התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

בטח בטח P:

אני רצינית!

P::

פרק 9 בדרך ((:

ייאיי!!!!

הצצה לפרק 9:

"בחנתי את עצמי במראה, שטחית מידי? לא. שמנה מידי? לא. ילדותית מידי? מאוד! הסתובבתי בחזרה אל ארון הבגדים, חייב להיות כאן איזה משהו שאוכל ללבוש. חשבתי."

חחחח בלייר....

חח טוב או חח מטומטמת לייק קטניס?

חחח באמצע

אוקיי... זה כבר טוב.

חחחחחחחחח

אני מקווה היום לגמור את הפרק.

יש! למרות שאין לי זמן לקרוא אותו.....

את אמרת שגם לך יש סיפור.

הוא נוראי

וכ"ז?

מה?

ובכל זאת?

--

פרק 9.

בחנתי את עצמי במראה, שטחית מידי? לא. שמנה מידי? לא. ילדותית מידי? מאוד! הסתובבתי בחזרה אל ארון הבגדים, חייב להיות כאן איזה משהו שאוכל ללבוש. חשבתי.
מחר אבא יחזור מניו יורק, חשבתי, מחר אוכל להוציא את התוכנית לפועל, ועד אז - כנראה שאצטרך לעשות חיים ולצאת עם אלכס.
לא חשבתי שיקרה בחודש כל כך הרבה - ובטח שלא ציפיתי שאחרי שבוע של היכרות אלכס יציע לי לצאת. הסכמתי, יכולתי שלא? הוא היה נחמד ואכפתי, יצאנו לארוחת ערב במסעדה קטנה. היה נחמד, שמחתי שהוא הציע לי שנצא. לא יכל להיות רע בקצת חברה, לפתוח את מעגל החברים. בהתחלה לא חשבתי שזה יהיה רציני - אבל זה נהיה, נהיינו זוג. הבעיה היא שלכל דבר יש השלכות, וגיליתי שיש שמועות: והשמועה הראשית אמרה שהחבר שלי, מסומם ומעשן. זה מה שגרם לנעמי לשכוח אותי, או לפחות ככה נדמה לי - היא אמרה לי שזה לטובתי, אבל העדפתי להקשיב לאדוארד שטען בתוקף ששום דבר מזה לא נכון.
"אני מכיר אותו מכיתה א'. הוא אף פעם לא חשב על דברים כאלה. תאמיני לי, בלייר, שמועות זאת בסך הכל דרך של קנאים להוציא כעסים, לפעמים הן תופסות ולפעמים לא, אל תתייחסי אליהם, תעשי מה שטוב לך." אמר לי. הבטתי עליו. "ואם את לא בוטחת בזה, פשוט אל תתחילי בכלל איתו. הוא לא שווה את זה." אמר.
ואני? עקבתי אחריו, אחרי אלכס, רציתי לראות אם זאת שמועה או אמת. וכמובן שגיליתי שזאת סתם שמועה, לכל אחד יש מתנגדים - גם לאלה שבחוץ.
בסוף בחרתי שמלה ורודה. בחנתי את עצמי במראה: שטחית? מעט. שמנה? לא. ילדותית? לא. מספיק טוב בשבילי. נעלתי את נעליי ולבשתי גם סוודר. ירדתי למטה ותהיתי איפה לחכות. כל מקום שאחכה לו יהיה מפגר ויוציא אותי פרחה מהסרטים.
אם אשב בחדר, הוא יחשוב שאני מתאמצת בשבילו.
אם אשב על המדרגות, הוא יחשוב שאני לא בטוחה שהוא שלי לגמרי.
אם אשב בסלון, יחשוב שאני מציצה מהחלון כדי לראות מתי הוא בא.
אם אשב במטבח, הוא עלול לחשוב שיש לי חרדות, ואני אוכלת לפני הדייט כדי שבדייט לא אצא שמנה וכל זה.
באיזה עוד חדרים אוכל לשבת? בחוץ? אין מצב, אני אראה דפוקה.
בסוף החלטתי לשבת בחדר העבודה של אבא שלי, הוא היה ריק ומסריח מאבק. לא המקום האידיאלי בשבילי.
דפיקה. עוד דפיקה. לקחתי את תיק הצד שלי ופתחתי את הדלת. והוא עמד שם, ג'ינג'י ולבוש במיטבו כתמיד. חייכתי. "היי אלכס!" אמרתי ונישקתי את לחיו, "היי.." הוא השיב לי והחזיר חיבה. "שנצא? הסרט מתחיל בעוד חצי שעה," הציע. הנהנתי. נכנסנו למכונית היוקרתית שלו. כל עוד הוא מסיע, אף אחד לא מתלונן, ובטח לא אבא שלו שבטוח שהוא צודק בכל מה שקשור בדייטים ונשים.

הגענו לקניון אחרי 20 דקות ורצנו אל הקופה. נעמדנו מאחור, הוא חייך - "טוב, אומרים שתמיד יש חוויות מעניינות." אמר בשיעשוע. "כן..." אמרתי וחייכתי.
"חכי לי כאן, אני אקנה כרטיסים." הוא אמר, "אוקיי." אישרתי ונשענתי על עמוד מודעות. ופתאום ראיתי את נעמי. משוטטת עם לידיה, התיישרתי והתחלתי ללכת לעברה. "נעמי! לידיה!" קראתי לעבר השתיים, הן הפנו אליי את מבטיהן. "היי בלייר." אמרה נעמי בשיעמום. "מה קרה? באת לראות סרט לבד? כמה שטחי." אמרה. "אני לא לבד, נעמי. תפסיקי להתנהג אליי ככה." אמרתי לה. לא העזתי להעיף מבט אל הקופה, ששם עמד הדייט שלי - אלכס.
"מה שלום החבר שלך? קונה כרטיסים? מה תעשו אחר כך? תלכו לסמטה חשוכה ותשתו?" שאלה, לידה - עמדה לידיה, היא הרגישה נבוכה, זה היה ברור - בעיקר מהסיבה שלידיה תמכה בי ואמרה שאלכס חמוד, מי כמוה יודעת? היא יצאה איתו בכיתה ח'. "אוף, תסתמי כבר נעמי. הוא לא כזה." אמרתי - תשאלי את החברה שלך, רציתי לומר, אבל ידעתי שזה יהיה ממש לא לטובת לידיה וריחמתי עליה. "טוב. אלכס מגיע. תבלי." איחלה והן המשיכו ללכת. רציתי לחרוץ לשון לנעמי, היא רק מקנאה. רציתי להרגיע את עצמי. אבל אני כבר לא ילדה קטנה - בקרוב אצטרך להתחיל לחפש קולג'ים, אני לא יכולה להשלות את עצמי שהיא מקנאה. לא היא.
"היי." שמעתי את קולו של אלכס מאחורי, כל העצבנות שהייתה בי נעלמה. "היי." אמרתי. "בוא נכנס. אני לא רעבה לפופקורן." אמרתי בביטול. מיהרתי להכנס לאולם ולהתיישב במקום שלי, שורה 7 כיסא 9. מקום טוב, חשבתי. ישבנו וצפינו בסרט, בשבוע הבא יחול ליל כל הקדושים, הוזמנתי למסיבה בבית של אדוארד, השמועה אומרת שאדוארד והחברה שלו - אן, מסוכסכים. הם על סף פרידה. לא ידעתי בדיוק מה הסיבה, יכול להיות שהיא בגדה בו או הוא בגד בה, אבל אף אחד מהשניים לא נראה שכמי שיבגוד ברעהו, שמועה או אמת? חשבתי שזאת אמת, בעיקר כי בכל פעם שראיתי את אן מתקרבת לאזור של אדוארד - הוא אמר יפה שלום לסובבים אותו והלך. שמועה? כנראה שלא.
בהיתי במסך הענק של האולם וצפיתי בסרט. לא הרגשתי פתאום ברגש כלפי אלכס, שנאתי את עצמי על זה.

"זה היה סרט גדול!" קרא אלכס, מאושר. הבטתי בו משועשעת. הוא הזכיר לי את הילדים שלא משנה מה הם עוברים, בין אם זאת רכבת הרים מפחידה ובין אם זה נפילה מצוק - הילד תמיד יגיד: "זה. היה ענק!!!! אפשר שוב?!"
"מה חשבת על הסרט?" שאל אלכס, "אמממ הוא היה בסדר... אני מניחה, הקטע עם הדם היה נוראי." אמרתי בברנות. "מבאסת" הוא רק אמר ונכנס למכונית.
"מה את רוצה לעשות עכשיו?" שאל, ידיו על ההגה. "לא יודעת... אני דיי עייפה..." אמרתי. הוא הביט בי, רוצה ש... נלך אליי הביתה? אני אסיע אותך חזרה מאוחר יותר. מבטיח לך." אמר. הינהנתי. אלכס גר בבית האלכסוני לביתו של אדוארד, אולי זה יעזור לי לדעת אם זאת שמועה או אמת.
נסענו לבית שלו, הוא החנה את המכונית ויצאנו ממנה.
"תפסיקי! פשוט תפסיקי! אל תיתממי לי, אן!" שמעתי צעקה של קול מוכר מהעבר השני של הכביש, אדוארד, אני ואלכס הסתובבנו. "
"אני לא מיתממת! למה אתה לא מוכן להקשיב לי?! אני מצטערת! לא ידעתי שזה מה שיקרה! ההורים שלי לא צפויים. זה הכל. אתה לא יכול לכעוס עליי."
"עובדה שאני יכול. תכנסי למכונית כבר." אמר אדוארד בשיעמום. אן נכנסה ומאז לא שמענו כלום.
"מה קרה להם?" פניתי אל אלכס שנראה משועמם.
"ריב." הוא אמר כאילו זה לא ממש מעניין אותו.
"למה?" המשכתי.
"לא יודע. וזה הפסיק לעניין אותי מהרגע הראשון. הם רבים על שטויות. אם זה עומד להגמר עכשיו כנראה זה יגמר. הם יוצאים כבר שנתיים את יודעת. בהתחלה הם היו כל כך מגעילים..." אמר אלכס בביטול. בהיתי בו. "בואי." אמר ונכנסתי אחריו. הבית של אלכס נראה לי כמו ארמון, ספות עור בצבע שמנת, תקרה גבוהה עם נברשות, הכל היה כל כך מושקע ומתואם בבית שלו. הכל היה מוקפד. וככה גם ההורים שלו - אמא שלו הייתה לבושה תמיד בחליפות, גם ב12 בלילה כשאתה בטוח שהורים ישנים, השערות שלה תמיד היו מעוצבות ואסופות כולן והיא הייתה מטופחת. ואבא שלו היה אפילו יותר מקופד - אף על פי שזכיתי לראות אותו רק פעם אחת - אבל אלכס טוען שהוא מגיע רק בערב ויוצא לשחק גולף עם חבריו אנשי העסקים.
"בבית!" הוא קרא לחלל הריק והמואר, קולות של עקבים נשמעו מהחדר הסמוך.
"אלי! מה שלומכם? איך היה הסרט?" הייתה זאת אמו שנכנסה לחדר.
"הסרט היה בסדר..." אמר אלכס, סמוק לחיים משם החיבה שקיבל.
"נהנית בלייר?" היא פנתה אליי, הנהנתי. "כן גברת ביילי." אמרתי לה וחייכתי.
"אתם רעבים?" היא שאלה. "אכלתם?" המשיכה.
"אני לא רעב. ואם אני אהיה רעב אני אמצא כבר מה לאכול..." אמר אלכס בשיעמום, זאת הייתה הטכניקה שלו - לומר שהוא לא רעב ואחרי חצי שעה לפתוח את כל הארונות ולחפש אוכל לא - בריא.
"מה איתך?" הוא פנה אליי.
קצת - רציתי להגיד ובמקום זאת אמרתי שלא. עלינו לחדר שלו. "אתה בטוח שזה שטות?" שאלתי את אלכס באי נוחות.
"מה?" הוא שאל, מבולבל.
"מה שקורה בין אדוארד ואן." הסברתי.
"אה... השמועה אומרת שאדוארד מאוהב במישהי אחרת. מה אני אגיד לך - זה לא יהיה נעים אם נראה בעוד שבוע את אדוארד עם חדשה אחת." הוא אמר והדליק את המחשב הנייד שלו. "ואם מדברים, למה את מתחפשת בליל כל הקדושים?" הוא שאל ונכנס לדפדפן האינטרנט. התיישבתי על קצה המיטה שלו ובחנתי את חדרו: ארון הבגדים שהיה חדר בעצמו, השטיח מקיר לקיר, החלון עם המרפסת והמיטה העצומה שלידה עמדה שידה ועליה עמד בקבוקון פלסטיק.
הימהמתי. "לא יודעת, אבל יש לי רעיון. אני חושבת על מכשפה. אני רק מקווה שלא יקבעו לי תורנות במסיבה של בית ספר." אמרתי.
"אוי, אל תתייחסי - בוחרים תמיד את הילדים 'השנואים' לתפקיד הזה, אלה שתמיד חוטפים ריתוק. את לא תהיי בינהם. תהיי בטוחה." אמר אלכס בשיעמום.
"למה אתה מתחפש?" שאלתי.
"אני לא מתחפש." אמר.
"למה?"
"כי לא מתחשק לי. ו... אמא שלי רשמה אותי להתנדבות באותו יום. מבאס, אבל אני הולך להיות סדרן בספריה, יש מפגש עם סופרים. אני לא רוצה לקלקל הפתעות - אבל אומרים שמביאים השנה סופר אימה ממש טוב. מי יודע - אולי עוד ארוויח מכל סיפור ההתנדבות הזה..." אמר אלכס.
"אה..." אמרתי כמבינה, מה שטכנית לא היה כל כך נכון - הבנתי שהוא התנדב, אבל לא הבנתי איך זה קשור לליל כל הקדושים - הרי זה ליל, לא? "אבל לא נורא, אולי אני אספיק להגיע לסוף המסיבה של אדוארד." אמר אלכס. חייכתי. "מה אתה עושה שם על המחשב?" שאלתי בסקרנות. "דברים. מעדכן סטטוסים, קורא בלוגים, רואה סרטונים ומחפש גישה לbugs.com" אמר בביטול, כאילו היה הדבר מובן מעליו. "אתה חנון מחשבים?" תהיתי. "תלוי. אם את מתכוונת: אתה יודע המון במחשבים? אז כן. אני חושב שאני מבין משהו. אבל אם את מתכוונת שאני האקר משועמם וחסר חיים שיודע על כל חלק בטכנולוגיה, אז... לא. אני ממש לא כזה." אמר - מרוכז כולו במחשב הנייד השחור שלו. סיכלתי את רגליי באי נוחות זו על זו וזו על זו. זה מה ששנאתי - שהוא היה מתנתק מכל מציאות ומגיב כאילו מדבר איתי בטלפון, שאני לא שם. רציתי לומר לו את זה - פעם, פעמיים ואפילו 20. אדוארד אמר לי שזה מה שישבור את מערכת היחסים בינינו. ככה אלכס שובר את כל מערכות היחסים שלו. אמר. חייכתי כאילו זה לא מטריד אותי בכלל, אבל אם הזמן הבנתי כמה הוא צודק. אבל היה לי חבל לעזוב אותו, הוא חמוד - והגיע לו צ'אנס. לכולם מגיע צ'אנס להשתנות - ואם אני אתחיל את השינוי, אז... לא אעזוב אותו ואז כולם יהיו מאושרים! ככה חשבתי.
אבל כל כך טעיתי. הוא לא השתנה. ביקשתי ממנו פעם אחת. פעמיים. שלוש. שיעזוב את המחשב ויסיע אותי הביתה, ביום למחרת עתיד היה להיות בוחן במדע ואפילו שהתכוננתי - היו חסרות לי כמה שעות שינה מליל האתמול. "אלכס!" קראתי לבסוף. הוא הקליד משהו במהירות והסתובב אלי. "מה קרה?" שאל.
"אמרת שהולכים לפני חצי שעה." אמרתי ברוגע.
הוא הביט בי כאילו אני איזו מטומטמת ואז חייך. "הו כן! רק חכי דקה... אני גומר לכתוב משהו ונצא." אמר. "שום דקה! אמרת עוד דקה לפני חצי שעה." אמרתי ברוגז.
"הפעם אני מתכוון לזה." אמר ברצינות. רטנתי. "אתה יודע מה, אלכס? לא משנה. אני כבר אסתדר. אני ממש עייפה, תהנה לך עם המחשב הזה שלך." אמרתי ופניתי לעבר הדלת.
"מה את בעצם אומרת?"
"אתה כל כך סתום אם לא הבנת... אני הולכת. הולכת מפה. הולכת לתמיד. הייתי מוכנה להאמין בשינוי, מה לעשות? לא הלך. נתראה בבית הספר מחר." אמרתי בכעס ויצאתי מהחדר וירדתי במדרגות, "הכל בסדר, בלייר?" נשמע קול רך מהסלון. אמו של אלכס יצאה מהסלון כשבידה ספל קפה.
"כן." אמרתי.
"הגעתם במכוניות נפרדות?" שאלה האם מבולבלת.
"לא... אני אלך ברגל. זה לא יכול להיות כל כך רחוק, לא?" אמרתי.
"אני יכולה להסיע אותך עד הכיכר... ממילא נגמר הקפה." אמרה. חייכתי. "חכי דקה, אני אלבש מעיל ונצא." אמרה והלכה על נעלי העקב שלה לכיוון הסלון. "בלייר!" נשמע קולו המוכר של אלכס מהקומה העליונה. הפניתי אליו את מבטי. "מה?" שאלתי.
"אנחנו יכולים לדבר?"
"מצטערת. ניסיתי להקשיב בקולות אנשים. לא הלך לי, מצטערת."
"אפשר לפחות להפרד כמו שצריך?" שאל. גברת ביילי נכנסה לחדר. "לא משנה... לילה טוב." איחל ונעלם.
נכנסתי למכונית היוקרתית של גברת ביילי ונחגרתי. נשענתי על החלון. "מה קרה?" היא שאלה ברוך כשיצאנו.
"שום דבר. אני מניחה, פשוט... אלכס ואני נפרדנו." אמרתי. "אני מבינה." היא אמרה. "באמת?" שאלתי והזדקפתי. "זה אלכס. אני מכירה אותו ואת החברות שלו. בשלב כזה או אחר הוא מאבד את זה. הן כועסות עליו ונוסעות הביתה בלי להגיד מילה, והפעם היחידה שאת שומעת מהן זה בארוחה ביום שאחרי, כאת שואלת אותו איפה X ואיפה Y..." אמרה. חייכתי בביישנות. "ואיך את אם זה?" שאלתי.
"הורה לא יכול לקבוע את החיים של הילד שלו, לפעמים צריכים לתת לו להבין את משמעות החיים. גם כזה קשה. אבל הוא יקלוט את זה בשלב זה או אחר, תמיד מגיעה בחברה שמעמידה במקום. לא כך?" הסבירה. הנהנתי בהבנה.
"אם הוא לא היה מספיק קשוב ואכפתי כלפייך, סימן שמגיע לך יותר טוב." הופתעתי שהיא אמרה את זה. הרי - זה הבן שלה. איזה מן אמא תגיד דבר כזה?
גברת ביילי הורידה אותי בכיכר, בחוץ טפטף גשם אבל לא היה לי אכפת. "תודה." הודעתי לה והיא חייכה. "אין בעד מה." אמרה. התחלתי לצעוד בכבישים ובשבילים לעבר רחוב מייפלאוור.
כשהגעתי הביתה נשכבתי מיד לישון. "לילה טוב," אמרתי לבריק - הדוב שקיבלתי לחג המולד כשהייתי בת 5. הוא תמיד חייך אלי, ואני - מאז התבגרתי, חשבתי - האם גם אני תמיד אחייך אליו? תהיתי בשאלה הזאת תמיד. אבל בכל פעם שהבטתי עליו, לפני שנרדמתי - חייכתי. חייכתי משמחה, שתמיד יש מי שאוהב אותי, וזוכר אותי, ומנחם אותי כשאני עצובה.

חיכיתי בלובי הנוסעים, חבל - חשבתי - יום שמשי כל כך ויפה כמו זה ואני יושבת כמו מטומטמת ומחכה לאבא שלי שהמטוס שלו נחת לפני 10 דקות. יכולתי לעשות דברים הרבה יותר מעניינים כמו ריצה קלה בפארק או השתזפות על שפת הים. גיחכתי לאור העובדה שבאותו הרגע העליתי אפשרות השתזפות. לאן הגעתי?! חשבתי. חייכתי. קמתי כדי להזמין בקבוק מים, ואז נזכרתי באותו בוקר.
הגעתי לבית הספר, כבכל בוקר. חיפשתי לאן להתקדם, חסרת כל רעיונות פניתי באוטומט לעבר החבורה של אלכס ואדוארד. חשתי צביטה כשראיתי את אלכס, אבל הוא לא נראה מוטרד. "התכוננתם למבחן?" שאל אלכס, הוא חייך אליי - כאילו לא קרה כלום בליל אמש.
"אממ... כן." אמרתי. אבל אדוארד נראה מוטרד. "היי גבר," אמר אחד מהחבר'ה של אדוארד. "מה קרה?" שאל. אדוארד הביט בו. "אממ.. אני ואן נפרדנו." אמר אדוארד. "ברצינות?" שאלו כולם. חיבקתי את הספר שלי חזק אל עצמי. "כן..." הוא אמר. "שיא הרצינות." המשיך, כמו חברים טובים כל הבנים חיבקו אותו, כולם חוץ מאחד - אלכס, או שהיה רגיל לדברים מהסוג הזה או שחשב שזה מטופש, לחבק מישהו. הרי - זה לא יעזור.
אבל אז היה שיעור - שיעור אם המחנכת. "טוב." הוא פתחה. "חסרים לנו מתנדבים למסיבה של היסודי. אם לא יהיו מתנדבים - אני אנדב ואז אף אחד לא יתלונן." אמרה. "כמה חסרים?" שאלה אחת הבנות, שכמובן כבר התנדבה. ובמפתיע - הייתה גם יושבת ראש מועצת התלמידים. "שלושה." אמרה המחנכת."תרשי לי גברתי, לומר כמה מילים בנושא." ביקשה הנערה. "כן, ג'סיקה." אמרה המורה. ג'סיקה קמה על רגלי וצעדה בנעלי העקב הקטנות שלה אל קדמת הכיתה - "חברים! זוכרים איך חיכינו כל שנה לליל כל הקדושים? רק בשביל המסיבה?" התחילה לנאום ג'סיקה. "כן! לזה ולממתקים!" גיחך אחד הבנים. "שקט!" אמרה גברת צ'נג, המחנכת. "זה בסדר." אמרה ג'סיקה. "זוכרים איך הנערים הגדולים התנדבו כדי להפיק לנו את המסיבה הכי שווה?! עכשיו תורנו לתרום! בואו ונתנדב! בואו ונעזור לאחרים לעשות חיים!!!" אמרה ג'סיקה בהתלהבות. ואז - אדוארד הרים את ידו, "כן, אדון אמסטרונג." אישרה גברת צ'נג. "בלייר ואני מתנדבים לעבוד כזוג באחד הדוכנים." אמר. בלייר ואני. אני ואדוארד.

"היי!" קרא לעברי אבא, ולרגע - שכחתי כמה אני כועסת עליו וקפצתי עליו בחיבוק. "היי!!" אמרתי בהתרגשות. "בלייר! מה שלומך, חמודה? התגעגעתי." אמר.
רציתי לומר לו שאני כועסת עליו, אבל לא היה בי את הכוחות להתחיל, אז פשוט חייכתי. "בוא נלך אבא," אמרתי בחיוך. הוא חייך.
הגענו הביתה והנחתי לו לנוח - הרי - הוא רק הרגע נחת, וטיסות תמיד מעייפות מאוד, לפחות אותי.
התיישבתי מול המחשב וידי דבר עשו את שלהן.
"איילין,
אני צריכה לדאוג? ידיד שלי (סיפרתי לך עליו) נידב אותי ואותו למשימה התנדבותית בליל כל הקדושים, אבל... הוא הרגע נפרד מחברה שלו. ואני נפרדתי מחבר שלי. אל תשאלי - זה מסובך. א
אני צריכה לדאוג? בבקשה, אני חייבת תשובה.
אמרת לי שאת נוסעת, ולא אמרת לאן. בבקשה - ספרי לי הכל!!!
ממני,
בלייר."
לחצתי על כפתור ה"שלח" ונשענתי על משענת הכיסא. הבטתי אל מחוץ לחלון ובהיתי בילדים הקטנים שרצו לאורך המדרכה.

אוקיי. הופתעתי. מאוד. לא חשבתי ש... את יודעת. אלכס ובלייר... וכהרגלך זה היה מדהים! XD

למה XD?
חחח סתםסתם תודות D:

כי לא חשבתי שזה יקרה... אם כבר באמצע הפרק או משהו. ובבקשה.

עבר חודש (: הם באוקטובר כבר D:

כן שמתי לב.

חחח ((: מכשפה DXD

אני?!

בליייייייר