איבדתי הכל, שאני מוכן גם לאבד את עצמי... אני יודע שאתה לא סובל אותי, ואם לומר את האמת – זה דיי הדדי, אבל קליירי חשובה לי מידי בשביל שהיא תהיה עצובה אם תלך. אז חוץ מהבקשה ההזויה שלי, שתדע שהחלטתי שאני רוצה אותה מהיום רק בתור אחותי, ושאני אהרוג אותך אם אתה תגרום לה רע. אז, שבוע טוב שיהיה לך סיימון." אמר למענה הקולי, נדמה היה לו שהצפצוף שמודיע על סיום דקת ההודעה עבר עוד לפני שהספיק להגיד את מרבית ההודעה אבל זה לא הפריע לו – ג'ייס הרגיש שהוא אמר את מה שרצה. הוא הניח את הטלפון במגירה – שוב – והלך לישון. נותן לשינה לשאת אותו לעולם אחר, עולם מושלם...

זה מצחיק אותי

זה הקטע הכי דרמתי --."

הכי מצחיק. חוץ מה- "אבל קליירי חשובה לי מידי בשביל שהיא תהיה עצובה אם תלך. אז חוץ מהבקשה ההזויה שלי, שתדע שהחלטתי שאני רוצה אותה מהיום רק בתור אחותי, ושאני אהרוג אותך אם אתה תגרום לה רע." זה דרמתי.

המפ... נקודה למחשבה XD

תחשביXD

ראיתי היום הוגו (שוב.) וחשבתי... אסה כזה חמוד!!! תנחשי על מה חשבתי תוך כדי? איזו סצנה?!?

לא יודעת.

סצנה ממרלין... עוזר?

לא ממש.

emris emris where are you emris? עוזר?