התחלה של סיפור... עוד לא החלטתי בדיוק על שם אבל יש לי כבר רק ראשון (:

חחח סורי ):

טובוש. אני מאוד אשתדל

אם תתחברי אני סולחת על הכל

חה חה מחוברת XD

מעולה(: זה לא אומר שאני לא מצפה לפרק בקרוב.

טעימה מפרק 13:

""אתה יכול לעצור לי כאן?" ביקשתי מנהג המונית, הוא הנהן פעם אחת ועצר בתחנת האוטובוס. הוצאתי שטר של כסף. "תודה לך," אמרתי ויצאתי ביום למחרת מהרכבת. רוח קרירה של תחילת החורף הורגשה, בחצרות כל הבתים העצים היו עירומים ועל המדשאות והגינות שכבו ערמות עלים חומים וכתומים. נשפתי נשימה ארוכה לריאותי והתחלתי ללכת לצד הגדרות."

וואו....

?

זה יפה.

תודות

יסמין, את מסמיקה?

קשות!!

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

אני מקווה בקרוב להעלות את הפרק

ייאי!

כן כן...

טוב - הינה פרק 13, אחרי מלא מלא זמן. הוא יצא לגמרי מוקצן בהתחלה אבל אחר כך זה נהייה טיפה יותר טוב.(: חוות דעת בונה בבקשה ^^

פרק 13.

אחרי אותו ערב, כל שרציתי היה להיעלם מהבית, רציתי לברוח לאנשהו או לשום מקום. באותו בוקר נעמדתי בכניסה לבית הספר, צחקתי ונהנתי, ופתאום... פתאום הכל נשבר. ואני נוסעת לאינשהו בלי לדעת לאן, לפגוש אדם שלא ראיתי שנים. "אני יוצאת." אמרתי. אבא לא ענה לי, הוא כנראה היה בהלם. התיישבתי במכונית. כל כך רציתי ללכת לאינשהו שפשוט נסעתי. נסעתי בעיר בלי לדעת לאן, בלי מטרה, מפוחדת מהעתיד כמו שמעולם לא הייתי. זאת רק אמא שלך, ניסיתי להרגיע את עצמי, התת מודע שלי הקשיב לי, השאר לא ממש. מישהו עבר מולי, כנראה זה היה מעבר חציה, אבל לא שמתי לב עליו. תתעשתי! את דורסת אותו! חזרתי ואמרתי לעצמי. ופתאום, עלה בי ניצוץ של מודעות.
בלי לשים כמעט לב לחצתי על דוושת הברקס במהירות. אלכס עמד מולי מבוהל, כוס קפה בידו. הוא הביט בי רגע - המום. לא הייתי מוכנה להוריד את ידי מההגה. הדמעות זלגו על לחיי. הוא התנשף. "בלייר." יכולתי לשמוע את קולו במעומעם. הוא פתח את דלת המכונית לידי, "בלייר?" הוא שאל שוב. מכוניות צפרו מאחוריי. "היי." אמר. הוא הניח את ידיו על ההגה והסיע את המכונית אל שולי הדרך, לא היה לי ברור איך הצליח. "אלכס.. אני.. מצטערת...." גימגמתי. "אני בסדר. אבל מה איתך?" הוא שאל, "זה שום דבר." אמרתי.
"אני לא חושב..." אמר, "היי תסתכלי עליי." הוא פקד עליי. הסתכלתי עליו, כוס הקפה עדיין הייתה בידו אבל החולצה הלבנה שלו התגנדרה בכתם חום וגדול. "מצטערת על החולצה." אמרתי, "יש לי מיליון כאלה - זה לא מה שמשנה." אמר. "התגובה שלי קיצונית." אמרתי פתאום, אלכס הביט בי מבולבל. "אתה טס לגרמניה השנה, נכון?" התעקשתי לשנות נושא. "כן. זה אחד משלושת היעדים הקבועים שלנו לחופשה: פילדלפיה, גרמניה או וושינגטון. כל שנה. אף על פי שלא הייתי בגרמניה מכיתה ד'. זה יהיה מגניב..." אמר. חייכתי. "לאן את נוסעת? לקנדה?" הוא שאל, ניסיתי להחניק את הבכי, "אנגליה..." לחשתי, זה היה הטון היחיד שלא נשמע בכייני. "אמ. מי גר שם?" הוא שאל, "לא ברור לי..." אמרתי בשקט. "טוב, יהיה בסדר - את תעשי חיים." אמר לאחר שתיקה ארוכה, "מה?" שאלתי, "את פוחדת מזה לא? לטוס לאנגליה וכל זה, אין לך מה לדאוג, בלייר, זאת ארץ מדהימה." אמר בחיוך ותפס את ידי. "את תעשי חיים." הבטיח. חייכתי חיוך קטן, "תודה." לחשתי, הוא חייך ויצא מהמכונית.

הלחץ גבר ככל שהדקות עברו, דקה ועוד דקה, נדמה היה שטיסה הזו לא תגמר לעולם. לא הייתי מסוגלת לשבת, כל חצי שעה קמתי והלכתי לשירותים, לא בכוונה להשאר שם - רק לקום. אדוארד טס יום קודם לפלורידה, והפרידה שלי ממנו הייתה קצרה כי לא היה לי זמן והייתי חייבת ללכת לארוז.
"אני אתגעגע..." אמרתי, "גם אני," אמר ונשק לי על מצחי. "תשתדלי להנות." אמר לי. "אדוארד..." התחלתי לומר והוא נישק אותי. וזה שיתק אותי. "נתראה אחרי החגים." הבטיח. הנהנתי.
המטוס נחת, ההקלה לא הצטמקה, היא רק גברה. בעיקר כשנעמדתי בלובי הנוסעים. ידעתי שאני מחכה למשהו, לא הייתי בטוחה למה. ערב קודם הייתי לחוצה מידי בשביל להיות לחוצה מהטיסה, ניסיתי להיות יפה, כמה שיותר.
"בלייר?" נשמע פתאום קול מאחורי. הסתובבתי, "כמה גדלת!" היא אמרה, אמא. ללא צל של ספק. היא נראתה אותו דבר, צעירה ומוכרת. כל החששות שלי התחילו להתפוגג, אבל לא נעלמו לגמרי. הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה לנשום ברוגע. "תודה." אמרתי בקול הכי חזק שהצלחתי.
היא הביטה בי ובחנה אותי. לבסוף היא הצביעה על היציאה, "שנלך? את בוודאי ממש מותשת מהטיסה הזו..." אמרה.
הנהנתי, "אבל אני לא מותשת." חייכתי, היא חייכה אלי חזרה, זה לא היה קשה, לחייך והכל - לא כמו שחשבתי שיהיה.
יצאנו מהלובי והלכנו בחניון הגדול. "בנסיעה רגועה, בלי פקקים, אני מאמינה שנגיע תוך שלוש רבעי שעה ככל היותר." אמרה איילין, היא נעצרה ליד תא מטען של מכונית מיצובישי אדומה. "זאת המכונית שלך?" היססתי, היא הביטה עליי, "כן." אמרה ופתחה את תא המטען, "למה זה מפתיע אותך כל כך?" שאלה.
"אני לא יודעת, למען האמת, כנראה הייתי בטוחה שנשארת עם המכונית המכוערת ההיא של אבא..." התחלתי בהיסוס וסיימתי בצחוק, היא חייכה - "לא... אחרי שנה שחייתי בארצות הברית הבנתי שהיא נוראית." צחקה, "מתי עברת לאנגליה?" שאלתי, הופתעתי לגלות שהיא לא עברה ישר לאחר הגירושים, "טוב, בואי נראה - אחרי הגירושים, עברתי למונטריאול ושהיתי אצל חברה כמה חודשים, היא מצאה בחור ועברתי לקוויבק אבל אחרי חודש הבנתי שאני לא טובה כמו שחשבתי שאני בצרפתית, עברתי לארצות הברית, לניו אורלינס, אחרי שנתיים של עבודה משרדית עברתי לכאן." אמרה.
נכנסנו למכונית, "הכנת רשימת מקומות שתרצי להיות בהם?" שאלה, הנהנתי. "כן, אבל אם לא אכפת לך, אני רוצה לנסוע מחר לפרברים של שפילד." אמרתי בהיסוס, "בטח, בדיוק מזה דאגתי. אני עובדת מחר, ו... לא ידעתי מה תעשי. חבל לבזבז זמן באנגליה, את צריכה לנצל כל רגע." היא דיברה בשטף, חייכתי. היא הרגישה בנוח, ובלי שום הכנה מוקדמת, התחלתי לחשוב שגם אני.
כשהגענו לביתה בלונדון, הייתי המומה, בעודי חולצת נעליים - בחנתי את הדירה מכל כיווניה, היא הייתה יפה, אלגנטית, כל פריט מותאם. אז נזכרתי מה אמא שלי למדה כשהייתה בקולג': עיצוב פנים.
יש לה יד טובה, היא יודעת לעצב דברים, לפסל להכין ולסדר.
"את מוכשרת." אמרתי והסתובבתי בדירה, סוקרת את החדרים השונים. "תודה." היא אמרה. "לא הספקתי לסדר לך חדר אמיתי, אז... אירגנתי לך מיטה וארון ריק בחדר העבודה שלי. אני מקווה שזה בסדר..." אמרה איילין, הסתובבתי אליה. "זה מצויין. אם שרדתי את המעונות, אני חושב שחדר עבודה קטן עלי." צחקתי וחייכתי, היא חייכה בהקלה.
"הארון הזה פה לשירותיך, את יכולה לשים שם כל דבר כעוות נפשך." אמרה, "מה שמזכיר לי שאנחנו צריכות לקבוע כמה חוקים. הראשון - אני לא יודעת איך הולכים חייך בבית שלך, אבל לבית הזה אני לא מרשה לך להכניס משקאות חריפים, סמים וכדומה. אני ברורה עד עכשיו?" היא שאלה, "אני לא מעוניינת בדברים האלה," אמרתי והתיישבתי על המיטה, היא שקעה קצת אבל ייחסתי את זה לעובדה שככה המיטה, "תודה על האמון." הוספתי בלעג, "אני בסך הכל מציינת בקשה." היא אמרה, "השני - לונדון והסביבה מאוד מפתות בהצעות שלהן, חלקן מאוד מוחשיות וחיות - החוק השני אומר שאת לא מתענגת על בנים בבית והדלת נשארת פתוחה."
גילגלתי עיניים, "יש לי חבר"
"החוק השלישי אומר שאת תמיד מודיעה לי איפה את, זאת סביבה חדשה, ואת באחריותי."
"זה לא חדש לי, אבא מגביל אותי בשעת עוצר. רוצה ליצור אחת?" שאלתי, המחשבה שאמא שלי לא סומכת עלי עיצבנה אותי יותר מכל דבר אחר.
"אני חושבת שמגיעה לך הזכות לבחור, את כבר ילדה גדולה."
"עוד חוקים?" נהייתי חסרת סבלנות בעליל, "לא." אמרה איילין, "אני אכין עוף ואורז לארוחת ערב." אמרה ויצאה מהחדר.

"אתה יכול לעצור לי כאן?" ביקשתי מנהג המונית, הוא הנהן פעם אחת ועצר בתחנת האוטובוס. הוצאתי שטר של כסף. "תודה לך," אמרתי ויצאתי ביום למחרת מהרכבת. רוח קרירה של תחילת החורף הורגשה, בחצרות כל הבתים העצים היו עירומים ועל המדשאות והגינות שכבו ערמות עלים חומים וכתומים. נשפתי נשימה ארוכה לריאותי והתחלתי ללכת לצד הגדרות.
"מה את עושה כאן?" נשמע קול מאחורי, קפצתי בבהלה במקומי והסתובבתי, הוא הניד בראשו כאילו שאל "מה?"
"טוב לראות גם אותך, פיטר." אמרתי והתנפלתי עליו בחיבוק, "מה את עושה פה?" הוא שאל שוב והחזיר לי בחיבה חיבוק, הוא לבש אפודה ומעיל, וריח טוב של כביסה עלה מהם. "מבקרת אותך." אמרתי. הוא התנתק מהחיבוק, "מה את עושה פה?" שאל שוב והחזיק בכתפיי, "אני חוגגת את החג כאן." אמרתי בביטול, "מה זאת אומרת?" הוא שאל, מבולבל.
"אמא שלי גרה כאן, והיא ואבא שלי החליטו שאני חוגגת אצלה את החג." אמרתי.
"זה נהדר! זאת אומרת, כמה שנהדר זה יכול להיות - אצל אמא שלך וכל זה..."
"שיהיה, נחתתי אתמול אז אין לי עדיין מושג. מצטערת שאני נוחתת אצלך ככה בהפתעה היום, לא היה לי טלפון להתקשר."
"בואי." הוא אמר ומשך אותי, כאילו לא התייחס לדברי, הוא חצה את הכביש ובלית ברירה - נגררתי אחריו, "אני מכין וופל בלגי לארוחת בוקר. הבטחתי למלאני, אני חושב שאת יכולה להוסיף הרבה עם תצטרפי." הוא חייך ונכנס לחצר הבית האחרון בשורה. העפתי מבט לאחור, לעבר האחר של הכביש, לתחנת האוטובוס. "אני אשמח." אמרתי.
זה היה בית גדול, יפה וטוב, שיחים ופרחים העשירו את יופיה של הגדר. "עזבת את זה בשביל חדר מסריח מאקונומיקה?" שאלתי בצחוק. הוא גיחך, "גם אני שואל את עצמי את אותה שאלה לפעמים."
הוא פתח את הדלת וילד קטן, בעל רעמת תלתלים בהירים קפץ מהמדרגה האחרונה ונתלה על רגלו של פיטר. "פיטר!!!!!" הוא קרא בשמחה, פיטר חייך ועשה תנועה של חפיפה בראשו של הילד. "היי דילן," אמר בחיוך מתוק לאחיו. סקרתי במבטי את הקומה - מעבר לדלפק לבן שחצץ שבכניסה היה הסלון, ישב מכונס בתוך עצמו ילד, זיהיתי אותו מהתמונה שפיטר שלח לי לפני שבוע, שיערו היה בלונדיני (בערך...) וגם בלי זה יכולתי רק לנחש שזה מייק. פיטר תמיד תיאר אותו כזה שנראה שונה. בזמן שארבעה ילדים נולדו כהי שיער, הוא נולד בלונדיני.
"מייק ישן?" שאל פיטר את דילן. הוא הינהן - "הוא נרדם על הספה". חייכתי, דילן באמת נראה חמוד. העיניים הירוקות הגדולות שלו גרמו לו להראות אפילו מתוק עוד יותר. "טוב, אז אני ובלייר הולכים להכין וופלים. אוקיי? תבקש ממלאני שתיקח אותך לפארק." הציע פיטר והתכופף אל אחיו הצעיר. חייכתי. "בסדר." אמר דילן וזינק במעלה גרם המדרגות. "אתה גורם לי להצטער על זה שאני בת יחידה." אמרתי בקול את מחשבותיי, "את באת הנה, אני אפילו לא הרמתי טלפון. מה שמזכיר לי - אני עדיין מחכה לשיחה ממך, במשך זמן מה." הוא התרצן ברגע. הבטתי לעבר הסלון, מייק ישב מכורבל בשמיכה חומה על ספה זוגית וילדה קטנה בת 7 לכל היותר שיחקה עם ברביות על הרצפה. "אני יודעת. נוכל לדבר על זה אחר כך?" שאלתי, הוא בחן את פני, או שהבין שמשהו קרה או שפשוט נהנה להסתכל עלי. "כן. טוב, אני כבר מתחיל להיות רעב ויש גבול לכמה שאפשר לחכות." אמר פיטר והתחיל לפשפש בארונות המטבח הגדולים. נשענתי על דלפק המטבח. "מערבבים את החמאה עם סוכר, ביצים וחלב. ובקערה נפרדת את שאר המצרכים." דיקלם פיטר את המתכון, פחות או יותר. "את מוכנה להיות אחראית על 'היבשים'?" שאל אותי. הרמתי אליו את מבטי - "בטח." התקרבתי אל הקערה וערבבתי. "לך מכאן כבר! אוף!!!" נשמעה צעקה מהחדר הסמוך. אותה הילדה הקטנה שראיתי מקודם משחקת בבובות עכשיו נעמדה בפתח. "מה קרה קייט?" שאל פיטר, ספק בשיעמום - ספק בעייפות. "דילן העיר את מייק. הוא ממש עצבני עכשיו." עידכנה קייט. "טוב. תגידי למייק ש-" פתח פיטר, "אני שומע מה אתה אומר!" קרא - ככל הנראה - מייק. "אוקי, אז אל תגידי למייק." תיקן את עצמו פיטר. "מייק, עזוב את דילן בשקט. קח אותו לפארק או משהו. או שתלך לישון בחדר שלך."
"למה אני צריך לעזוב אותו?! הוא העיר אותי."
"כי הוא צעיר יותר."
"אני אלך לדבר איתו. שקייט תעזור לך, אני בטוחה שהיא תשמח." הצעתי. "את בטוחה? כי מייק יכול להיות באמת מעצבן לפעמים..." התוודה, פיטר. הנהנתי ויצאתי מהחדר.
"היי." אמרתי לו. הוא היה עדיין באותה תנוחה, רק הפעם ער. "היי..." הוא אמר במרמור. "בלייר, נעים להכיר." אמרתי והושטתי את ידי ללחיצה, הוא לא נראה חברותי, אבל זה רק בגלל שהרגע העירו אותו - כך שיערתי. "מייק. אבל אני בטוח שפיטר לא חסך שום פרט על קיומי." אמר. חייכתי.
דממה. שתיקה. מתח? לא. זה לא היה מתח. "אז... הלכת לישון מאוחר אתמול?" שאלתי. הוא הביט בי מופתע. "אפשר לומר. היה סרט. מעניין. על... וויליאם שייקספיר." הוא מלמל, חייכתי, "אתה מתעניין בשייקספיר?" שאלתי. "לא ממש. אבל זה היה עדיף על לראות תצוגת אופנה דבילית ששודרה אתמול מפלורידה." אמר. "תצוגת אופנה?" שאלתי, ידעתי ששכחתי משהו - הבטחתי לאדוארד שאצפה בה - בתצוגת האופנה של אמא שלו. "אני צריכה להתקשר..." מילמלתי. "את יכולה להשתמש בטלפון של פיטר, הוא לא משלם אגורה על שיחות לחו"ל." אמר מייק והצביע על הטלפון שנח על השולחן. "תודה." הודיתי לו.
הרמתי את הטלפון וחייגתי את המספר של אדוארד, יתמזל מזלי והחגיגות לאחר התצוגה עוד לא נגמרו והוא לא ישן. אבל מזלי לא התמזל, "הלו?" הוא שאל מנומנם. "אד, היי - זאת בלייר." אמרתי בשקט, "בלייר!" הוא פתאום נשמע עירני יותר, אף על פי שלחש. פתיחת דלת נשמעה ואז גם סגירתה. "אני מבין שנחתת בשלום?" שאל.
"כן."
"ואת מבלה?"
"אממ... פחות או יותר. אני..." חיפשתי מה לומר, "בדירה של אמא שלי. היא יצאה לעבודה, אבל מחר אנחנו הולכות "לקנות את כל לונדון"." עצמתי את עיני. כשפקחתי אותן פיטר עמד מולי עם צלחת גדושה ומלאה בוופלים חמימים ובידו השני קנקן חרסינה. "בדירה של אמא שלי?" חזר על דבריי. החוותי לו פרצוף מתנצל והוא הניח את הצלחת והקנקן על השולחן וחזר למטבח. ללא ספק פישלתי.
"היי, את עדיין שם?" שאל אדוארד.
"בטח. איך הייתה התצוגה?"
"רגילה. הרבה קונים פוטנציונלים, הרבה בנות שזופות וחתיכות. אבל אף אחת לא משתווה אלייך."
"אני אמורה להודות על זה?" התחלתי לחוש באי נוחות, פיטר עדיין היה במטבח ומי יודע מה עשה שם ומייק היה בדיוק לידי והקשיב לכל השיחה.
"תחליטי את, נכון - אפשר לומר שלא יזיק לך שיזוף, אבל את שווה יותר מהן. אני בטוח. חוץ מזה - נראה לך שמכנסיים באורך של ציפורן עושה לי את זה?"
"אני צריכה ללכת. אמא שלי הזמינה אותי לבראנץ'."
"נוכל לדבר בדרך."
"אני צריכה להתלבש ולהתארגן, ואני מדברת מטלפון ביתי. נדבר כבר פעם אחרת. נשיקות."
"נשיקות. אני מחכה בקוצר רוח לסימסטר הבא."
"אני מחכה לראות אותך. ביי."
"ביי."
ניתקתי. פיטר שוב נכנס לחדר עם מגש ועליו ממרחים. "ארוחת בוקר! בואו!" הוא קרא ויצא שוב מהחדר כדי להוריד את דילן ומלאני שכנראה לא שמעו. "מכנסיים באורך של ציפורן?" שאל מייק בלחישה. "עד שלא תלמד בבית ספר אמריקאי לא תראה מה זה באמת נערות טיפוסיות." לחשתי לו. "אני חייב לדמיין אותך עם מכנסיים כאלה." צחק. "אח שלך לא סיפר לי שאתה כל כך סוטה. תחזור לראות שייקספיר, או "טיטאניק". בעצם אל תראה טיטאניק, אתה תתחיל לראות סרטי פורנו או לקרוא עיתוני פלייבוי מאחורי הגב של אמא שלך." לחשתי לו והוא שוב צחק. "מה כל כך מצחיק?" נכנס פיטר - שוב - לחדר. "שום דבר. סיפרתי לאח שלך על הפעם ההיא ששיחקנו אמת או חובה במעונות והיית צריך לרוץ בכל החצר עם תחתונים." אמרתי. עוד שקר. מוזר היה לחשוב שמחברים טובים נהיינו כמו דגים, לא מדברים, רק שותקים.
"טוב, בואו לאכול. אתם לא רוצים שהאוכל יתקרר." קמנו שנינו מהספה והתקדמתי לעבר פיטר, הוא עמד באותו מקום כאילו חיכה לי. "אנחנו צריכים לדבר." לחשתי לו. "כן, יש לך הרבה דברים לעדכן אותי בהם," לחש באותו טון, נרתעתי - לי? לי יש הרבה דברים לעדכן אותו? התיישבתי ליד רגל השולחן, לצד דילן.

"הוופלים היו מעולים." אמרתי, הייתי חייבת להפר את השתיקה הנוראית ששררה בחדר.
"אני כבר מומחה." הוא אמר בנימה מעט מרוחקת, "לא חזרת אליי, לפני שבוע או שבועיים או אני לא זוכר מתי זה היה, כי לא רצית שאני אדע שיש לך חבר?" הוא שאל.
"לא בדיוק..." אמרתי בשקט.
"אז למה לא? ומזל טוב, אדוארד? לא?"
"כן."
"אז למה לא התקשרת?" המשיך לשאול. הבטתי בצג המחשב שהונח על שידה. הרמתי את המחשב והתחלתי בחיפושים.
"בגלל זה." אמרתי וסובבתי את המחשב כך שיראה. התמונה שלו ושל דניאל.
"אוי בלייר," הוא פתח. "אוי בלייר? זה מה שיש לך לומר לי? אתה יוצא עם דניאל? למה לא סיפרת לי כלום?" שאלתי בתקיפות.
"אני לא יוצא עם דניאל, פשוט שיחקנו אמת או חובה, וזאת הייתה החובה שלי. כולל הצילום וההעלאה לרשת החברתית. למה את לא סיפרת לי שיש לך חבר? אנחנו חברים, לא?"
"כנראה חששתי ממה שתחשוב, הפרידה שלנו... לא הייתה פרידה של חברים, אחרי הכל."
"כן. טוב, ההורמונים פעלו במקום הראש."
"יש לך סיבות מצחיקות."
"כן, טוב. אז את הולכת לספר לי מה גרם לך לצאת איתו?"
"הוא התעקש שאני אבוא איתו לפריז. ומשם זה התגלגל."
"נשמע... מפתה. ויקר."
"כן. אבל הוא היה נודניק, והתעקש מאוד." אמרתי ובחנתי את ציפורני שנצבעו אמש מרוב שיעמום בלק סגול חציל מחליא. "אבל אני באמת אוהבת אותו."
"מזל טוב."
"תודה." אמרתי בביישנות. "מה עם קולג'? כבר קיבלת המלצות?"
"אני חושב שאני אשאר קרוב לבית, ביקשתי הפניות באנגליה לקולג'ים. אבל עדיין לא קיבלתי שום דבר..." הסביר, "מה איתך?"
"הסיכויים נראים כרגע לטובתי. אבל חשבתי על זה ואני חושבת שאגיש בקשה לאוניברסיטת קולמביה או לייל."
"את בטוח תתקבלי."
"וגם אתה. ובשינוי חד - יש לך חברה?"
"בלייר! לא!"
"אוו. זה סימן שיש מישהי שמוצאת חן בעיניך."
"מודה באשמה."
"מי זאת? או זה? או... זֶת?"
"את ממש לא מכירה אותה." אמר בנימת התנשאות, שהתבטאה ביכולת שלו להבליט את המבטא שכל כך אהבתי.
"אותה. זאת התחלה. מאיפה היא? קנדה? ארצות הברית? או שאנחנו מדברים על מישהי מהמעונות?"
"היא לא מהמעונות, או משום מקום שהזכרת. היא גרה כאן, באנגליה. נפגשנו בטיסה."
"זה משך זמן ממש קצר בשביל להדלק על מישהי? לא כך?"
"היא נתנה לי את המספר שלה, ולה יש את שלי. ונפגשנו לפני שלושה ימים. יצאנו לבראנץ'."
"וואו. מה השם שלה?"
"אליזבת'."
"שם מאוד אצילי, ידידי."
"היא גם מאוד אצילית באופי שלה. ואני נפגש איתה מחר, שוב. את מוזמנת לבחור לי את הבגדים. הרי - את יוצאת עם יורש העצר של מעצבת אופנה מצליחה."
צחקתי, "יורש העצר, מי ישמע. אוי פיטר, תפתח את הארון. אנחנו חייבים למצוא לך משהו ללבוש. אני לא אתן לסגנון שלך להשפיע על חיי הזוגיות שלך."
"אנחנו עדיין לא זוג. אנחנו ידידים, כמוני וכמוך."
בום. ירייה. 'אנחנו ידידים, כמוני וכמוך.' ופתאום זה נשמע לי כל כך רע. איך הוא בכלל מסוגל להשוות ידידות של זמן כל כך קצר לידידות של כמה שנים? גל של שנאה הציף אותי משום מקום. "כמוני וכמוך?" שאלתי. הוא עצם את עיניו, "נו בלייר, את יודעת שלא התכוונתי לזה ככה." אמר בפיוס, "אתה משווה את החברות בינינו לחברות שלך ושלה?" שאלתי. "אני ממש מצטער. פשוט..."
"פשוט מה? אוף לא משנה, בוא רק נמצא לך איזה חולצה ללבוש."
"בלייר, אנא ממך, אני מתחנן. אל תגרמי לי להתחנן בפנייך, את יודעת שאני שונא את זה. חוץ מזה - את החברה הכי טובה שלי. באמת. התכוונתי לעובדה עצמה שאנחנו רק ידידים. אנחנו חברים. לא ידידים. חברים. לא בקטע של קוצי מוצי. אבל בקטע נחמד של, תן לי לעזור לך ואת תעזרי לי." הסביר. "בבקשה?"
"תן לי חמש דקות." אמרתי ויצאתי לעבר השירותים. אני בהחלט צריכה לסלוח לו, הרי - אנחנו באמת חברים, ואין בינינו שום קטע אינטימי, הוא באמת החבר הכי טוב שלי. שהיה לי אי פעם. אין לי מה לכעוס, מה זה עוד בריטית נאה שהוא נדלק עליה, אני נדלקתי על קורי לפני שלוש שנים, גם אם זה היה למשך שבוע בגלל שהוא מצא את הטלפון הנייד שלי. אז מה?
בסופו של דבר, הצלחתי לשכנע את עצמי לסלוח לו. יצאתי מהשירותים וחזרתי לחדרו, הוא קיפל לתוך הארון חולצת טריקו מכוערת. "זוז מהארון, פיטר. אני צריכה למצוא לך מה ללבוש לא?"
הוא חייך.
לאחר כחצי שעה ירדנו לפארק. לראות את פיטר בסביבה שכל כך אהב, בסביבה כל כך טבעית עבורו גרמה לי להסתכל עליו באופן שונה, במעונות - מקום שלא הייתה לו סיבה לדאוג לאף אחד גרמה לו להיות אחר, להתעניין בדברים אחרים, להיות עסוק. אבל באנגליה, בבית שלו - הייתה לו סיבה לדאוג למישהו, לאחים שלו, שהוא כל כך אהב. הוא בהחלט היה עסוק - אבל עסוק אחרת, עסוק מסיבה של רצון, רצון אמיתי.

לקראת אחר הצהריים עליתי על מונית בחזרה לרכבת. למזלי הרב, הנסיעה הייתה קצרה, ולא היו הרבה אנשים על הרכבת, כך שיכולתי לשבת מרבית מהנסיעה.
"בלייר!" איילין קראה לעברי בתחנת הרכבת. "חשבתי שתהיי מחוץ לעיר לשעה לא עד אחר הצהריים."
"נסעתי לשפילד." ניסיתי להתגונן, "לא חשבת שאני אסע את כל הדרך הזו בשביל שעה אחת בודדה של בילוי." המשכתי, "מובן שלא... אנחנו עדיין הולכות מחר ביחד לקניות? אני צריכה להגיד לג'ייסון אם נוסעים לקנות אוכל או לא." אמרה איילין.
"נוסעים, בטח שנוסעים!" אמרתי, "לא באתי את כל הדרך לכאן כדי לראות אותך ואת חבר שלך עושים קניות לחג." צחקתי.
נכנסנו למכונית המיצובישי וחזרנו לדירתה.
"היי אבא, מה שלומך?
הטיסה הייתה טובה, ואמא נחמדה אלי.
כמו שאתה מבין - היא לא מפלצת והיא עדיין לא אכלה אותי בשנתי, או בזמן שהייתי ערה.
לונדון מקסימה, למרות שאני יכולה לראות אותה רק מהחלונות בדירה של אמא...
בכל אופן - ביקשת שאני אעדכן אותך בהכל אז למה שלא אתחיל -
1. נסעתי היום לשפילד, לבקר את פיטר, הוא בסדר למקרה ששאלת - אחים שלו ממש נחמדים. הצטרפתי אליו לארוחת בוקר ו... טוב בגלל שאח שלו - מייק - התנדב, יצאנו לצהריים במסעדה אחת שיש בפארק. זה היה שונה מבדרך כלל - בכל זאת היה לנו ממש נחמד. דיברנו, צחקנו, וכו' וכו'. בכל אופן היה לי יום דיי נחמד.
2. אני שמחה להודיע לך שאדוארד לא אוהב פרוצות. הידד! הוסרה אבן מליבך? בכל אופן, הוסרה אבן מליבי.
אני צריכה ללכת לאכול, אמא הזמינה אוכל...
אוהבת, בלייר."

דבר ראשון, זה מדהים. דבר שני, בגלל שביקשת, אני נותנת לך את הביקורת הכי בונה שאני יכולה. ומצטערת, אבל זה לא הרבה.
ככה: למרות שבלייר ואמא שלה לא נפגשו הרבה זמן, זה קצת מוזר, כי לדעתי בלייר מדברת אל אמא שלה כמו אל חברה. ובגלל שאני יודעת שתבקשי, אז הנה דוגמא: "את מוכשרת." אמרתי והסתובבתי בדירה, סוקרת את החדרים השונים. "תודה." היא אמרה. זאת רק אחת, ואם תסתכלי עד סוף הפסקה של המשפט הזה, תמצאי עוד כמה.
זה לא בדיוק ביקורת, אבל רק שתדעי... "הארון הזה פה לשירותיך, את יכולה לשים שם כל דבר כעוות נפשך." אמרה. כותבים ככה: כאוות נפשך.
הקטע עם כל החוקים... הוא נחמד, אבל כתבת אותו בצורה טיפה צולעת. את מבינה למה אני מתכוונת?
אוקיי, שימי לב לזה (רק לי משהו לא מסתדר פה?): "מייק ישן?" שאל פיטר את דילן. הוא הינהן - "הוא נרדם על הספה". חייכתי, דילן באמת נראה חמוד. העיניים הירוקות הגדולות שלו גרמו לו להראות אפילו מתוק עוד יותר. יסמין, הוא ישן. יש קצת בעיה לראות את 'העיניים הירוקות הגדולות שלו'.
זאת יותר שאלה: "הלו?" הוא שאל מנומנם. "אד, היי - זאת בלייר." אמרתי בשקט, "בלייר!" הוא פתאום נשמע עירני יותר, אף על פי שלחש. פתיחת דלת נשמעה ואז גם סגירתה. תסבירי?
הממ. באמת, יסמין? טיטאניק?!
דבר אחרון: אני שמחה להודיע לך שאדוארד לא אוהב פרוצות. הידד! הוסרה אבן מליבך? בכל אופן, הוסרה אבן מליבי. יסמין? אני צריכה להיות מודאגת?

טוב, אני מקווה שהביקורת שלי סיפקה אותך!

תודה על ההערות אקח לתשומת ליבי D: סופכלסוף את כותבת לי הערות בונות D: היידדד!!! ואין לי כוח להסביר. אמרתי שלא יצא לי משהו הפרק הזה PP::

galgal12 כתב:
אוקיי, שימי לב לזה (רק לי משהו לא מסתדר פה?): "מייק ישן?" שאל פיטר את דילן. הוא הינהן - "הוא נרדם על הספה". חייכתי, דילן באמת נראה חמוד. העיניים הירוקות הגדולות שלו גרמו לו להראות אפילו מתוק עוד יותר. יסמין, הוא ישן. יש קצת בעיה לראות את 'העיניים הירוקות הגדולות שלו'.
זאת יותר שאלה: "הלו?" הוא שאל מנומנם. "אד, היי - זאת בלייר." אמרתי בשקט, "בלייר!" הוא פתאום נשמע עירני יותר, אף על פי שלחש. פתיחת דלת נשמעה ואז גם סגירתה. תסבירי?
הממ. באמת, יסמין? טיטאניק?!

אני דורשת תשובות, יסמין.

אני לא מרוכזת ><<<< ולגבי הראשון - מדובר על הקטנצ'יק (:

מודעת לזה....

הא?? בכ"א. אני לא יודעת מתי יהיה לי כוח לכתוב פרק חדש חחח

לא נורא. יש לי מספיק ספרים לקרוא. עשיתי היום רשימה.

כמו?