התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

!!!!!

מתי מגיע פרק 7?

אני מקווה שבקרוב. אני חושבת על להתחיל אותו השבוע XD

אוף. טוב.

תותי פרוטי D: כתב:אני מקווה שבקרוב. אני חושבת על להתחיל אותו השבוע XD

אהמ אהמ. לדעתי עבר יותר משבוע מאז שאמרת שתתחילי אותו.

התחלתי P::

D:

חחחח אולי אני עוד אגמור היום, מי יודע.

המממ... אני מקווה

אני יודעת שיש הרבה הרבה ציפיה. ואני בטוחה כמעט לגמרי שתהיה גם אח"כ. מקווה לחזור לכתיבה רצופה. חחח (;
--

פרק 7.

הוא הביט בי, ישבנו על המיטה שלי והבטנו זה בזו, מה קרה? מה מטריד אותו במי-יודע-מה-השעה בלילה? "מה... קרה?" שאלתי בפחד לבסוף, "את ואדוארד... מה יש בינכם?" הוא שאל.
בום! הוא הנחית פצצה, שפגעה בי בחזה. השאלה הזאת, יוצרת מתח, שאני מאמינה שמיותר אבל... כן, הרגשתי משהו כלפי אדוארד, אף על פי שלא הייתי בטוחה שהוא היה אמיתי, כי מעולם לא היה לי בן זוג. לפחות לא במובן הזה - פיטר ניסה לשדך לי כמעט את כל הבנים בכיתה בזמנו, ואני רק צחקתי לו בפרצוף, לא ניסיתי בכלל לצאת עם הבנים, חשבתי שזה מיותר, שאני לא צריכה להיות מחוייבת לבנים, בטח לא כשהם רוצים אותך ואת הגוף שלך בשביל השעשועים - איכס.
"אידיוט," התעשתי. "אני ואדוארד? אנחנו סתם ידידים." אמרתי בביטול כאילו זה מובן מאליו. "מה קרה, פיטר? מקנא?" שאלתי בשיעשוע, "ביני לבין אדוארד אין כלום." הסברתי. "חוץ מזה - זה לא אמור לעניין אותך, אלא אם אתה גניקולוג, פסיכולוג שמרגל אחרי בתמורה לעזרה במתמטיקה." צחקתי. הוא חייך, "כן. אני גניקולוג. עלית עליי." צחק.
"טוב, עכשיו קום לי מהמיטה ולך לישון." אמרתי לו. הוא קם, "לילה טוב, בלייר."
"לילה טוב פיטר..." איחלתי לו.

"אני שונאת לאחר!!!" רטנתי בכעס כשפיטר ואני רצנו לעבר תחנת האוטובוס ברחוב הסמוך כדי להספיק להגיע בזמן באוטובוס. באותו בוקר החליט אבא לנסוע לסמינר בדרום ולקח את המכונית בלי להודיע לי.
הגענו לתחנה שנייה אחרי שהאוטובוס יצא. "אני שונאת את היום הזה כבר מעכשיו." אמרתי והתיישבתי על הספסל, "אין אף אחד שיכול לקחת אותנו?" שאל פיטר, מתנשף. הוא נשען על ברכיו, כולו סמוק וחיוור. "אני לא חושבת... אף אחד לא גר במייפלאוור, זה הרחוב הכי משעמם ושומם בעיר." אמרתי בעצבנות. "פיטר?" שאלתי. הוא נראה חיוור מתמיד. "הכל בסדר?" שאלתי בדאגה. "זה... רק... מהמאמץ... בוקר.... אוכל... התאמצות... בחילה..." הוא התנשף. "אני אנסה להתקשר למישהו... יש תחנת דלק שם... בטח יש שם שירותים..." מלמלתי. הוא הרים אליי את מבטו, "לך, לפני שאתה מקיא פה על הכל." אמרתי, בעיקר חסרת סבלנות. הבוקר לא הביא נפלאות. הוא התרומם והלך משם.
הוצאתי את הנייד שלי ודפדפתי ברשימת אנשי הקשר שלי. הבטתי בשם שהופיע על הצג: "אדוארד אמסטרונג" היססתי, להתקשר או לא? נער כמוהו... בטח רק עכשיו סיים את מקלחת הבוקר שלו ועכשיו הוא שותה את השייק שהוכן עבורו מבעוד מועד. עמדתי והבטתי בשם, למה הוא צורב לי כל כך בלב? חשבתי. בסוף, לאחר התלבטות רבה ומרובה חייגתי את המספר.
"הלו?" ענה לי קול מעט מנומנם.
"אדוארד?" שאלתי באי ביטחון.
"מדבר... רגע. זאת בלייר?" הוא שאל, והתעשת על עצמו.
הרגשתי כאילו אני עומדת למות - הוא זיהה את הקול שלי. "כן. זאת בלייר. יצאת כבר?" שאלתי באי נוחות. "לא... הרגע קמתי, למען האמת... למה? מה קרה?"
"אממ..." הימהמתי - "איך אני אגיד את זה? אבא שלי לקח את המכונית הבוקר, ועד שגיליתי את זה נשארו כמה דקות בודדות לעצירה של האוטובוס בתחנה ברחוב המהגרים... ו..." המשכתי.
הוא גיחך - "תני לי לנחש: איחרת את ההסעה?" שאל. הנהנתי בקול. "לצערי כן..."
הוא שוב גיחך - "אז... את רוצה שאבוא לאסוף אתכם מהבית שלך או מהתחנה בעוד 20 דקות?" הוא הרצין ושאל. כמה חמוד מצידו - חשבתי, - להציע לי ככה סתם מבלי שביקשתי כלום.
"אני מאוד אשמח... אם אתה יכול..." מילמלתי במבוכה.
"אין בעיה, אני אהיה שם בעוד 20 דקות, רחוב המהגרים - אמרנו?" אמר. אישרתי. "תודה, אדוארד." הודיתי לו. "תודי לי אחר כך, קודם כל תני לי להתלבש. אני עדיין בתחתונים." אמר. קפאתי במקומי - 'אני עדיין בתחתונים'? חשבתי, זה לא משהו שהוא אמור לספר לחברה שלו? זה משהו קצת... אישי לא? ובעצם - אני כמעט בת 17, אני לא אמורה להיגעל מזה בכלל, במיוחד שיצאתי עשרות פעמים עם חברים למועדונים הם התחילו להתנהג כמו חבורת דפוקים - וכמה זה שונה מהמציאות - והורידו אחד לשני את המכנסיים. בעצם - אני כנראה חושבת שעברתי את הגיל, של ה-איכס בנים ו-בן נגע בי.
"אז... נפגש עוד 20 דקות?" שאל אדוארד והחזיר אותי למציאות.
"כן." אישרתי והוא ניתק.
ישבתי כמה דקות עד שפיטר חזר. הבטתי עליו במבט שואל - "הכל בסדר?"
"כן..." הוא אישר. "אני יכול שיחה? הטלפון שלי דפוק." אמר. הנהנתי ונתתי לו את הטלפון שלי. הוא חייג מספר ונעלם מאחורי התחנה. אחרי כמה דקות חזר ונתן לי את הטלפון. "תודה." אמר. "איך אתה מרגיש?" שאלתי, מתעלמת מאמירת התודה שלו. "בסדר... סתם תחושה מגעילה... זה קורה לי לפעמים..." אמר.
"הקאת?" העזתי לשאול. הוא הניד בראשו. "לא... סתם תחושה מגעילה, אמרתי לך." אמר שוב.
"אדוארד יבוא לאסוף אותנו..." אמרתי. הוא הנהן בהבנה. "אין בינינו כלום..." אמרתי שוב. "אה ו... בצהריים אני מתכננת לנסוע לקניון עם ידידה. רוצה להצטרף?" שאלתי, נזכרת בנעמי - הבטחתי לה שאנסה, אז אני מנסה. ככה צריך לעשות. לא?
"אני חושב שאין לי משהו יותר טוב לעשות ואני לא מכיר את הקווים של האוטובוס..." הוא חשב בקול.
"נהדר!" שמחתי, "אז אני אודיע לה." חייכתי. חיכינו עוד כמה דקות עד שמכונית ב מ וו שחורה עצרה מול התחנה. "בוקר טוב לכם, ידידי! כמה נפלא לראות אתכם ביום שמש זה!" אמר אדוארד כפתח את חלון המכונית, פיטר גיחך למשמע המליציות בדבריו של אדוארד. "מה קרה? החלטת להיות משורר?" שאל.
"תסלח לי, אבל ישבתי אתמול שעתיים בשביל המבחן בספרות. התכוננת בלייר?" שאל אדוארד, אוי שיט. חשבתי. "אמממ... לא..." היססתי ונכנסתי למכונית ליד מושב הנהג. אדוארד בחן את פניי, לראות אם אני מתלוצצת. "ברצינות? השכן שלי הוא שמיניסט, והוא סיפר לי שזה אחד המבחנים הכי קשים בספרות. במיוחד שזה על ספר מרשימת הקריאה שקיבלנו לקיץ." אמר אדוארד והתחיל לנסוע.
"אני לא דואגת... קראתי את הספר הזה בשנה שעברה... הוא היה ברשימת הקריאה שלי לחג המולד." אמרתי בשיעמום. "זה ספר משעמם." המשכתי בהתנשאות.
"מה שתגידי..." אמר אדוארד באדישות.
הגענו לבית הספר אחרי כעשר דקות, לא דיברנו - מידי פעם אדוארד החליט לבחון אותי ושאל אותי "שאלות מכשילות" על הספר המעייף. צדקתי כמעט בכולן, אבל לטענתו של אדוארד 'המבחן יהיה קשה בהרבה'.
הגענו לבית הספר, נגשתי להיבחן ועברתי את היום. אחרי הצהריים צעדתי בקניון עם פיטר ונעמי, שהתעקשה שתכלת מתאים לי, בסוף קניתי ג'ינס, "לא נורא. פעם הבאה גם אני אקנה מכנס..." הבטיחה נעמי בחולמניות. ידעתי שהיא מתלוצצת , "אני רק מקווה שאבא שלי יסכים לי לצאת בשבת בערב..." אמרה.
"את יכולה לבוא אליי לפני אם תרצי. ממילא אבא שלי לא בבית ופיטר נוסע בשישי." אמרתי לה.
"או, הלוואי. אבא שלי לעולם לא יסכים לי לצאת מהבית לפני שבע בערב." אמרה נעמי. לא הבנתי את הקטע שלה.
"אני הולך לחנות ההיא." הכריז פיטר, והצביע על חנות "Enter-Games".
"בסדר..." אמרנו לו ביחד. "אנחנו בבית קפה." אמרתי לו והצבעתי על בית הקפה בפינה. "מעולה. נפגש שם." אמר והלך.
נעמי ואני התיישבנו בבית הקפה, מלצר חתיך אחד הגיע לתת לנו שירות. "מה תרצו להזמין?" שאל.
עיינתי בתפריט ברצינות וביקשתי לבסוף קרואסון שוקולד וכוס משקה וניל נטול קפאין.
"גם את לא שותה קפה?" שאלה נעמי לאחר שהלך המלצר החתיך.
"לא. זה מעיר אותי יותר מידי והוא משתן..."
"אהה..." אמרה נעמי בהבנה. "למה את לא?" שאלתי.
"ההורים שלי חושבים שאני עוד צעירה מידי בשביל קפה. הם חושבים שזה יעשה לי רק רע..." היא אמרה. אחרי כמה דקות הגיעה ההזמנה שלנו.
"את לא מפה, נכון?" העזתי לשאול. "אני כן. זאת אומרת, במקור אני מקנטאקי." אמרה ולגמה מכוס התה שלה. "וההורים שלך?" שאלתי.
"אמא שלי נולדה בישראל ועברה לכאן בגיל 16 ואבא שלי במקור מניו יורק. אבל שניהם יהודים. אם זאת הייתה השאלה הבאה שלך." השיבה. זה הסביר כל כך הרבה.
לא ידעתי מה לומר, לא הייתי לי בעיה עם יהודים או משהו כזה פשוט... לא העליתי בדעתי שנעמי יהודייה, ובטח שלא 'שומרת שבת'. "כמה אחים יש לך?" שאלתי.
"ארבעה... וכולם קרציות." אמרה בבוז. "הם קטנים? האחים שלך?" המשכתי.
"בואי נראה: יש לי אח אחד בן כמעט 13, אחות בת 7, אח בן 5 ואח בן שנתיים. וכולם קרציות מלידה. באיחוד זה שכמעט בן 13." אמרה.
"יהיה יותר קל אם תקראי להם בשמות שלהם." אמרתי ולגמתי והמשקה החם והמהביל.
"אוף נו. בכל אופן - דייוויד הכי מעצבן. ועכשיו שהוא לומד לתורה הוא עוד יותר מעצבן! הוא לא מפסיק להתבכיין ולחנוק לעצמו את היד עם התפילין, ונחשי מי צריכה לדאוג שהוא לא יחנק?" שאלה באגביות. נסיתי להחניק צחוק, אבל זה רק הצחיק אותי יותר. "זה ממש לא מצחיק." היא מחתה.
"סליחה נעמי, אבל זה כן מצחיק." אמרתי.
"טוב, בואי נפסיק לדבר עליי - ספרי על המשפחה שלך." ביקשה. ובום. הרגשתי איך נוחתת עליי פצצה מהסוג שאני שונאת ביותר: לספר על עצמי. אפילו בעבודת השורשים שלי כתבתי בקושי עמוד על עצמי, וכתבתי בעיקר על דברים שאני אוהבת ופחות על עצמי. נתתי לאנשים פשוט לכתוב מה הם חושבים עליי.
"אממ... בואי נראה. אני גרה ברחוב מייפלאוור, הגעתי לכאן מקנדה, הייתי בבית ספר הכי נחשב בעולם, מה את עוד רוצה לדעת?" אמרתי.
"הורים, אחים... את יודעת..."
"אני גרה עם אבא שלי.. אני לא יודעת מה קורה עם אמא שלי... היא.. איפה שהוא... היא מוכרחה להיות... לא? ואחים אין לי..."
היה לי מזל, כי בדיוק שנעמי באה לשאול משהו - פיטר הצטרף לשולחן. "הֵיי בנות." אמר והתיישב בכורסה הפנוייה לידי. "מה עשית בחנות ההיא?" שאלה נעמי. "קניתי משחק לאח שלי... יש לו יום הולדת בעוד שבועיים... אז אני רוצה לשלוח לו במתנה משחק כדורגל למחשב. נחמד לא?" הסביר פיטר. "אני בטוחה שמייק ישמח." אמרתי בחביבות. הוא חייך.
חזרנו אחרי כשעה הביתה. אכלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

הימים באותו שבוע היו משעממים, פעם הלכנו לחוף, ופעם הלכנו למרכז המסחרי ופעם סתם ישבנו בבית. בסופו של השבוע: יום שישי ישבנו בתוך המכונית בחנייה. שותקים, בחוץ ירד גשם. אבא שלי חזר יום קודם לכן כדי לראות שאנחנו חיים ושהבית עדיין קיים, אבל כבר באותו ערב הייתי בתפקיד הנוסעת כדי להחזיר את הרכב הביתה. אבל נסע חזרה לרכבת לנמל התעופה הגדול.
"אז אנחנו נפרדים? אומרים שלום אחד לשניה, וזהו? חוזרים לדבר בצ'אטים ווידיאו-צ'אטים?" שאלתי.
"אני מניח... אבל לא נורא... יש חופשה בחג המולד, תבואי לבקר. כבר קבעתי אם אמא שלי שאבוא הביתה. אני חושב שאת יכולה לבוא לשבוע."
"אבא שלי בוודאי חושב שזה עוד רחוק... הוא בחיים לא יסכים לדבר על זה... חוץ מזה, קשה לי להשאיר אותו לבד... באיחוד כאן. בחג המולד."
"אה."
ישבנו שותקים. ואז, משום מקום - בלי שום הכנה - הוא הסתובב אליי, הפנה אלי את מבטו, ונישק אותי.
הרגשתי שאני מתה - זה לא אמיתי, לא יכול להיות! פיטר? זה שאני מכירה? החכם הגבוה עם העיניים המשכרות? מכל הגברים בעולם הוא מנשק אותי? זה שחשבתי שאני מכירה אבל בתור ידיד, לא בתור... אחד שאני מפלרטטת איתו להנאתי.
הרגשתי כאילו אני עיוורת מכל החושים, מכל העולם, מכל מה שאני. זה היה... שונה. שונה מהנשיקה שלי עם אדוארד.
כשהתנשקתי עם אדוארד הרגשתי צביטה, ואילו עם פיטר הרגשתי שאני עושה טעות, אבל אני רוצה את זה בכל זאת. כאילו ידעתי שצדקתי במבחן ובכל זאת הקפתי A במקום B. אבל שניהם שונים, ואת פיטר הכרתי שנתיים, שלוש. ואת אדוארד הכרתי בקושי שבועיים. איך אפשר להשוות ביניהם? בין זה שהתעקש להכיר אותך ובין זה שהתעקשת להכיר אותו.
זה לא היה מחווה של יותר מחצי דקה, ניתקנו זה מזו וישבנו שוב, דוממים, המומים מקסם? לא. אני לא בטוחה שהייתי המומה מקסם, לא הייתי בטוחה מה אני: כועסת? מופתעת? מוקסמת? מודאגת? לפחות לא אצטרך לתת לו דין וחשבון בזמן הקרוב, וחוץ מזה - יכולתי תמיד לומר שאהבה במרחקים לא מתאימה לי.
"אתה צריך ללכת..." אמרתי מובכת.
"אוקיי." ענה לי.
"טיסה טובה."
"לא תלווי אותי?" שאל במבטא אנגלי מוגזם.
"תפסיק עם המבטא הזה." ביקשתי וחייכתי אליו, מבטנו נפגשו. "בסדר. אבל תלווי אותי." התעקש.
פתחתי את דלת המכונית ויצאתי החוצה. "צא כבר מהמכונית, קוף." אמרתי לו בצחוק.
הוא חייך אליי ויצא. הוצאתי את המזוודה שלו ונכנסנו לתוך הלובי. "נתראה." אמרתי לו וחיבקתי אותו חזק.
"תשמור על עצמך, קוף אחד."
"תשמרי על עצמך, קופה."
חייכתי והשמעתי צחוק. "אני אשתדל." אמרתי. "תבטיח לי שגם אתה." התחננתי בפניו.
"כן אמא, ואני מבטיח לכתוב כל יומיים ולפרט בהרחבה." צחק. בפירוש שלא איתי.
"טיסה טובה..." איחלתי. הוא חייך. עמדתי שם עד שפיטר נבלע בין ההמון.
הסתובבתי וחזרתי למכונית. נסעתי בכבישים השטופים, וחיכיתי לרגע שבו אגיע הביתה, לרגע שבו אוכל לצנוח אל סוף השבוע שממתין לי, ורק לחכות לערב המחר וללכת למסיבה שאדוארד מארגן.
הגעתי הביתה - בשעה מאוחרת מבמצופה בגלל פקק תנועה מעצבן.
נכנסתי וקראתי את החלל: "אני בבית!" אבל אף אחד לא ענה.
ואז, החלקתי לישיבה ובכיתי, בכיתי כי הכל הולך לי פשוט גרוע, לא משנה מה אני מנסה: אפילו לשמור על הקשר שהיה לי עם פיטר אני לא מצליחה? מה עובר עליי? היועצת בטח תגיד שזה הגיל, הפסיכולוג יגיד שאני פשוט צריכה להפסיק לחשוב על זבוב כמו על פיל, אבא יתעלם ויגיד לי שכדאי לי ללכת לאחד מהשניים. ואיילין? מי יודע אם היא תענה... חשבתי. הבטתי על האמרה שהייתה כתובה על הפתק שהוחזק על המראה:
"למה תמיד בני האדם שהכי מאכזבים אותך אלו בני האדם שאתה הכי אוהב?"
הבטתי במראה, או בפתק ליתר דיוק וחשבתי: זה נכון? אני מאוכזבת מפיטר? אני מאוכזבת ממישהו - זה בטוח. השאלה היא - ממי?
הטלפון צילצל וקמתי מהרצפה לענות. השתדלתי לשמור על קול יציב כשעניתי:
"הלו?"
"בלייר?"
"מדברת. מי זה?"
"אדוארד. אדוארד אמס-" הוא הסביר. "כן אני יודעת."
"הכל בסדר?"
"הכל מצויין. אני פשוט לבד בבית."
"אה... רוצה שאבוא לארח לך חברה?"
"אין צורך, אדוארד... למה התקשרת?"
"סתם... רציתי להזכיר לך על מחר... אבל אני חושב שנפגש הרבה קודם. עשר דקות ואני אצלך בסדר?"
"לא... אדוארד. אל תבוא."
"למה לא?"
"כי אני בסדר... אני פשוט... לא מתה על להיות לבד..."
"אז אני בא. אני רק שם מעיל ונועל נעליים ויוצא."
"אם אני לא אתמודד עם הפחד... הוא לא יעבור לעולם לא?"
"בלייר..."
"פשוט אל תבוא, אדוארד. אני יכולה להתמודד עם הפחד לבד." אמרתי והרגשתי איך עוד שניה אני פורצת בבכי.
"מתחילה תוכנית שאני רוצה לראות עכשיו. נדבר מחר."
"אבל."
"ביי." אמרתי וניתקתי. שוב גלשתי על הרצפה ובכיתי., ישבתי בחושך ובכיתי. אני מטומטמת. מטומטמת שלא מסוגלת להתמודד עם המציאות.
ישבתי במשך אולי חצי שעה בחושך עד שנשמעו דפיקות על דלת הבית. קפאתי במקומי.

ואוו. ואוו. אומייגאד. יסמין!!! אני הורגת אותך!! תפסיקי להשאיר אותי ככה במתח!!

יאאא תודה <3
ואני אשתדל ((: את יודעת - את מוזמנת לפתוח נושאים עם סיפור משלך D: אני בעד יוו נו XD

אני אשתדל בקרוב

yey ((:

חחח אבל אני צריכה כמה שמות יפים לבנים... אבל רק יפים בבקשה

דיוויד
מייקל
ניק
צ'ארלי
מקס

דיוויד זה טוב.... טנקס

lol i like that nime... hes cute...

כן...

^^

^^

פרק 8.

ישבתי דוממת על הרצפה, חיפשתי את הקול לומר: "כן." , "רק רגע" או "יבוא."
דפיקות. דפיקות. דפיקות. "כ...כן?" שאלתי וקמתי מהרצפה, הכל נראה לי פתאום יותר דרמטי. "רק רגע..." אמרתי וניגבתי את פניי האדומות. התקרבתי אל הדלת ובהיסוס פתחתי אותה. הרגשתי באותו רגע את הלב נופל לי לתחתונים, אדוארד! בכבודו ובעצמו ניצב בכניסה לבית שלי: רטוב ואומלל. אך הבעת פניו השתנתה ברגע שהוא ראה אותי. "בלייר!" קרא. "היי!" המשיך.
"היי..." מילמלתי... "מה אתה עושה פה?"
"נשמעת עצובה בטלפון, רציתי לבדוק מה קרה... ונשמעת לי מודאגת... או עצובה... לא יודע..." הוא פתח בשקט, "אז החלטתי לבוא ולראות מה קורה? ולארח לך חברה." המשיך בקול מרומם כאילו הרגע קיבל 100 במבחן חשוב. "אז אני יכול להכנס? קר לי ו... אני דיי דביק ורטוב..." אמר לבסוף. נשפתי כמישהי שנעלמו כל דאגותיה. "תכנס. אני אלך לחפש בגדים יבשים בארון..." אמרתי. אבא שלי חושב שצריכה להיות בכל בית סדרה של בגדים יבשים לנערים ונערות, מי יודע מתי יבוא החבר שישן אצלי. ואז - כדאי שיהיו בגדים בשביל הנער.
טיפסתי על השרפרף בחדר הכביסה והצצתי לתוך הארון: פנסים, בטריות, אבקת כביסה, מרכך כביסה וקופסת החשבוניות של אבא. הרמתי את ידי לגעת במדף הבא בארון. משהו רך. בד. יש. משכתי את הבד ובחנתי את הבגד, טרנינג אדום: חולצה ומכנס. "טוב. אין לי הרבה להציע. אני מקווה שזה יעלה עליך..." אמרתי בקול משועמם ונכנסתי לסלון, בינתים - אדוארד לא ביזבז רגע והדליק את תנור החימום שעמד בפינה והוריד את החולצה הכחולה והרטובה שלו.
"אני חושבת שאני יכולה לכבס לך את החולצה." אמרתי בפיוס.
"או. תודה, זה יכול להיות נחמד." אמר וזרק אליי את החולצה הרטובה שלו.
"קח." אמרתי לו וזרקתי אליו את הטרנינג. "בתוכו יש גם מכנס." אמרתי. יצאתי מהחדר כדי לשים את החולצה בכביסה. משום מקום נזרק לצידי מכנס. "מה?" שאלתי, "היי... גם המכנס..." אמר אדוארד. צחקתי. "אידיוט!" אמרתי בצחוק.
"בוא נעלה, אני אראה מה נוכל לעשות." אמרתי.
"צפוי מחר יום יפה."
"אה... ואיך זה קשור בדיוק?"
"זאת תהיה מסיבה גדולה! את באה נכון?"
"ברור!"
"יש. את לא תתאכזבי."
"חסר לך."
הוא צחק. "אז מה אתה רוצה לעשות? אתה כבר כאן. לפחות בוא נעשה משהו..." אמרתי. "אממ..." הימהם. "בואי נשחק שחמט. אני חושב שאני חייב לנסות להבין איך הוא ניצח אותי." אמר לבסוף.
"בסדר." אמרתי והתיישבנו מול השולחן. "קדימה. תראה לי למה אתה מסוגל." אמרתי לו ונתתי לו להתחיל. הוא הביט בי רגע ואז עשה מהלך ראשון. "אוקיי." אמרתי ועשיתי את המהלך שלי. במשך כל המשחק ניסיתי להיות יותר גרועה ממנו, אבל הוא פשוט היה גרוע ממני. ואי אפשר היה להתחרות בזה...
"טוב. זהו!" אמרתי לקראת הסוף. "אתה גרוע מידי, אני לא יכולה להתחרות בזה." אמרתי בהכנעה. הוא הביט בי. "ברצינות?" שאל. "כן!" אמרתי.
הוא חייך, "טוב... אז יש לנסות לשפר אותי לא?"
"לא."
"בטוחה?"
"מיליון ואחד אחוז."
"אוף... טוב..." התקשיתי לא לצחוק לו בפרצוף. הטלפון שלו רטט. הוא הרים את הטלפון ובחן את מסך הטלפון. פניו הרצינו לרגע אבל אז הוא לחץ על מסך המגע וחזר להביט בי.
"חברה שלך?" שאלתי. "לא."
"אמא שלך?"
"לא."
"אב-"
"לא. חבר שלי רוצה עצה... זה יכול לחכות..."
"חבר שלך?" שאלתי, הוא הינהן. "רוצה עצה?" שאלתי. הוא שוב הנהן."אלכס ביילי. נו... בטח ראית אותו - ג'ינגי עם עיניים כחולות? גבוה?"
"וואו. זאת שאלה מטומטמת... יש כל כך הרבה אנשים ג'ינג'ים עם עיניים כחולות בעולם..." הוא חייך.

"הקודמת הייתה יותר יפה בעולם." אמרה לי נעמי שישבה על המיטה שלי, "אוף. אבל אמרת שהיא לא כזאת יפה." רטנתי. "כן... אבל מצד שני מנוקד לא מתאים עם המכנס הזה..." אמרה נעמי בהתגוננות.
"אז את החולצה הקודמת?" שאלתי ופזלתי אל השעון - יש עוד חצי שעה, חשבתי לעצמי. בסופו של דבר נעמי יכלה לבוא אליי לפני המסיבה, היא כנראה התחננה בפני אבא שלה שירשה לה ושנתנהג יפה. "אז אני לובשת את החולצה ההיא עם הג'ינס הזה ואנחנו יוצאות. אם מתחשק לך - את יכולה להשתמש בבושם. גם ככה יש לי יותר מידי." אמרתי ויצאתי אל עבר השירותים, זה לא שהרגשתי הכי בנוח בעולם שהשארתי את נעמי בחדר שלי לבדה.
לבשתי את החולצה הורודה, ויצאתי. חזרתי אל חדרי, נעמי הביטה בי וחייכה. "הולכים?" שאלה בחיוך, "הולכים." אישרתי.
ירדנו במדרגות. "מה אמרת להורים שלך? זאת אומרת... הם יודעים שהלכת למסיבה?" שאלתי אותה.
"הו כן. הם בהחלט יודעים." נאנחה. "אם נדמה לך שהיו מרשים לי לצאת ככה סתם בלי לומר לאן, את טועה ובגדול. אמרתי לאמא שלי שאני יוצאת למסיבה אצל האמסטרונגים והיא הסכימה." חייכה.
"אבא שלי בכלל לא בבית... הוא באיזה סמינר של ה-הה"ל בניו יורק." אמרתי בייאוש - "והוא יחזור רק בליל כל הקדושים. עוד חודש." המשכתי. כעסתי עליו שהוא השאיר אותי לבד בבית, כשפיטר ישן אצלנו, היה לי עם מי להיות, לא הייתי לבד. אבל אתמול הוא הלך. ואדוארד היה אצלי - עד שלוש לפנות בוקר, היינו שנינו עייפים והצלחתי לשכנע אותו שאני בסדר. שאני לא פוחדת.
"איזה סמינר?" שאלה נעמי, ספק מבועטת-ספק מבולבל. "סמינר של ה-הה"ל. הסתדרות המורים למתמטיקה." הסברתי. "והוא חוזר רק בעוד חודש? זה בוודאי מבאס." אמרה נעמי, "כן... וזה עוד יותר מבאס כי הוא לא מתקשר בכלל.... אוף." רטנתי. נכנסנו למכונית והתנעתי אותה. "יש לך מכונית?" שאלתי.
"כן. פיג'ו משפחתית כחולה." השיבה. "כיף לך." אמרתי בשקט. "למה? קיבלתי אותה רק כי ההורים שלי רוצים שאני אסיע את האחים שלי. מה כל כך כיף במכונית אם היא נועדה למטלות הבית שלך..." תהתה נעמי. הבטתי בה. "אוקיי..." אמרתי. לא הבנתי למה היא עצבנית, לפחות היא קבלה מכונית בחינם, גם אני אתחנן אני אקבל מכונית משל עצמי רק אם אשלם שני שליש מהמחיר המלא. זה לא שאבא שלי קמצן, הוא פשוט חושב שאני לא בוגרת בשביל להחליט החלטות אמיתיות. נסענו ועלינו על הכביש הראשי, התברברתי לגמרי לקראת סוף הדרך: הרחוב הכי רחוק שיש, הרגשתי כל כך מובכת שביקשתי מאדוארד שיבוא לאסוף אותי מרחוב המהגרים, בטח רחוב מיילפאוור זה סוף העולם שמאלה בשבילו. אבל יאמר לזכותי שגם הרחוב שבו הוא גר: רחוב המלך ריצ'ארד. בסוף מצאנו את הרחוב, נעמי ואני - עכשיו היה עלינו למצוא את בית מספר 16. הבטתי על הבתים, לעומתם - כל בית בו גרתי נראה כמו אורווה לסוסים. דמות אחת עצרה אותנו, לרגע דאגתי: שוטר אולי? אבל לא. זו הייתה בסך הכל הנערה הכי נחשקת בבית הספר שלי לשעבר. (ליידי) אמנדה סְפּוֹסְטִי. בחורה בלונדינית מחומצנת ומעצבנת. "בלייר?! זאת באמת את??? יו! בלייר! כמה נחמד לראות אותך כאן! מלא זמן לא התראינו." היא אמרה. רציתי שהאדמה תבלע אותי. "אמי!!" קראתי בקול השמח ביותר שהצלחתי להפיק. "באמת עבר מלא זמן! מה שלומך? מה את עושה פה?" שאלתי.
"דודים שלי גרים כאן, אז קפצתי לבקר. את יודעת, סוף שבוע וכל זה. וואו, לא חשבתי שאראה אותך כאן. ותראי מה זה - אני הולכת לי ברחוב כדי לשאוף אוויר ואת מי אני רואה? את בלייר בקר! איזה קטע!" אמרה אמנדה בשמחה. "באמת הפתעה... אבל... אם אני כבר פה, ואת פה, אז יש לך מושג איפה בית מספר 16?" שאלתי, קיוויתי שתהיה בפיה התשובה. נעמי - שישבה בכיסא שלידי הייתה המומה. "בטח שאני יודעת, מצחיקה אחת. את ממשיכה פה ישר, כל הזמן ישר ובסוף את מגיעה לבית שאת מחפשת." היא הסבירה בחיוך, שונאת אותה, חשבתי לעצמי. "תודה." הודיתי וחיכיתי שהיא תזוז מהכביש כדי שאוכל להמשיך לנסוע.
נסעתי ישר כמו שהסבירה לי, בסוף אני אגיע. חשבתי שהיא עבדה עליי כשלא מצאתי את הבית, אבל כמובן - כשיש בסך הכל 17 בתים בשכונה, קשה שלא למצוא את הבית. יצאנו - נעמי ואני - מהמכונית והלכנו לעבר שביל הגישה. השער היה פתוח, אז הרשינו לעצמינו להכנס בלי לדפוק או ללחוץ על הפעמון.
בחוץ לא היה אף אחד. "יכול להיות שהמסיבה בפנים." הציעה נעמי. משכתי בכתפיי. פתאום חשתי פגועה, חשבתי שאדוארד עובד עליי, סתם בשביל לרדת עליי - על הנערה החדשה. ופתאום הוא יצא. "היי!" קרא לעברי ולעבר נעמי, נעמי חייכה, אני לא יכולתי להסתיר את המבוכה. בעיקר כי מולי עמדה טירה. "היי..." מילמלתי. "מצטער. כנראה הייתי צריך להודיע שהמסיבה תהיה בחצר האחורית. ההורים שלי יצאו ואני אחראי על אחותי הקטנה. היא ישנה... וההורים שלי ביקשו שלא אעיר אותה. הבנתן? בואו." אמר והוביל אותנו בדרך צדדית אל החצר האחורית. ואיזו חצר אחורית! וואו! הייתה שם בריכה, וצמחים והיא הייתה מקסימה ביופיה. לא היו המון ילדים, אולי 30 או 40. אבל אני חושבת שזאת הייתה הכוונה. "לידיה!" קראה לידי נעמי לעבר נערה אחת והלכה. "נעמי!" קראתי אליה. היא הסתובבה. "נדבר מאוחר יותר." אמרה נעמי והמשיכה ללכת לעבר חברתה. במשך דקה או שתיים, עמדנו במקום. "טוב, אנחנו ממש מפגרים שאנחנו סתם עומדים כאן. בואי." אמר אדוארד והתחיל ללכת, "אה ודרך אגב. זוכרת שדיברנו על אלכס ביילי? זה הנער ההוא שם." אמר והצביע על נער חתיך שדיבר בטלפון. הוא הבחין כנראה באדוארד והתקדם לעברינו. "אד!" הוא אמר ברצינות. "החברה שלך אומרת שהיא לא תגיע. רבתם או משהו?" שאל.
"לא רבנו. איזה דודה אחת שלה חזרה מנסיעה ארוכה והמשפחה שלה נוסעת למסעדה." הסביר אדוארד בביטול, כאילו היה זה מובן מאליו.
"זאת המסיבה הכי עלובה שיש. אמרת לי שיהיו רק כמה חבר'ה. לא - 60 אנשים." התבכיין אלכס. בחיי איזה מעצבן. הוא הביט אליי מלמעלה. "היי." פנה, "היי." השבתי לו.
"אלכס. תכיר - בלייר, בלייר. תכירי - אלכס. פשוט תדברו או משהו." אמר אדוארד והלך אל חבורת נערים שהסתודדו ליד שולחן כתום.
הבטתי באלכס וניסיתי לגלות עליו פרטים, לפי לבושו - לא נראה שהוא הילד הרע או משהו כזה, אבל אם לשפוט על ההתנהגות שלו - משהו בו לא היה רגיל, נורמלי. הוא החזיק בידו כוס פלסטיק מלאה במיץ כתום, תפוזים בוודאי. שתקנו. "אממ... רוצה קצת?" הוא שבר את השתיקה בהצעת מיץ. בחנתי את הכוס. "אממ לא. תודה." דחיתי את ההצעה וחייכתי. "מתוקה." אמר אלכס ולגם מהכוס בעצמו.
"אז... אין לך חברים להיות איתם שדחפו אותך לארח לי חברה?" העזתי לשאול, הוא כמעט נחנק מהמיץ.
"החברים שלי משעממים מידי בשביל להיות פה. אדוארד הוא הנורמלי היחיד..."
"אז אתם חברים של אחרי בית ספר?"
"אממ... זה מסובך... אבל אני יכול לומר שאני פה בעיקר כדי לא להיות בבית." הוא אמר והסתובב. "בואי נכנס." הציע. "אדוארד אמר שאחותו ישנה... היה לך נעים אם אנשים זרים היו נכנסים לך לבית סתם כך?" שאלתי.
"אורחים נכנסים ויוצאים מהבית שלי כל יום כל היום." אמר ומשך בכתפיו. "בגלל זה אני פה." אמר והתחיל לצעוד לעבר שביל הגישה לבית.
"רגע. אתה חבר של אדוארד רק כדי לא להיות בבית שלך? אתה מנצל אותו?"
"נראה לך?! אני ואדוארד מכירים מכיתה א'."
"זה בסך הכל תירוצים למה לצאת מהבית. שבת הוא לא יום טוב להיות בבית."
"בגלל זה התקשרת אתמול אל אדוארד?" שאלתי. הוא הביט בי מבולבל ולא מבין. אופס. "איך את יודעת על זה?" שאל, הוא נראה מוטרד.
"אממ..." חיפשתי תשובה על מנת לברוח מהאמת. "אממ..."
"אממ?" חיקה אותי אלכס. "אני הולך לקבל תשובה?" שאל.
"דיברנו בטלפון."
"איך?"
"שמעת פעם על טלפון אלחוט?" שאלתי, "כן. בטח ששמעתי! אבל..." ניסה אלכס להציל את עצמו ואז אמר לבסוף: "אוף. את לא מבינה כלום."
תהיתי על מה הוא מדבר. אני לא מבינה כלום? הוא לא הסביר כלום... נכון? "איזו מסיבה משעממת!!!" הוא קרא ולגם לגימה אחרונה מהמיץ. צחקתי. "אז בוא נעשה משהו. בטוח יש משהו שאפשר לעשות..." אמרתי. נמאס לי מההתלוננויות שלו. "טוב. אז בואי." אמר. והוביל אותי חזרה לשביל הגישה. ואז הוא התיישב על מדרגות המרפסת הקדמית. בהיתי בו - באתי לבלות, לא לשבת על מדרגות ולדבר עם נער ג'ינג'י מוזר.
"את לא מבינה כלום." חזר על דבריו מקודם.
"למה?"
"אם הייתי רוצה להתקשר אליו בגלל זה לא הייתי מתקשר ב12 בלילה אלא היום בבוקר. הייתי צריך עצה בנושא שאת בטח לא תביני."
"נסה אותי."
"בסדר." פתח. "אני פשוט אספר לך משהו. אבל את חייבת להבטיח לי שאת לא תספרי כלום לאף אחד." השביע אותי. "נשבעת." אמרתי. כמה ילדותי הוא יכול להיות? תהיתי.
"אז ככה: מאז הוא מתמיד רשמו לי על המצח "מופרע.". אבל זאת ההקדמה. בסוף כיתה ו', ההורים שלי החליטו שאני צריך לראות פסיכו."
"למה?" שאלתי.
"כי הסתבכתי בבית ספר. מה נראה לך? שמורים סתם מסתכלים עליי כי אני יפה? הייתי מת. אני על סף סילוק." הסביר. הבטתי בו, "זה התחיל מהפסיכולוג?" שאלתי.
"מהפסיכו? לא... זה התחיל הרבה קודם... אמרתי לך. אני נחשב מופרע כל עוד אני לא על כדורים."
"אתה על כדורים?"
"מנסה להגמל. אוף הרסת את הסיפור."
הבטתי עליו, לא מבינה - "הרסתי את הסיפור?" תהיתי.
"כן! רציתי לספר לך איזו מן עצה רציתי. לדעתך אני צריך להגמל?" הוא שאל. זזתי באי נוחות, מה אני אמורה לומר לו? שכן? שלא? אני לא ממש מכירה אותו... ואם הוא על סף סילוק - מה אני אמורה לומר?
"אממ... אני לא יודעת מה להגיד לך," התוודתי. "אני פשוט. אני פשוט חושבת שזה משהו שאתה רק יכול להחליט... אני מכירה הורים, ברגע שהם מגלים דברים הם נכנסים בך פי 2 יותר חזק..." אמרתי.
הוא נשען על מרפקיו. "כנראה שאת צודקת. אבל מה דעתך? הורים גם אני מכיר." אמר.
"תנסה יום-יומיים, ילך - ילך, לא ילך תחזור. הכי קל זה להתחיל בלהפחית בכמות ועוד קצת ועוד קצת." אמרתי.
"בלייר?" נשמע קולה של נעמי, היא הופיעה. "הינה את! אני חייבת לחזור עכשיו הביתה. ההורים שלי יוצאים והם רוצים שאשמור על הקרציות הקטנות. אכפת לך?" שאלה נעמי. "אממ... בכיף. בואי." אמרתי וקמתי על רגליי.
"ביי אלכס."
"ביי בלייר... נדבר." אמר.
"תן לי את הטלפון שלך, אני אתקשר." אמרתי. הוא קם וכתב לי את המספר ברשימת אנשי הקשר שלי בטלפון. "נדבר בלייר." אמר. הנהנתי.
נכנסנו למכונית. "את הרגע דיברת עם אלכס ביילי?" שאלה נעמי והביטה בלי כלא מאמינה.
"כן." אמרתי, "מה הבעיה?" שאלתי מבולבלת.
"הוא דיבר איתך... זה מפחיד..." אמרה.
"למה?"
"את באמת לא יודעת? בלייר, הוא יהיה הנער שבסוף השליש את תראי שיהיו לו הכי הרבה הערות על קטטות. הוא מופרע!" אמרה.
הבטתי בה דרך מראת המכונית - "אז מה? הוא בסדר..." אמרתי.
"הוא על סף סילוק. היחיד שחושב שהוא נורמלי זה אדוארד. רואים לא? מוזר שהוא בכלל דיבר איתך, לרוב הוא מדבר רק עם אדוארד." אמרה.
"את ממש מגזימה. הוא ממש בסדר."
"זה רק מוכיח שכסף לא מגדל אנשים בלי צרות..." אמרה נעמי, מתעלמת לגמרי מדברי.
נאנחתי ועצרתי מול ביתה. "ביי... נתראה כבר..." אמרתי לה. היא חייכה. "שבוע טוב."
"שבוע טוב" השבתי לה ונסעתי אל ביתי.
הגעתי הביתה ונכנסתי למקלחת, הוא ביקש ממני עצה. עצה בנושא אישי. טוענים שהוא מופרע. שהוא לא מדבר אם איש. חוץ מאדוארד. אבל הוא דיבר איתי.
אז מה זה אמור לומר לי? שהוא... מרגיש כלפיי משהו? או שהוא פשוט נחמד? כמו שאני טוענת.

אוקי. זהו. מתתי. איך את כותבת כל כך יפה?! זה לא הוגן!

אני מסמיקה פה ורוצה להרביץ לך! זה יצא לי הכי דפוק שיש )):

זה יצא מהמם