התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

שקט!

שומצב בעולם

הצצה מההתחלה של פרק 12 D:

"חג ההודיה. משמעותו: להודות על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית. עבור שמיניסטים כמוני, משמעות החג - תעודות סימסטר ראשון והמלצות לקולג'.
אבא ואני הלכנו בפארק עם גביעי גלידה ביד, הפארק כבר היה כולו אדום וכתום וחום וצהוב והיה שומם למחצה. "עוד שבוע, בלייר, תחזיקי מעמד?" שאל אבא. הינהנתי - "נגמרו המבחנים לזמן הקרוב, בשבוע הבא חג ההודיה, ויש לי שבוע שלם לעצמי." אמרתי."

נחמד D: מזל טוב, בלייר.

על...?

זה שהיא מסיימת סמסטר?

אהה חח XDD

XOXO

בחזרה.
נ.ב. - קרעתי בטעות את הפוסטר XDD

כן, בטח

אממ. גל! סתמי וזהו - גומרים לדבר כאן עכשיו

חחחחחחחחח

פרק 12.

חג ההודיה. משמעותו: להודות על יבולי הסתיו והכרת תודה כללית. עבור שמיניסטים כמוני, משמעות החג - תעודות סימסטר ראשון והמלצות לקולג'.
אבא ואני הלכנו בפארק עם גביעי גלידה ביד, הפארק כבר היה כולו אדום וכתום וחום וצהוב והיה שומם למחצה. "עוד שבוע, בלייר, תחזיקי מעמד?" שאל אבא. הינהנתי - "נגמרו המבחנים לזמן הקרוב, בשבוע הבא חג ההודיה, ויש לי שבוע שלם לעצמי." אמרתי. הוא חייך. "כבר הרבה זמן לא הלכנו ככה, את יודעת?" שאל. "כן אבא, אמרת את זה לפני שיצאנו, כשיצאנו, כשנכנסנו למכונית, כשיצאנו ממנה, כשנכנסנו לפארק וכשקנית לנו גלידה." אמרתי בשיעמום. חייכתי. "את כל הזמן עסוקה, אני לא אתפלא אם בערב חג ההודיה את לא תהי בבית." אמר. "אני אהיה." הבטחתי.
"מעולה. כי-" הוא התעודד. "כי סבתא מגיעה לביקור, אני יודעת. ובגלל זה לא תכננתי כלום." אמרתי. רטט הורגש בכיס המכנס שלי והוצאתי אותו מכיסי - אדוארד. נכתב על הצג. "היי." עניתי. והבטתי על אבא בסלחנות. הוא הנהן והלכתי הצידה, הוא התרגל לכך די מהר - שיש לי חבר ושאני לא בבית רוב הזמן, או שאולי הוא לא - ואני סתם חשבתי שהוא כן.
"היי, את עסוקה?" שאל אדוארד.
"לא. זאת אומרת - אני עם אבא שלי בפארק, אבל זה לא מפריע לו."
הוא גיחך, "אז מה עיניינים?" שאל.
"הכל בסדר, מה איתך?"
"גם אצלי. את עושה משהו מחר בערב?"
"מחר?" שאלתי, היססתי - לא הייתי בטוחה עם קבעתי דבר מה או לא. "אני לא סגורה על זה, אבל אני חושבת שכלום. למה?"
"למה? את כל הזמן עסוקה במבחנים, אנחנו בקושי מדברים לאחרונה. אני מתגעגע."
"אנחנו נפגשים כל יום." צחקתי.
"את הבנת למה אני מתכוון."
"יכול להיות."
"אז מה אתה רוצה לעשות מחר? לאכול איפשהו? לראות סרט? ללכת להופעה? או שאולי אתה מתכנן להסתגר בבית שלך ולראות סרט רומנטי כל שהוא?" אמרתי.
"אף על פי שהרעיון האחרון נשמע נחמד, אבל יש סרט נחמד שיצא בשבוע שעבר. חשבתי ללכת איתך."
"אז נפגש בשמונה בקניון?" שאלתי. "שמונה..." הוא בחן את השעה ואמר: "שמונה נשמע די טוב, ביי בלייר, אוהב אותך."
ניתקתי את השיחה וחזרתי את אבא שמרוב שיעמום התיישב על ספסל וקרא עיתון שמישהו שכח במקום. "אני יוצאת מחר עם אדוארד." ידעתי אותו. "אהא" אמר אבא קצרות, הוא היה שקוע כל כך בכתבה כל שהיא שגם אם מישהו היה אונס אותי מול הפרצוף שלו הוא לא היה שם לב. הוא הרים את מבטו אלי ובחן אותי. "בלייר, אנחנו בחודש נובמבר." הוא אמר. "נכון." אישרתי את דבריו. "לא יכול להיות שעוד לא מצאת חברות." הוא המשיך, נעתי באי נוחות במקומי, לא רציתי לספר לו שמרגע שחזרתי לפריז אן הדביקה לי את הכינוי "כלבה" וחצי מהבנות דיברו איתי רק כשהיה מדובר בהעתקה במבחן או במשחק כדורעף. "כנראה שאני מתחברת יותר לבנים." אמרתי בצחוק. "זה לא מצחיק אותו, בלייר, את בת 17 - בנים לא יכולים להעניק לך את כל מה שאת צריכה. דמות נשית חסרה בחיים שלך וזה פוגע בך." הוא נאם. רציתי לומר לו שיש לי את אמא אבל זה לא היה נכון, מאז שאמרה שהיא תיעדר לזמן מה לא שמעתי ממנה מילה. "אני בסדר גמור במקום שאני נמצאת בו." אמרתי ברוגע. חייכתי אליו. "מתחיל להיות לי קר. בוא נחזור הביתה." אמרתי ושילבתי את ידי. הוא בחן אותי לרגע וקם.
"קנית בגדים לחג?" הוא שאל כשצעדנו את הדרך לחניה. "עדיין לא." אמרתי. "ולחג המולד?" הוא המשיך ושאל. "לא... יש עוד חודש." עניתי. "אבל דצמבר זה חודש היסטרי. תקני כמה שיותר מהר." הנחה אותי אבא. "בסדר." נאנחתי. "בסדר? זה הכל? את לא הולכת לרוץ עם הכרטיס אשראי שלי לקניון ברגע זה?" שאל בצחוק. "אין לי עצבים לזה עכשיו." הסברתי. נכנסנו למכונית ואבא התניע אותה. הוא נסע. "פיספסת את הפניה." הערתי לו כשפיספס את הפניה לרחוב שלנו. הוא לא ענה. "אבא." אמרתי.
הוא החנה את המכונית בחניה של מרכז מסחרי והוציא את הארנק שלו. הוא שלף שטר ואמר: "זה צריך להספיק לך גם למונית." הוא הביט עליי והושיט את השטר.
בהיתי בשטר לרגע ולבסוף לקחתי אותו. "תודה." אמרתי לאבא ויצאתי מהמכונית. הלכתי לבדי במרכז והתבוננתי בחלונות הראווה. כל החנויות שינו את הקולקציות שלהם מקיץ לסתיו והדבר בא לידי ביטוי בצבעים. נכנסתי לחנות קטנה שמאז שעברנו דירה היא נהפכה לחנות הראשית שממנה הבגדים שלי. המוכרות כבר הכירו אותו ולאט לאט גם הבינו מה הטעם שלי, אבל עדיין היו פגמים בקליעתן לטעם שלי. החנות הייתה שקטה וכולה לעצמי - פמלה, המוכרת שישבה מאחורי הדלפק הקלידה כל מיני דברים במחשב ולא שמה לב בכלל שנכנסתי. בחנתי חולצה רקומה יפה. היא הייתה מלאה ברקמות פרחים בצבע שמנת, מעיין סריג חמוד ורחב. "שבעה דולרים." אמרה לי פמלה מאחורי. חייכתי - "בסדר." אמרתי. "אבל היא לא בשבילך חומד, היא תהיה בשבילך כשתחזרי לחופשה בבית מהקולג' ותרצי לעבוד על הוריך שאת בהריון." היא המשיכה. צחקתי, "פמלה..." מילמלתי.
"נסי את השמלה שלידה, יקירתי." המליצה לי. עזבתי את החולצה ועברתי לשמלה שליד שהייתה בצבע חום בהיר. "היא חמודה." החמאתי. "כן, ואם תלבשי מתחתיה שמלה כמו זאת שלבשת בשבוע שעבר - את תהיי מהממת." החמיאה לי.
"אני חושבת שדווקא אני אקנה את החולצה הזאת." אמרתי ושלפתי חולצה באותו גוון של השמלה ודומה לה בצורתה, רק שהיא הייתה... חולצה. "יש לי חצאית וחולצה שיתאימו לי בול. קניתי אותן לפני חודש כאן." אמרתי. "תמדדי." פקדה עלי פמלה. נכנסתי לתא המדידה ולבשתי על הגופיה את החולצה. היא נראתה די טוב, בהתחשב בעובדה שהגופיה לא התאימה במיוחד. הבטתי במראה שבתא המדידה. חייכתי והורדתי אותה, לבשתי חולצתי שוב ויצאתי מהתא. "אני אקח אותה." אמרתי בחיוך, "בחירה טובה." אמרה פמלה. "תרצי עוד משהו?" היא שאלה. בחנתי את החנות בריפרוף. "לא, תודה." אמרתי ונעמדתי מול פמלה בעוד היא מחייבת אותי בתשלום. "תשעה דולרים." היא ביקשה. הוצאתי את השטר מכיסי והנחתי לפמלה לחשב כמה עליה להחזיר לי מתוך המאה. "החנות רקע ככה תמיד לפני החגים?" תהיתי, פמלה הרימה את מבטה אלי והנהנה - "מבייש אבל זה מה יש." אמרה. הנהנתי בהבנה, "למה שלא תנסו להשיג פרסום, מתבגרות ישמחו לדגמן בשביל פרסומות." הצעתי, "אולי..." אמרה פמלה בחולמניות והוציאה מן הקופה כסף. "חג שמח בלייר." אחלה והניחה בידי את הכסף. "גם לך." איחלתי לה ופניתי לצאת. מונית תעלה לי יותר מידי, חשבתי, עדיף שאעלה על האוטובוס.
הלכתי לעבר תחנת האוטובוס, כנראה נגמר לא מזמן שיעור מחול במתנ"ס העירוני כי קבוצה של בנות פטפטניות במיוחד בבגדי ריקוד מילאו את התחנה ולא סתמו את פיהן לשנייה. נשענתי על קיר התחנה והוצאתי מכיסי נגן מוזיקה. הכנסתי את האוזניות לאוזניים ומהרגע שהמוזיקה החלה להתנגן נהייתי אדישה לסביבה, הבטתי על הרמזור המתחלף, על הכביש השחור ועל המכוניות שנעו. עוד כמה דקות יגיע האוטובוס - עודדתי את עצמי, במקום אוטובוס הגיחה משום מקום מכונית שחורה ומפלצתית. במעומעם שמעתי קריאה של: "אלה! יולי! קריסטינה! בואו כבר!" הבטתי בבנות שעלו בזריזות למכונית. נשארו בתחנה שתי בנות. "ביי!" הספקתי לשמוע והמכונית נעלמה משם. סנוביות, חשבתי, היה עוד מקום במכונית - לפחות עוד אחד, ובמקום זאת המכונית נסעה. עם זאת - התפנה מקום לצד השתיים על הספסל, לא היססתי לרגע והתיישבתי על הספסל. הוצאתי אוזניה אחת מאוזני ופניתי אליהן: "אתן יודעות מתי מגיע האוטובוס הבא?" שאלתי, אחת - בהירת שיער ובעלת עיניים כהות הנהנה. "הוא מגיע עוד רבע שעה..." אמרה.
"ולאן בדיוק הוא מגיע?" שאלתי, "לשכונות הרחוקות ואל מחוץ לעיר." הסבירה. הנהנתי בהבנה - "אתן נוסעות באוטובוס?" שאלתי. "כן," השיבה לי הנערה השניה והוציאה טלפון נייד מכיסה - היא נגעה באצבעה על המסך והחלה לדבר עם אדם כלשהו בטלפון. "אתן מכירות?" תהיתי, הן לא נראו קרובות כל כך - "משיעור המחול." השיבה הנערה בהירת השיער. "למה לא עליתן עם שאר החבורה?" התעניינתי - "היא גרה בפרברים ואני גרה מחוץ לעיר, הן גרות במרכז." הסבירה. החזרתי את האוזניה לאוזני.
אחרי רבע שעה האוטובוס הגיע, התחנה לא התמלאה מאז. גם האוטובוס לא היה מלא אנשים - פה ושם ישבו אנשי עסקים או נערים מיוזעים או סטודנטים שנסעו לאכול ארוחת ערב איפשהו. התיישבתי בספסל קדמי אחד, בספסל שליד ישבו שתי הבנות. אט אט החשיך, האוטובוס התרוקן ובאחת התחנות שבפרברים יצאה גם הנערה השניה, הנערה בהירת השיער הידקה את אחיזתה בידית התיק שלה כאשר נסגרו הדלתות והאוטובוס המשיך לנסוע לתחנה הבאה - התחנה שלי. "הכל בסדר?" שאלתי. היא הביטה בי לרגע והנהנה. "אני פשוט שונאת לנסוע באוטובוס בשעות האלה.." היא הסבירה במבוכה. "אני רגילה שההורים שלי באים..." מילמלה. הבטתי על הרחוב שלי קרב ובא. "בת כמה את?" שאלתי, "13 בחודש הבא." היא ענתה. לרגע הרגשתי לו בנוח להשאיר אותה לבד באוטובוס, היא פחדה - או חששה והשתדלה להשאר עם ארשת פנים רגועה.
"רוצה שאשאר איתך עד התחנה שלך?" שאלתי לבסוף - היא הביטה בי בהפתעה. "את לא צריכה." אמרה בביטול, "את חוששת וזה נורמלי לגמרי, אבל זה באמת לא ביג דיל בשבילי, אבא שלי חושב שאני בקניות..." אמרתי בחיוך, "יהיה לך איך לחזור הביתה?" היא שאלה, "אני אזמין מונית." אמרתי. היא חייכה חיוך קטן ומבוייש, "מה שמך?" שאלתי תוך כדי מעבר לכיסא שלידה, "קייט." היא אמרה. האוטובוס עצר וחיכה במשך דקה - אף אחד לא ירד, גם לא אני. "אני בלייר." אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, היא לחצה את ידי.
"למה ההורים שלך לא באו היום?" שאלתי.
"אבא שלי נסע לאנגליה, לבדוק איזה בית, אנחנו עוברים דירה בחגים..." היא אמרה.
"ואמא שלך?" שאלתי, "ההורים שלי גרושים, אני גרה עם אבא שלי. אמא שלי נשואה וגרה באילינוי." אמרה קייט בביטול. הנהנתי. "את יודעת איפה את יורדת?" מיהרתי לשנות נושא, "כן - בתחנה השניה אחרי שנכנס לעיר שלי." היא אישרה, "אוקיי." אמרתי וחייכתי. "בת כמה את? בלייר," שאלה לפתע קייט.
"השנה אהיה בת 17..." אמרתי והנחתי לראשי מהשען על המשענת. "אז עברת כבר את ה16 המתוק שלך..." אמרה קייט. הנהנתי - הוא היה ממש נחמד, פיטר ארגן - לבית הספר חברה אחת שלי, דניאל, הכינה לי עוגה יפה ומושקעת וכתבה על שישה עשר בלונים ברכות קטנות וכתבה לי את אחת הברכות שהכי נגעו בליבי בחיי, אבל אחר הצהריים יצאנו באופן "ספונטני" פיטר ואני לראות סרט, נסענו במונית למקום שלא הכרתי.
"פיטר, לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי אותו כשלא זיהיתי את האיזור בעיר, הוא חייך, "סבלנות." אמר.
חייכתי ונשענתי על המשענת. "מעצבן אחד."
המונית עצרה בכניסה לביניין גדול ועליו שלט הרוס ואדום: "בא ינג א טר" הבטתי בבילבול בפיטר, "בינגאטר?" שאלתי.
"באולינג אנטר." הסביר, "נפלו כמה אותיות..." הוא מילמל, "טוב למה אנחנו מחכים?! בואי נכנס!" אמר אחרי דקה או שתיים ומשך אותי בזרועי לתוך הביניין, מסתבר שלא היו כל כך הרבה מדרגות כמו שחשבתי שיהיו, אבל פיטר משך אותי וזה גרם לי לבהלה. ואז, משום מקום ממש נכנסנו לאולם באולינג וכל "המחוננים" שאני מכירה קפצו עלי עם בלונים. "מזל טוב!" התפקעתי מצחוק מההלם, זה היה מצחיק ומוזר, בעיקר כי כולם היו - בלי יוצא מן הכלל. "בואו נשחק כבר!" קרא ג'יידן - אחד הבנים מהכיתה שלי לשעבר. כולם צחקו עליו, אבל לא יותר מתמיד - ג'יידן היה הילד של השכבה, לא מבחינת מראה - אבל מבחינת התנהגות הוא אהב להשתעשע יותר מכולם. וכשחושבים על זה - הוא תמיד היה על תנאי. כולם שיחקו בתורות, פירגנו, אחר כך - שישבנו בשולחנות הבטתי בפיטר שחייך לנוכח "ההצגה" שהעלו ג'יידן וכריס, הוא היה שקוע בהם כל כך שלא שם לב בכלל שדניאל ואני דיברנו על היום הולדת שלו שקרב ובא בחודש יוני. "גם לבנים עושים מסיבה?" תהתה דניאל, חייכתי - "אני חייבת לעשות לו, הוא החבר הכי טוב שלי." אמרתי, "אבל אני רוצה - לא רק חייבת." מיהרתי להוסיף. "טוב - דניאל, עכשיו כשנרגעת - את מוכנה לספר לי מה התשובות למבחן בביולוגיה?" אמר לפתע פיטר והשעין את ידיו על השולחן. דניאל גילגלה עיניים ופנתה אליי "תבטיחי לי שתקראי את הברכה שלי ראשונה?" שאלה. "בטח." אמרתי. היא הציצה בשעונה וחייכה בסלחנות - "אני חייבת ללכת, יש לי בייביסיטר לעשות." אמרה ונשקה לי על הלחי בחברותיות. "היא כזאת מתוקה..." אמרתי לפיטר, הוא הנהן. אחרי עוד כ10 דקות כולם באו לברך אותי בברכת מזל טוב והלכו. נשארנו רק פיטר ואני - "אני אשלם ונלך לאכול איפשהו." הוא הודיע וקם. אחר כך נסענו לאכול במסעדה נחמדה והוא עזר לי להכניס את כל הבלונים והמתנות הביתה. אבא התאכזב מכל הסיפור - הוא קיווה שנצא לאכול ביחד ארוחת ערב לרגל החגיגות, אבל במקום זה הוא הסתפק באכילת עוגה קנויה. מאוחר יותר פתחתי את המתנות וקראתי את הברכות - רובן הסתכמו ב"בלייר! מזל טוב! יום הולדת שמח! המון בריאות ואושר!" אבל של פיטר ודניאל היו ארוכות ומושקעות יותר. דניאל הביאה לי זוג עגילים יפיפים ועדינים ופיטר הביא לי בובת ארנב - החיה שאני הכי אוהבת.
"זאת התחנה." קטעה קייט את מחשבותיי, הבטתי בה - "הכל בסדר?" היא שאלה בדאגה. "חלמתי בהקיץ." חייכתי וירדנו בתחנה. "את צריכה ליווי הביתה או ש-" שאלתי.
"הבית שלי ממול." היא עצרה אותי בטרם הסתפקתי לשאול את השאלה. "אוקיי." אמרתי. חייגתי לתחנת המוניות והזמנתי מונית.
הגעתי הביתה אחרי בערך שעה, הפקקים והנסיעה הממושכת בדרכים לקחו המון זמן לצערי. נכנסתי לבית וסגרתי אחרי את הדלת: "היי.." אמרתי בשקט, אבא יצא מהמטבח עם כוס קפה בידו. הוא נראה מעט מתוח. "הייתי בטוח שקרה לך משהו." הוא אמר, הבטתי בו. "כן, לקח לי המון זמן לבחור חולצה. אתה יודע איך זה... בנות..." מילמלתי, לא יכולתי למצוא תירוץ טוב יותר?! אבא הנהן, "נשאר סלט ואת יודעת איך להכין חביתה." הוא אמר. "קרה משהו?" שאלתי, הגישה של אבא הייתה מרוחקת, מוזרה, לא רגילה.
"כן, למען האמת. פיטר התקשר, הוא דיבר על משהו שאתם חייבים לדבר עליו, אמר שזה דחוף, לא יכול לחכות... את צריכה להתקשר אליו, הטלפון שלך כבוי?" אמר אבא. הוצאתי מכיסי את הנייד שלי וניסיתי להדליק אותו. "נגמרה לי הסוללה..." אמרתי והראיתי לו. "אני אתקשר אליו." הבטחתי.
בדיוק שהתכוונתי להתקשר אליו הייתי מול המחשב שלי, שוטטתי באתרים חברתיים מסוגים שונים ואז קפצה מול עיני תמונה אחת: פיטר ועוד נערה, דניאל - החברה שלי מתנשקים, והתמונה כנראה צולמה בידי המכשיר הסלולרי שלו או שלה. זה יהיה מוזר לומר, אבל לשניה הרגשתי קנאה, או הרגשה חריפה ושנאה כלפי הנערה. סגרתי את מכשיר הטלפון ונשכבתי על המיטה.

"היי..." אמר אדוארד פתאום ומיהרתי לנתק את השיחה. "היי." אמרתי ואפשרתי לו לנשק אותי. "מה שלומך?" הוא שאל, "אני בסדר. אני אמשיך להיות בסדר עד שאקבל את ההמלצות." אמרתי בצחוק. "ההמלצות שלך יהיו נהדרות, כל התעודה שלך מורכבת ממאיות, את עומדת בכל הפרמטרים. את מתאימה לכל קולג' במדינה." עודד אותי אדוארד, אלכס נעמד לידינו. "קח את המפתחות." אמר והושיט לאדוארד מפתחות רכב. מתח הורגש באויר. "שמור אותם. אתה צריך אותם." אמר אדוארד. הייתה דממה מלחיצה, מפחידה. "אתם יודעים מה? אני צריכה ללכת, יש לי שיעור ספורט בשיעור הראשון, כדי שאתארגן לפני שהמלתחות יהפכו להיות מגזין פורנו ופורום לבנות בלבד." אמרתי ומיהרתי ללכת משם.
נכנסתי למלתחות ובזווית עיני ראיתי את נעמי יושבת על הספסל שחוצץ בין שורות הלוקרים. היא נראתה מבואסת. "נעמי." אמרתי לה, היא הסתובבה. "היי." אמרה, קולה היה חלול. "הכל בסדר?" שאלתי.
"יהיה בסדר, אני מקווה."
"מה קרה?"
"סתם. ההורים שלי מצפים שההמלצות מהבית ספר יהיו לקולג'ים ממש טובים, אבל אני חושבת שהם יתאכזבו..."
"טוב, אי אפשר להיות מושלם."
"דרך אגב, עוד לא אמרתי לך מזל טוב על מערכת היחסים שלך ושל אדוארד."
"כן טוב, נראה שזה מרכז האש בבית ספר הזה."
"אן ממש שונאת אותך..."
"שתשנא. נמאס לי לשחק אותה כועסת. אם מתחשק לה לרדת עלי היא מוזמנת, אין לי כוח לשטויות שלה."
"מה קרה בינך לבין אלכס?"
"הבנתי שהוא לא בשבילי. הוא היה צריך ללמוד-" פתחתי. "לא משנה. מה איתך? לא דיברנו המון זמן."
"כן טוב, אני שומרת על האחים שלי." היא אמרה וחייכה.
"אל תדאגי בקשר לקולג', בתי ספר יודעים פחות או יותר מה היכולות שלך, נכשל או שניים לא יהרוס כלום." אמרתי וקמתי לאחד מתאי ההלבשה.
שיעור הספורט עבר מהר, וכמותו עם שאר היום. שנאתי את המחשבה שהסמסטר החדש מתקרב משלוש סיבות:
האחת - סמסטר הוא תמיד זמן מצויין לקליטה של תלמידים חדשים, מה שאומר כמעט תמיד שעלולים להיות שינויים בהרכב הכיתות.
השניה - עונת הבגרויות תתחיל ואני אאלץ לבלות את מרבית זמני בלמידה דפוקה מול ספרי הלימוד.
השלישית - סמסטר חדש, פתיחת עונת המשחקים: כלומר, בחירה ודילול של נבחרת המעודדות הבית ספרית, שבוע או שבועיים של בנות לבושות בלבוש מינימלי במסדרונות של בית הספר.
לקראת הערב התארגנתי לדייט של אדוארד ושלי. הוא כהרגלו קרצץ לי בהודעות טקסט מעצבנות ושאל שוב ושוב אם אני כבר מוכנה, מה אני לובשת, כמה הוא אוהב אותי. את כולן קראתי ומחקתי. ככה אני עושה בדרך כלל. לבשתי ג'ינס וחולצת טריקו ארוכה וסידרתי את שיערי בצורה נוחה. כשסבתא תראה אותי בחג היא תתחרפן... חשבתי בגיחוך, היא שונאת את השיער שלי כשהוא ארוך. מצד שני - לי נמאס לסרק אותו כל ערב. "לפני החג." אמרתי לעצמי כשהבטתי במראה. אספתי את שיערי בסיכת שיער גדולה.
"אני קובעת תור ביום שני אחרי הצהריים למספרה." הודעתי לאבא כשירדתי לסלון להודיע שאני הולכת. "באמת תהיתי מתי ימאס לך מהאורך הזה..." הימהם אבא, אם זאת הייתה מחמאה ועידוד למהלך זה לא נשמע ככה. רציתי לחרוץ לו לשון אבל דאגתי שהדבר יעקב אותי שעות בבית. לקחתי את מפתחות הרכב ויצאתי. לחגור, להתניע, להפעיל את הרדיו ולנסוע. ידעתי את סדר הפעולות בעל פה. נסעתי לקניון, למזלי הדרך הייתה פנויה, השירים שנוגנו ברדיו היו נעימים ונחמדים והחניה הייתה פנויה לגמרי פרט לכמה מכוניות שעמדו דוממות. החניתי את המכונית והלכתי לעבר הקניון. לעומת החניה הוא היה מעט יותר הומה, התיישבתי על יד אולמות הקולנוע וסימסתי לאדוארד שאני כאן, שהגעתי. הוא החזיר לי הודעה אחרי דקה בערך ומסר שבסדר, ושעוד דקה או שתיים יהיה גם הוא. נכנסתי לאימייל שלי דרך הטלפון ולהפתעתי היא שלחה לי הודעה:
"בלייר,
סליחה שלא דיברנו זמן רב כל כך. אמרתי לך שאני לא בבית...
יש חדש? ואיך היה במשימה ההתנדבותית? כמה דברים קרו כשלא הייתי! היה לך חבר? הו יקירתי, כמה שאני רוצה לשמוע את הכל...
אוהבת, אמא."
היא כתבה. היססתי - לענות לה עכשיו או לחכות? התחלתי לכתוב אימייל אבל אז בדיוק אדוארד נעמד מעלי. הבטתי בו קמתי לנשק אותו. "היי לך." אמרתי. "היי.." הוא אמר בשקט, הוא נראה כהרגלו - לבוש בבגדים משגעים וחייכן כתמיד. הזיכרון האחרון שלי מבית הקולנוע לא היה מלהיב במיוחד. אבל זה היה חוויה מתקנת, ראינו סרט, אכלנו ארוחה קלה וחזרנו הביתה. כל אחד לדרכו - כמובן שהעדפתי לנסוע הביתה כשהוא לידי אבל זה לא היה אפשרי בכלל לכן הסתפקנו בנשיקה וחיבוק שישמשו לנו כצידה לדרך.

שאר הימים עברו במהירות, הקשר שלי ושל נעמי התחדש, אבל שתינו סיכמנו שזה היה על בסיס של עידודים ומציאת חברה כשכולם מסביבנו להוטים ללכת למבחני קבלה. למען האמת, רציתי לנסות את קבוצת השחייה, אבל הדבר היה גונב ממני 6 שעות בשבוע שהיו יקרות לי עד מאוד. ישבנו פעמים רבות באותו שבוע בקפיטריה או על המדשאות ופעם אחת גם בפארק, אבל כשהגיעה שעתי למספרה חשבתי שאני עומדת להתמוטט מעצבים.
"תרגעי," ניסתה להרגיע אותי נעמי, "זה בסך הכל שיער, והוא אורך, מבטיחה."
"אני לא יודעת. אולי אני מעדיפה את השיער שלי ככה. ארוך." אמרתי בתסכול, "תאמיני לי, בלייר, את לא." אמרה והחלה לשחק בשיערה בשטחיות. "בהצלחה בכל אופן, אני צריכה להסיע את אחי הנודניק ליום הולדת של חבר." היא רטנה וקמה. נפרדתי לשלום ממנה ופניתי לכתוב אימייל לאיילין:
"הי...
עדיין לא אמרת לי איפה את. זה... דיי... מעצבן...
יש חדש! המון חדש! מחר אקבל תעודה והמלצות לקולג'ים. תחזיקי לי אצבעות.
קרו המון דברים. את אף פעם לא היית פה. יש לי חבר. אדוארד אמסטרונג. מצחיק הא? נשמע כמו כל סיפורי האהבה מהסרטים. הוא לקח אותי לצרפת, מידי ערב אני חושבת עם ראיתי אותך שם. מצחיק לא?
אני צריכה ללכת עכשיו.
נדבר, חג הודיה שמח!
בלייר."
שלחתי את האימייל וקמתי לעבר החניה. נסעתי למספרה.
במשך כל אותו הזמן שהייתי במספרה עצמתי את עיני, אני פוחדת משינויים. אף על פי שאני לא מקדישה לזה יותר מידי, אני פוחדת מהם. אני יכולה להרגיש הכי מוכנה לקרתם עד שהם קורים, אבל אז - אני חוטפת רעד ופחד וחששות. וזה מוזר - כי אני שואפת לשינויים. "גמרנו!" הכריז הספר, שאפתי נשימה עמוקה ונשפתי. על החיים ועל המוות - פקחתי את עיני וכמעט פרצתי בבכי: שיער קצר!!! הוא עבר לי את הכתף אבל לא בהרבה, יותר מ30 סנטימטר לדעתי ששהו כעת על הרצפה. רציתי לצרוח, לבכות, לצווח, לזרוק, להכות ופשוט להעלם. הנחתי את ידי ומשחתי את ידי מהקרקפת עד הקצוות. סידרתי אותו בצורה שתראה לפחות לעת עתה בסדר. כמה מטומטמת הייתי שהסכמתי לדבר הזה?! יצאתי בקלילות ככל שיכולתי מהמספרה ואספתי את שיערי, ככה לפחות יכולתי להסתיר את הזוועה. נכנסתי למכונית במירמור ונסעתי הביתה.
"היי!" קרא אבא, בחיי - האם ייצא מצב בו לא אתקל בו כשאני לא רוצה? תהיתי. "היי..." אמרתי בשקט. "הכל בסדר?" הוא שאל. "כן..." מילמלתי. "נהדר. אם כך, תראי לי את התספורת." הוא אמר בשמחה. רציתי להרביץ לו או לחנוק אותי (מובן שלא הייתי עושה זאת.) פיזרתי את שיערי והתחלתי לבכות.
"אני נראית נורא!!!" מחיתי. "דווקא לדעתי את נראית ממש חמוד." אמר אבא בעידוד.
"אני לא." אמרתי בבכי.
"אוי בלייר, זה שיער והוא יצמח."
משכתי באפי. "אני הולכת להתקלח. פוצצו לי את השיער בספריי..." אמרתי ורצתי להסגר במקלחת.
הבוקר למחרת החדיר בי דאגות מחודשות - התעודה וההמלצות היו דבר אחד, הביקור של סבתא הוא דבר שני, אבל השיער שלי היה באותו בוקר בראש ובראשונה. אספתי אותו בארבעים וחמש צורות שונות אבל ברובן חלק ממנו ברח החוצה, בחלק ראו את האורך וחלק פשוט היו זוועתיות. בסוף הסתפקתי בפקעת מוזרה והכנתי אותו לכובע ברט אדום ויפה. לבשתי חולצה לבנה נאה ועליה לבשתי ג'קט שחור, ניסיתי לשער כיצד זה יתבצע, סוף הסמסטר וכל זה. בבית הספר הקודם שלי זה היה יום סיכום - המורים נכנסו בתורם בסדר מוכן מראש ודיברו איתנו על הסמסטר, על ההצלחות, על הנפילות וכדומה ובסוף היו חילקו תעודות. ילדים שרצו לערער על הציון יכלו לעשות זאת כל זמן שרצו באותו יום עד השעה שש וחצי לפנות ערב, ככה זה מנע אי נעימויות במהלך שבוע רגיל. בדרך כלל באותו יום גם היינו מתחילים ללמוד מאוחר יותר. זה היה נחמד לשם שינוי, אבל לא היו הטבות מיוחדות חוץ מזה - בטח לא לאלא שגרו במעונות של בית הספר שנאלצו לקום בשבע כדי לאכול ארוחת בוקר. לבשתי ג'ינס אדום והתקשטתי בשרשרת ועגילים ומרחתי על ציפורני לק. הירהרתי במשך זמן מה בשאלת הנעליים שאנעל ולבסוף התפשרתי על נעלי אולסטאר שחורות. אני מוכנה, חשבתי, מוכנה פיזית - אבל נפשית?
***
"נו! תורידי את הכובע המכוער הזה בלייר!" פקדה עלי נעמי בעקשנות. "לא!" מחיתי, "אני נראית זוועה!"
"בלייר, את ממש מגזימה, אני רואה שיש לך שיער על הראש! כל עוד זאת לא קרחת, את ממש לא צריכה להתבייש."
"אני כן! וזה נראה נורא!"
"היי." הפתיע אותי פתאום אדוארד מאוחריי, וכרגיל במרחק של שני מטרים מאחוריו היה אלכס, אדוארד נשק לי על הצוואר. "או! אדוארד, תגיד לה שתוריד את הכובע." אמרה לו נעמי. "למה? הסתפרת?" הוא שאל, עסוק כולו בלחבק את הכתפיים שלי. "כן. והיא לא מוכנה להראות לי." אמרה נעמי בלעג.
"כי אני נראית נורא." מחיתי, "את לא נראית בשום מצב שבעולם נורא." אמר אדוארד ואז לחש באוזני כך שרק אני יכולתי לשמוע - "גם כשאת בחזייה..."
בהתחלה נרתעתי ממנו, אבל הבנתי שהוא אומר לי את זה מתוך אהבה, ולא מתוך חרמנות (אף על פי שהיו לי ספקות.). "אוקי." שאפתי נשימה עמוקה. "אבל בואו למקום שרק אתם תוכלו לראות." התחננתי. נעמי חייכה אבל נשפה בשיעמום ואילו אדוארד חייך. "אני הולך לפגישה עם המורה לספרות." הודיע אלכס, הוא לא היה קשור לשיחה אבל כנראה הרגיש מחוייב לידע לפני שהוא הולך, הנהנו כולם ואז נעמי הובילה אותנו לספרייה, בדרך כלל אין שם ילדים וביום תעודות פי כמה. נעמדנו בפינה שקטה והורדתי את הכובע. "תעצמו עיניים." אמרתי. הם גילגלו עיניים בצחוק ועצמו אותן. הורדתי את הכובע ופיזרתי את שיערי, סידרתי אותו בצורה סבירה והוריתי עליהם לפקוח את עיניהם. הם פקחו.
"ידעתי שהיא סתם אומרת! בלייר, את נראית מדהים!!!" קראה נעמי מחאה כפיים. אדוארד בהה בי רגע ואז חיבק אותי. "את נראית יותר ממדהים. את מהממת." הוא אמר. קיוויתי להשאר בתנוחה הזאת עוד זמן רב, אבל הצלצול המחריש אוזניים נשמע ונאלצנו לעזוב את הספרייה.
ואז התעצם בי האומץ להשאר עם פזור. דחפתי את הכובע לתיק שלי ויצאנו לכיתה. היום התנהל שונה, היו שלוש התאספויות שונות עם מורים, אחת עם היועצת, אחת עם המנהלת, ואחת עם המחנכת - בה קיבלנו את התעודות.

ליבי פעם כשפתחתי את התעודה -
דיקדוק - 95
אנגלית - 100
מתמטיקה - 100
מדע - 100
ספרות - 100
ספורט - 90
פיזיקה - 95
כימיה - 100
ספרדית - 90
גיאוגרפיה - 85
היסטוריה - 90
מדעי החברה - 85
אומנות - 100
ממוצע: 94.6 ובכתב יד נכתב: הממוצע הכי גבוהה בשכבה!! עם סמיילי חייכני וחתימה של המחנכת שלי.
הוקל לי לגלות שני דברים:
האחד - שהציון הנמוך ביותר שקיבלתי היה 85,
השני - שקיבלתי 100 בספרות, זה היה החשוב ביותר, כי אהבתי ספרות ורציתי ללמוד חקר של ספרות.
אבא יתגאה בי, סבתא תתגאה בי, אמא תתגאה בי. המשפט הזה חילחל לאט לאט לתודעתי. ממוצע 94.6 יכול להועיל לי כל כך. חיבקתי את התעודה ועצמתי את עיני.
דלת הבית נפתחה. "בלייר! סבתא כאן!" קרא אבא. הנחתי את התעודה על המיטה שלי ורצתי לברך את סבתא לשלום. "סבתא!" קראתי.
"האם עיני רואות טוב? בלייר שלי הסתפרה? אוח, כמה שהתגעגעתי אל שניכם." אמרה סבתא ולא דחתה לקבל ממני חיבוק. היא צעירה, סבתא שלי, יחסית לשאר הסבתות שאני מכירה. בת 67 ונראית טוב. "מחר חג ההודיה, אני מקווה שקנית הודו, יקירי." אמרה סבתא, "כמובן שקניתי, אמא, כמובן שקניתי." אמר אבא בעייפות. "מחר בלייר, אמרה, תעזרי לי להכין את הארוחה הכי טובה שהכנת מימיך." פנתה אלי סבתא, אני יותר גבוהה ממנה, גם כשהיא לובשת עקבים, אבל זה לא משנה כלום.
למחרת קמנו מוקדם, סבתא העבידה את אבא בפרך בעוד אנחנו הכנו את ארוחת החג, מנות מנות: מנה ראשונה, מרק דלעת ; מנה שניה, פירה, הודו, פשטידת בטטות וכמובן סלט פירות סתיו ססגוני במיוחד בטעמיו. ; ולקינוח פאי חמוציות וגלידה שסבתא הביאה מקנדה ואיכשהו שרדה את הטיסה...
כשישבנו לאכול את הארוחה הבית היה מסודר, מפה זהובה קישטה את השולחן וצלחות חרסינה יפות עמדו עליה. אבא פתח בקבוק יין ושלושתינו ונראה היה כי אבא נהנה ממנו מאוד. הארוחה הייתה טעימה ולא מאכזבת כלל, ההודו של סבתא היה טעים בהרבה ואבא טען להגנתו כי זה ההבדל בין הודו קנדי להודו אמריקאי וסבתא הקניטה אותו.
"מה שלום איילין?" שאלה פתאום.
"לא דיברנו כבר זמן רב." ניסה אבא להתחמק, נו ברור - מה היא הייתה עושה במקומו. "חשבתי שהיא דיברה איתך." אמרה סבתא. היא הניחה את המזלג שלה וקפצה שפתיים, ברור שאמרה משהו לא במקום. "היא לא, למען האמת, ושלחתי לה את המספר החדש שלי באימייל." אבא אמר. העברתי את מבטי ביניהם. "אני כל כך מצטערת, יקירי, חשבתי שהיא דיברה איתך." הצטערה סבתא.
"לא תרצו לדעת על התעודה שלי?" שאלתי פתאום, כל נושא היה יכול להיות טוב, אבל רק רציתי לשנות נושא. שניהם הביטו בי, "איך היא?" התעניינה סבתא, היא נכנסה יפה מאוד לתפקיד המתעניינת, אבא פחות. "טובה. טובה מאוד. יש לי את הממוצע הטוב בשכבה." אמרתי. "טוב, אם אבא שלך היה עושה בשכל, היית יכולה להרוויח יותר אתגר, אבל מה זה משנה. הציון בספרות טוב?" אמרה סבתא, "100." אישרתי בגאווה.
"זה נהדר, בלייר," אמר אבא. חייכתי. כשנגמרה הארוחה עזרתי לאבא לפנות את הכלים מהשולחן בעוד סבתא הייתה שקועה בניקיון השולחן ובשימור האוכל שנשאר. "לא ידעתי שיש לך את הטלפון של אמא." אמרתי לו כשניגבתי את אחת הצלחות. "זה לא היה אמור להאמר." הוא אמר. "אבל זה נאמר." אמרתי.
הוא נאנח, "בלייר," הוא פתח אבל אז שקע בשטיפת הכלים.

עוד שבוע חלף, תחילת דצמבר, ישבתי עם אבא בבית ושיחקנו שחמט, סבתא נסעה ארבעה ימים קודם לכן בחזרה לקנדה ונותרנו שוב רק שנינו. הטלפון של אבא צלצל לפתע והוא קם לענות. בהיתי בלוח השח, בבית הספר כולם כבר דיברו בלי סוף על החופשה שלהם, היכן יבקרו, אצל מי יבלו את חופשת החגים הקרבה, מי יבלה עם מי, אפילו אני דיברתי על זה עם נעמי. היא - שלא חוגגת את החגים הנוצריים - נוסעת לישראל לבקר קרובים, "זה יוצא טוב השנה, בגלל חנוכה את יודעת". הנהנתי. אדוארד לעומתה, נוסע לפלורידה, בעיקר בגלל מזג האוויר שצפוי להיות בהיר וחמים וכדי לעשות את החג אצל דודו. הידיעות שהגיעו לאוזני היו שאלכס נוסע לקרובים בגרמניה ושאן נוסעת לחופשה בקליפורניה, ללוס אנג'לס. נראה כי אני היחידה שהוענק לה לקפוא בקור - בקנדה. שמחתי לנסוע לקנדה, הייתי בטוחה שאפגוש את פיטר אבל יום קודם לכן התברר לי כי גם הוא נוסע, למשפחה שלו באנגליה.
תיכננתי את המהלך הבא כשאבא נכנס. "בלייר," אמר בעייפות, "תסדרי את המשחק ותחממי לעצמך משהו לאכול, אני הולך לישון." ביקש, "למה? מה קרה?" שאלתי מבולבלת. משהו קרה, הייתי בטוחה בזה. הוא נשם עמוקות ואמר - "את נוסעת לחגוג את חג המולד עם אמא שלך."

הייי לך עוד לא קראתי כי אני רוצה לשמור משהו לזמן שישעמם לי באילת, ואני אשיג אינטרנט בכל מחיר.... כנ"ל על הדירוגים והאימיילים. נדבר!

וכתבת את זה כי...?

התחשק לי?

אהה...

דייי לא נכון כתבתי מלא לפרק 13 והכל נמחק לי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! >< ג'ימייל ארור ><

אמרי את זה כבר, ואני אגיד את זה שוב: את ילדה מוכשרת. ואין לי הערות, כרגיל.

בטוחה?

אמממ... כן...

חוות דעת? מה אהבת? מה פחות אהבת?

טיפה שיעמם אותי כל הקטע עם התספורת. זה היה קצת לא הכרחי לעשות מזה כזה בלאגן.

בנות XD

חחחחחחח

הובטח לי שהפרק יגיע אתמול....

נ.ב. - תתחברי היום בסביבות 12:00-12:30