התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

חחחח למה?

את תביני (;

אוקייי...

יש לי הצצה. רוצה?

""מה אתה אוכל?" שאלתי, הרגשתי מטומטמת. מאוד מטומטמת. "מאפינס." הוא ענה. צחקתי, "מה?" הוא שאל. "למה את צוחקת? אני אוכל מאפינס, מה הבעיה?" שאל, הוא היה מופתע ואני רק המשכתי לצחוק. עד שנשמע ציפצוף. "חכה, יש לי ממתינה." אמרתי והעברתי את השיחה לממתינה."

את כשרוניתXD

אממ תודה?

זה לא היה ציני

אההה(:

את מחוברת?

יאפ

מעוולה[:

^^

אני כבר בתהליכים בבניה ((:

אחלה. איזה פרק זה?

עשר D:

יייא!

חחח תודות D: בואי עכשיו נדבר רק על הסיפור, כדי שלא ינעל הנושא באמצע... ונשתדל לדבר רק עם זה חשוב F:

סבבה. לא אומרת יותר שום דבר לא חשוב

חח (: פרק 10 בתהליכים. ואם חשבת שלא תשמעי יותר מפיטר... תחשבי שוב!

הידד!!

פרק 10. כן כן - הגיע 10!

"בלייר!
מה עיניינים? שנים שלא דיברנו. את מתרחקת ממני או משהו כזה?
בכל אופן, אני מרגיש שאנחנו צריכים (אני צריך בכל אופן) לספר לך כמה דברים:
טוב, שיהיה ברור - אני מצטער עם הטרידה אותך השאלה מי זה היצור הזה ששלח לך מייל, בכל אופן - זה אני, פיטר.
נתחיל באחד, נגמור כשנגמור.
1. אני בבית! בבית שלי! עם אמא שלי והאחים שלי! באתי ל"חגוג" את ליל כל הקדושים. קר פה! את אפילו לא מבינה כמה! אבל זה לא מונע מאף אחד לעשות שטויות. אתמול חגגנו את יום ההולדת של מייק במסעדה (את יודעת לחגוג שוב, כי... יום ההולדת שלו היה לפני חודש), זה היה... שונה, את יודעת? כולם צחקו, ונהנו - היה מגניב! יש לי עכשיו שעה שלמה לעצמי, מהטלפון שלו. טלפון חכם! סתם צוחק. אני נמצא באימון של מייק, ומשתעמם!!!! בחיי! הוא צריך להיות בליגה לנוער! הוא לא מתאים לפה! אבל מילא.
2. רציתי לומר שאני מצטער על מה שקרה בשדה התעופה. לא נעים לי והרגשתי שלא אמרתי הכל.
אני חייב לסיים עכשיו - האימון של מייק נגמר.
נדבר. שיהיה לך - תעלול או ממתק מקסים, בלייר!
ממני - פיטר שכותב-מהמייל-של-מייק-כי-לטלפון-שלי-נגמרה-הסוללה. (:"


קראתי את האימייל מפיטר וחייכתי, נותרה שעה עד שאצטרך ללכת להתנדבות שאדוארד הכניס אותי אליה, הבטתי במראה וסירקתי באצבעותי את תלתלי הבייביליס. שנה קודם לכן אבא קנה לי בייביליס כדי שלא ארגיש שהוא מחנך אותי להיות טומבוי שכזאת.
אני מכשפה. כמו המכשפות שדימיינתי - בדיוק כמו שדימיינתי: נשיות, לבושות בבגדים גותיים במקצת, ובעיקר מתבגרות.
לבשתי את הטוניקה הקצת ארוכה שלי, נעלתי את הנעליים השחורות הכי מתאימות שמצאתי. התיישבתי על שולחן הכתיבה שלי ושמתי עיפרון שחור. "מדהים!" שמעתי את קולו של אבא מאחורי, הסתובבתי - "אבא." אמרתי. "אבל.. זה לא קצת חשוף מידי? בנים לא...?" הוא שאל, מוטרד.
"זה לא חשוף!" התגוננתי.
"בסדר בסדר. יש לך טלפון, אני קורא לך כבר שעות." אמר אבא. חייכתי ומיהרתי לרדת לטלפון.
"הלו?" שאלתי במהירות.
"בלייר? היי זה פיטר."
"פיטר? וואו חתיכת תזמון, בדיוק קראתי את המייל שלך." אמרתי בצחוק.
"וואו, באמת וואו." אמר - "מה קורה?" שאל.
"בסדר.. מתכוננת ללילה, אתה יודע."
"לישון?"
"לא, אידיוט!"
"אני יודע, אני יודע. רק אל תהרגי אותי. זה מצחיק - את יודעת - שאני רק אוכל ארוחת אמצע יום ואת כבר מתכוננת לארוחת ערב." אמר. חייכתי, אבל הוא מן הסתם לא ראה.
"מה אתה אוכל?" שאלתי, הרגשתי מטומטמת. מאוד מטומטמת. "מאפינס." הוא ענה. צחקתי, "מה?" הוא שאל. "למה את צוחקת? אני אוכל מאפינס, מה הבעיה?" שאל, הוא היה מופתע ואני רק המשכתי לצחוק. עד שנשמע ציפצוף. "חכה, יש לי ממתינה." אמרתי והעברתי את השיחה לממתינה.
"הלו?" שאלתי.
"אני מחכה לך בחוץ. את באה?" שאל קולו של אדוארד. "מ.מה?" שאלתי מבולבלת.
"אני בחוץ, את באה?" שאל שוב. "לא זכור לי שקבענו שתבוא לאסוף אותי." אמרתי.
"מה אכפת לך? אני לוקח אותך ומחזיר, טוב? לא כדאי שנאחר ובקרוב יסגרו את הרחוב של בית הספר ולא נוכל להגיע אליו." אמר. "אז אני כבר יוצאת. חכה לי חמש דקות." אמרתי וניתקתי.
"פיטר?" שאלתי בזהירות, הרגשתי כאילו אני עומדת להפיל עולם שלם, אבל זה לא הגיוני - ידעתי שזה לא, אבל ככה הרגשתי.
"היי.. הכל בסדר?" שאל. "כן. אבל אני חייבת לנתק. מצטערת." אמרתי.
"אוקיי.. אז נדבר כבר מתישהו?" שאל. הינהנתי בקול. "ביי." אמרתי וניתקתי.
יצאתי החוצה והבטתי במכונית הב מ וו שחנתה וחסמה את הכניסה. התחלתי לצעוד לעברה, כל צעד מלא בחששות מחודשים. ואז הסתובבתי - וחזרתי פנימה. מעיל! כן, ידעתי ששכחתי משהו. נכנסתי הביתה ולקחתי את המעיל שלי. יצאתי שוב החוצה - הפעם בטוחה שלא שכחתי כלום, מה שהייתי צריכה היה בכיסי המעיל - טלפון נייד, צרור המפתחות, וסיכה ליתר ביטחון. דפקתי קלות על חלון המכונית. אדוארד כנראה היה עסוק בטלפון שלו או שמע מוזיקה ולא שם לב. הוא הפנה את מבטו אליי וחייך. "את יכולה להכנס." הוא אמר, לא שמעתי אותו - אבל קראתי את שפתיו. חייכתי ופתחתי את הדלת.
נכנסתי למכונית. "למה האדון התחפש?" שאלתי. הוא צחק. "לסתם אחד." אמר וסימן לי בידו לחגור חגורה. הנהנתי ונחגרתי, הוא התחיל להתניע את הרכב ותוך שניות היינו עברנו על פני הבית שנעלם כלא היה. "את מכשפה חמודה." מילמל. "תודה." הודיתי לו, הרגשתי רע עם עצמי - אני יושבת ברכב של זה שנפרד לפני שבוע. נזכרתי בהפסקה מיד לאחר שאדוארד הכריז עלינו כצוות.
ארגנתי את חפצי ופניתי לצאת מהכיתה, אן ישבה והעתיקה מהלוח באותה עת. פתאום, אן זינקה ממקומה וחסמה את דרכי. "מה את חושבת שאת עושה?" היא שאלה. הבטתי בה, מנסה להבין היכן השפיות שלה ומה לעזאזל היא רוצה ממני. "יוצאת מהכיתה?" שאלתי. "כמה זמן זה כבר?" שאלה. "מה? כמה זמן כבר אני רוצה לצאת מהכיתה? בערך מתחילת השיעור." אמרתי בסתימות. "אל תיתממי לי, בקר." היא אמרה בליגלוג.
"על מה את מדברת, אן? אני בסך הכל רוצה להגיע הביתה... זה הכל." אמרתי.
"את יודעת, באמת שקלתי לתת לך צ'אנס. אבל אחרי השיעור. גיליתי שאת סתם כלבה. ושהשמועות היו נכונות." אמרה.
"מה?" שאלתי, עדיין מבולבלת. לא הבנתי מה אן רוצה להשיג מהשיחה הזאת. ואז עלתה במוחי הברקה. "אוייש. אן. זה לא מה שאת חושבת. אין בינינו כלום, ברצינות." אמרתי בביטול.
"בטח." היא אמרה כלא מאמינה. "אז השמועות נכונות. הוא באמת אוהב מישהי. אני מאחלת לך המון בהצלחה." אמרה ויצאה מהכיתה. לקחו לי כמה שניות לצאת מההלם. אן שונאת אותי, ויותר מזה - היא בטוחה שאדוארד מאוהב בי. חשבתי. יצאתי באותו יום במהירות הביתה. הייתי חייבת.
"בלייר בקר, בלייר בקר. השיר הזה מוקדש לך." אמר אדוארד והוציא אותי מן הפנטזיות. הוא הגביר את הווליום והתחיל לשיר עם המוזיקה את השיר. הקשבתי לשיר, ופרצתי בבכי. השיר הזה, זכרתי אותו כל כך טוב, במוחי יכולתי לראות את אמא שלי שמה אותו בטייפ ומגבירה את הווליום ואז מתחילה להרקיד אותי איתה בסלון.
אדוארד עצר את המכונית והביט בי. "בלייר.." פתח. "היי, מה קרה?" שאל. נגבתי בידי את הדמעות שהרטיבו את לחיי. "כלום. אני פשוט... אוהבת את השיר הזה... הוא מזכיר לי דברים..." יבבתי. "אני לא מצפה שתבין אותי, אדוארד. זה שיר שמח. אני יודעת פשוט..." אמרתי וחפנתי את פני בידי. רק פיטר היה מבין, הוא לא הודה בזה מעולם, אבל גם לו הייתה מנגינה שהעציבה אותו, גם אם הוא לא בכה מעולם. זה קרה פעם אחת - בטיול למוזיאון. הנהג שם שיר שמח ומקפיץ ובזמן שכל האוטובוס רקד ומחא כפיים, פיטר נאטם, "מה קרה?" שאלתי אותו בדאגה. "סתם. פעם שמעתי את השיר הזה המון..." אמר בפשטות והכניס אוזניות לאוזניו. נאנחתי. "אני מכירה את זה." התוודתי. הוא הביט בי מופתע. "גם לי יש שיר כזה." אמרתי. הוא חייך חיוך עצוב ופנה להסתכל בנופים המתחלפים מחוץ לחלון האוטובוס.
הוא עצר בתחנת דלק וקנה משקה חם - כזה שאני אוהבת. "קחי." אמר. "אני לא יכולה לקחת את זה. הארנק שלי לא פה. אני אחזיר לך בבית הספר." אמרתי לו, הוא חייך, "זה בסדר... אני חושב שאני מסוגל לוותר על ארבעה דולרים." צחק.
"בטח שאתה יכול." סיננתי. "טוב, עכשיו ברצינות - סע לבית הספר, אני מתחננת."
הוא צחק ויצא מתחנת הדלק. שאר הנסיעה עברה בשקט, הוא לא הפריע לי או הקניט אותי שהתאפרתי מחדש בעזרת העיפרון השחור שמצאתי בכיס המעיל.


נכנסנו לביניין בית הספר היסודי, התלמידים עדיין לא הגיעו ג'סיקה נראתה ילדותית בשמלה הוורודה והכתר והשיער הבלונדיני שהיה ברור שהוא פאה כי הצבע המקורי של שיערה היה חום, היא נראתה מודאגת ופיקדה על הכל - "הדלעות לשם!" פקדה על נער מסכן מכיתה ט', "לא לא לא!!! דוכן הממתקים צריך להיות בכניסה לאולם! לא בתוך האולם!" היא צעקה על נער אחר ואז עברה לזעוף בזוג שישיסטיות על שהן לא סידרו את אחד משיפודי הממתקים בסדר הנכון: "קודם מרמלדות כתומות, אחר כך מסטיקים עם פרצופי דלעת, ואז נחשי הגומי ובסוף כרטיסי ה"תעלול או ממתק"" אמרה. היא התקדמה לעברנו: "תראו עם מה נותנים לי לעבוד!" התייפחה. "איפה הייתם שניכם?! אדוארד, ממך לא ציפיתי." אמרה. "לאיפה אנחנו משובצים, ג'ס?" הוא שאל מתעלם לחלוטין מדבריה של הנסיכה הוורודה. "תחנת קליעה למטרה. השארתי לכם תדריך על הדלפק בתחנה." היא אמרה והסתלקה לנזוף בנערה שהתלבשה "מפחיד ומרתיע מידי".
תוך כדי צעידה לעבר האולם התפקענו מצחוק. "שמעת אותה?" שאלתי, "היא בן אדם טוב..." הסביר. "היא פשוט קצת... מודאגת..." הסביר. התיישבנו מאחורי דלפק התחנה.
"אתה לבוש יפה מתמיד." החמאתי לו. הוא הגניב חיוך ואמר. "אמא שלי חזרה מעוד סיבוב מסביב לגלובוס, היא החליטה שאני מתלבש כמו קבצן.."
"אמא שלך?" שאלתי, הוא הנהן. "למה זה מפתיע אותך?" שאל. "אמא שלי, אני לעולם לא הייתי מעלה בדעתי שהיא תבוא ותבחר לי מה ללבוש." אמרתי. הוא משך בכתפיו. "אני נוסע בשבוע הבא לתצוגת אופנה של הקולקציה החדשה שלה..." אמר ונשען לאחור. "קולקציה?" שאלתי. הוא הנהן בעייפות. "למה את מופתעת?"
"אני לא יודעת.. כנראה אתה מפתיע אותי בכל פעם מחדש... מקודם אני מגלה שלאבא שלך יש רשת מסעדות מפורסמת, ועכשיו אני מגלה שאמא שלך היא... רגע - מה היא בדיוק?" אמרתי. "מעצבת אופנה, הבעלים של חברת 4you לנערות וfashion time לגברים, נשים, ילדים וכדומה." הוא הסביר. כנראה הייתי ממש המומה כי הוא אמר: "רק אל תאכלי אותי, בלייר, אני לא טעים." הוא צחוק. "אתה צוחק, נכון?" שאלתי. "אני דיי רציני. ממש אין לי כוח לטוס לפריס בשבוע הבא. בניתי על הטיול לניו יורק.." אמר באכזבה. רציתי להרביץ לו, הייתי מתה לטוס לפריס ולראות תצוגת אופנה של שֶיי אמסטרונג מאשר לנסוע את כל הדרך לניו יורק ולשמוע הרצאות משעממות שאני יודעת בעל פה.
"אני לא מבינה אותך אמסטרונג, היית רוצה ללכת לניו יורק במקום לנסוע לפריס. אתה מוזר." אמרתי.
"הייתי בפריס 6 פעמים רק בשלוש שנים האחרונות. חוץ מזה - ישעמם לי. זה רק אני, אחותי הקטנה וההורים שלי שאף פעם לא נמצאים. זה לא כיף. תאמיני לי." הוא אמר. הבטתי בו. "ילדים מתחילים להגיע. תהיי מוכנה." הוא אמר ובזאת נגמרה השיחה.
עמדנו בדוכן וחילקנו פרסים בערך שעתיים. אדוארד התעקש לעזור לסדר אפילו שבבית שלו כנראה התחילה המסיבה. "בת כמה אחותך?" שאלתי פתאום. "אמילי? בת שנתיים." אמר. "והיא... אממ...איך לומר... אממ..." התברברתי. "אחות שלי באמת? כן." אמר אדוארד במהירות.
"מצטערת... זה נשמע ממש רע..." התנצלתי. "זה בסדר... לדעתי זה יותר נשמע רע שכשאחותי תחגוג יום הולדת 16 אני אהיה כבר בן יותר מ25..." אמר.
"יש בזה משהו.." אמרתי וחייכתי. נכנסנו למכונית שלו וישבנו בה מספר שניות. "יהיה לך איך להגיע הביתה אחרי המסיבה?" שאל לפתע. נענעתי בראשי. "לא.."
"עכשיו יש לך." אמר. "מי?" שאלתי מבולבלת. "אני." הוא אמר והתניע את הרכב.
הוא עלה על הכביש הראשי ונסענו. פתאום התחילו רעשים מוזרים וריח מסריח. "מה זה?" שאלתי. "לא יודע." הוא אמר ומיהר לרדת מהכביש לדרך צדדית שהובילה אל האגם. הוא נסע קצת לתוך היער ולבסוף עצר את המכונית. בדיוק בזמן - כי היא הפסיקה לנוע. "תצאי." פקד עלי אדוארד. הפנים שלו נראו עטומות ועצבניות. עשיתי כדבריו - גם הוא יצא. "מה קרה?" שאלתי. "אני לא יודע.. כנראה נשרף המנוע או משהו כזה. זה לא פנצ'ר." הוא אמר והתחיל לחפש איזור עם קליטה שממנו יוכל להתקשר. "לעזאזל! אין פה קליטה!" הוא אמר ברוגז. "תנסה משלי..." הצעתי והושטתי לו את הנייד שלי. הוא הביט בי רגע ואז לקח. אחרי כמה דקות החזיר לי את הטלפון ואמר: "אין קליטה."
"אולי נחזור לכביש הראשי ונזעיק עזרה." הצעתי. "המרחק עצום. אם נתחיל ללכת תיקח לנו שעה להגיע לתחנת הדלק. ואנחנו לא יכולים להשאיר פה את המכונית.." אמר. הנהנתי בהבנה. "אני חייבת לדעת משהו, כדי לא לצאת מטומטמת: זאת לא מתיחה של ליל כל הקדושים, נכון?" הוא הביט בי, בחן אותי. "באמת משהו קרה למכונית שלי. ובאמת אין לי קליטה." הוא אמר. "תבדקי בעצמך." הוא הושיט לי את הטלפון שלו ונשען על דלת המכונית.
הבטתי לרגע בטלפון הקטן וחייגתי את המספר. "אין קליטה." נכתב על המסך וציפצוף מחריש אוזניים נשמע. "אז מה עושים?" שאלתי. הוא משך בכתפיו. לבשתי על עצמי את המעיל. "קר לך?" שאל. "כן, אבל לא משהו היסטרי." אישרתי. הוא נכנס למכונית דרך דלת הנהג ועבר למושב האחורי. לרגע לא ראיתי אותו, ואז הוא צץ משום מקום עם שמיכה. "תכנסי." אמר.


אני לא יודעת כמה זמן ישבנו צמודים, מכוסים בשמיכה במכונית. "אתה חושב שמישהו יעבור פה?" שאלתי. הוא הנהן. "בדרך כלל, סטודנטים באים לכאן להשתכר ולעשן... הם בטח יבואו עוד מעט לעשות מסיבת ליל כל הקדושים..." הסביר. "וכמה זמן זה 'עוד מעט'?" שאלתי בשקט. "לא יודע..." אמר. נאנחתי.
היינו קרובים, אהבתי את זה ושנאתי את זה בו זמנית. הוא נפרד מחברה שלו. היא שונאת אותי. אני הייתי דיי בטוחה שהוא מרגיש כלפי משהו, אחרת לא היה מציע לי כל כך הרבה. ואני? לא הייתי בטוחה בעצמי, אבל זה לא היה סתם - הרגשתי כלפיו משהו. והקרבה הזאת אליו עכשיו חיזקה את הרגש הזה יותר מתמיד. נאנחתי בלי סיבה.
"מה קרה?" הוא שאל. "אתה יודע... לא חשבתי שככה אבלה את ליל כל הקדושים.. דימיינתי משהו קצת יותר ציבורי... יותר צבעוני... יותר בנוי באשר במכונית מסריחה שלא זזה עם הנער הכי מעצבן ולא מובן בשכבה.." אמרתי בביטול. הוא צחק ובלי שהבנתי יותר מידי הוא נשק לי על הלחי. נותרתי המומה. עברה דקה עד שהעזתי לגעת בלחי הקפואה שלי. הפנתי אליו את מבטי וזה קרה.. התנשקנו... הרגשתי מוזר: שמחה, עצובה, רע, טוב והכל בו זמנית. אבל אהבתי את זה. ושום רגש אחר שבעולם לא יכל לגבור על הרגע הזה.
ישבנו כמה דקות חסרות מילים. "למה נפרדת מאן, אדוארד? ואל תספר לי סיפורים. השמועה אומרת ש..." פתחתי. "השמועה נכונה!" הוא אמר ודפק את ידו בעצבנות בכיסא. נותרתי פעורת פה. "מה?" שאלתי. "השמועה נכונה. בסדר? זה מה שרצית לשמוע?" שאל, הוא נראה לי לפתע חסר אונים בעליל.
"רציתי לדעת עם זה נכון..." אמרתי. שתקנו, ידו מצאה את ידי לפתע. נרתעתי - "אני חוזרת לכביש הראשי - לחפש עזרה." אמרתי ויצאתי מהמכונית במהירות. מזלי התמזל ולא נאלצתי להגיע לחצי הדרך וכבר עברה מכונית של נערים מוזרים ומסטולים שהיו בדרכם להסניף סיגריות ולשתות עוד אלכוהול. "היי בובה!" הם עצרו את המכונית לידי, אחרי שכמעט פגעו בי. "אני יכולה טלפון מאחד מכם?" שאלתי, מתעלמת לגמרי מהנערים. "בטח." אמר אחד מהם. "תמורת משהו." המשיך אחר והם התפקעו מצחוק. "מה אתם רוצים?" שאלתי בטמטום - כאילו לא ידעתי. "אותך." אמר הראשון והם התפקעו. "לא צריך." אמרתי ופניתי להמשיך בדרכי.
"אנחנו יכולים לעזור לך, בובה?" שאל איש שלישי. "תגידו לי - אתם סנילים?!" שאלתי בעצבנות. הם שתקו לשניה וחזרו לצחוק. "היי מתוקה, ספרי לאודי - מה קרה?" אמר השני. הם לא צחקו הפעם, יותר טוב ככה - כי נמאס לי מהצחוק הממוסטל שלהם. "אתה מדבר איתי, זה מה שקרה." אמרתי והתחלתי להגביר את מהירות ההליכה שלי לפני שיספיקו להגיב.
"היי! את צריכה טלפון?" שאל אחד מהם. "כן, אבל אני מעדיפה לטלפן מטלפון של מישהו אחר. מישהו שלא רוצה שאני אתפשט ואשכב איתו." אמרתי בגועל והמשכתי. "לא רוצה. לא צריך." אמר. "בלייר!!" קרא פתאום קול מוכר. הסתובבתי - "אתה מכיר אותה?" שאל אחד הגברים. "כן. היא החברה שלי." אמר אדוארד והתקרב אליי עוד. "היא מחפשת טלפון. אנסת אותה?" שאל אחד הגברים. "את בל? בחיים לא! יש לנו בעיה ברכב... אנחנו צריכים מכשיר סלולרי." הסביר אדוארד, הוא היה הרבה פחות בוטה ממני. הם הביטו בו וצחקו. "בואי." אמר לי אדוארד. התחלנו ללכת לצד הכביש בחושך. "תראה מה זה. אנחנו מפספספים את המסיבה שלך..." מילמלתי בצחוק. לא היינו קרובים בכלל - ניסיתי לשמור מרחק, ושנאתי את עצמי על זה. "אתה לא דואג למכונית שלך?" שאלתי לפתע. "לא ממש... לקחתי את מה שהיה באמת חשוב. וגם ככה אי אפשר להתניע אותה." אמר בביטול. "זה ממש לא מובן מאליו. בחיים לא הייתי מעלה בדעתי להשאיר את המכונית שלי ככה סתם." אמרתי בגועל. "אני לא אמרתי שזה מובן מאליו." הוא אמר. נעצרתי והסתובבתי אליו - "אבל אם קרה למכונית שלך משהו רציני אתה תקבל חדשה מחר על הבוקר. לא? טוב אצלי זה לא ככה. בקושי את הרישיון הצלחתי להוציא מבחינה כספית, אז מכונית חדשה." אמרתי.
"סליחה..." התנצל אדוארד. "זה בסדר." אמרתי.
הגענו לקטע הפיצול - מכונית שעברה שם עצרה לידינו. "הכל בסדר?" שאלה אותנו האישה - שמסתבר שבכלל לא עצרה בגללינו אלא בגלל התינוק שלה שכנראה היה צריך הנקה. "לא גבירתי. יש כאן קליטה?" שאלתי בחשש. היא הנהנה. אדוארד שלף את הנייד שלו וחייג במהירות לאביו. עד אליי שמעתי את האבא העצבני.
"חברים שלך דואגים לך, אדוארד! אמא שלך דואגת לך! היינו בטוחים שקרה לך משהו רציני." שמעתי.
"אבא... לא הייתה לנו קליטה." התגונן אדוארד. "פשוט תשלח גרר ומוסכניק. בסדר?" ביקש.
האבא אמר משהו אבל לא הבנתי יותר מידי. רק שבסדר ושנשאר שם. האישה חיכתה זמן מה ואז נסעה משם.

הגענו לביתו של אדוארד לקראת סוף הנסיעה. בזמן שכולם התקהלו סביבו - אן עמדה בצד, על יד בר המשקאות הקלים שהוגשו ושתתה מכוס הקולה שלה. התקדמתי לעברה. "אז.. איפה נתקעתם?" שאלה בסתמיות. "ליד האגם. איפשהו שם." עניתי לה קצרות. "אהה." אמרה בהבנה. "טוב. כבר מאוחר. כדאי שאלך. ביי מירדית'. בלייר." אמרה והסתלקה. הבטתי עליה מתרחקת. "סתומה..." מילמלתי. אבל אף אחד לא שמע. אולי עדיף שכך, הייתי עשויה ליצור פרופי של דוחה וזה הדבר האחרון שהתחשק לי. המסיבה נמשכה כרגיל, כולם רקדו, צעקו, שרו והשתעשעו. וכל זה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה. אט אט הלכו כולם. נותרתי אחרונה - עזרתי לאדוארד לסדר הכל, "אין לכם מנקה?" שאלתי בטיפשות. "יש. אבל היא מגיעה אחת לשבוע. והיא לא עובדת ב4 לפנות בוקר." אמר. חייכתי. "הגיוני."
הוא הסיע אותי הביתה, אחרי שעה של אירגונים וסידורים - ולא יכולתי שלא להודות לו על כך, לא משנה מה רציתי להרגיש כלפיו - להסיע אותי בחמש לפנות בוקר זה המון. בטח שהוא לא באמת חייב לי כלום, ובטח שלא את זה. "תודה." אמרתי ופניתי להכנס הביתה.
"בלייר!" קרא לי אדוארד. הסתובבתי. "כן?" שאלתי בתמימות.
"נהנתי הערב..." הוא אמר. כמעט בכיתי. "גם אני..." מילמלתי. "אבל אני לא יכולה לעשות את זה... אן רוצה לשסף לי את הגרון. ישנו פיטר שקרוב אליי. אני..."
"תרשי לי להזמין אותך לצאת." הוא ביקש.
"אדוארד..."
"בבקשה. שבוע הבא. שלושה ימים. אני ואת במגדל אייפל, במסעדה, בלובר, בקניון."
"השתגעת? אין לי כסף לזה."
"אני מזמין."
"אני לא יכולה"
"בבקשה בלייר, פשוט תסכימי."
"אדוארד. אני רוצה. אבל אני לא יכולה. זה עולה המון. אין לי איך להחזיר לך..."
"תחזירי לי עם תבואי. זה יספיק."
"אל תהיה קיטשי."
"אני אהיה. עד שתסכימי ותתני לי צ'אנס."
שתקנו. "אני אחזור אליך מאוחר יותר." אמרתי ורצתי הביתה. הלכתי לישון במהירות ובכיתי לתוך הכרית. בנים. לעזאזל איתכם! תפסיקו להיות כאלה נודניקים! כאלה נוגעים ללב!

התעוררתי לקראת שעות הצהריים המאוחרות וחייגתי אליו.
"הלו?" הוא שאל מנומנם.
"היי... אני חשבתי על זה... ואני רוצה." אמרתי לו.

אווווו..... ♥♥

תודות?

חחחח כן. זה אמור להיות

אני מבקשת קצת בונות!

אוקי. אמממ.... קצת לא הבנתי את הקטע עם האחות. בא לך להסביר לי?