עוד שירשור! שירשור לגל ולי 3> עיר של...

קתרין - "כן, פשוט הבנתי כמה מטומטמת אני."

אנאבל - "בגלל זה?" אני שואלת ומצביעה על ג'ורג' עם קצה המזלג שלי.

קתרין - "בדיוק." אני אומרת

אנאבל - "אף פעם לא הבנתי את זה. גם היה נחמד מצידך לשתף אותי בזה."

קתרין - אני נאבקת בדחף לחרוץ לה לשון, "אז, ג'ורג', הבטחתם חדשות משמחות. אני מחכה לשמוע אותן." אני אומרת

אנאבל - ג'ורג' מחייך, מתמלא בגאווה. "מרגרט בהריון." הוא מכריז.

קתרין - אני מוחאת כפיים בהתרגשות מזוייפת, "הידד הוריי!"

אנאבל - אני מחייכת חיוך מזוייף. "בשעה טובה." אני אומרת.

קתרין - אני רואה את קול מחייך, אבל זה חיוך מהסוג של, אני מניח שזה משהו משמח. אז בואו נחייך כמו מלכת אנגליה!

אנאבל - אחרי עוד כמה דקות של התרגשות, ג'ורג' פונה אליי. "ומה איתך, אנאבל? אני מניח שקול פה קשור אלייך?"

קתרין - "כן, ג'ורג', אני בהריון." אנאבל אומרת בציניות וקול לא יכול שלא לצחוק.

אנאבל - אני מחייכת אל קול, חיוכם של ג'ורג', מרגרט והמבוגרים קופא. "אני לא בהריון." אני מרגיעה את אמא שלי, המבוהלת יתר על המידה. "אבל, כן יש לי חדשות טובות."

קתרין - קול מנסה לתפוס את מבטי, מה שמוכח ככישלון חרוץ, כי אני מסרבת להיישיר איתו מבט.

אנאבל - "למרות שקול הוא לא צייד צללים," אני מתחילה, נמנעת מלהשתמש במושג סתמי. "קול ואני עומדים להתחתן." אני אומרת, מביטה בחצי חיוכו הספק מאושר ספר נדהם של קול.

קתרין - "את דפוקה במוח, אנאבל. את לא תעשי את זה. את לא יכולה - יש לנו קשר נחמד בינתים עם הלייטוודים, אל תהרסי את זה כי את מתחתנת עם סתמצ'יק מהחברה ואני מדגיש הנמוכה." ג'ורג' אומר לאחותו, אני רוצה להרביץ לו - הלייטוודים הם סתם משפחה של סנובים. "למען האמת," קול מנסה לרגע להגן על כבודו האבוד (עד כמה שהבנתי מאיזבל הוא מגיע ממשפחה עשירה) אבל גברת וייטייר משתיקה אותו. אני דוחפת לפי מאפה בשר ומחכה שההצגה תמשיך.

אנאבל - "תודה, אמא. אני כן מתכוונת להתחתן עם קול, ג'ורג', ואני אפילו אעשה את זה כשקול הוא אחד משלנו, בערך." אני אומרת.

קתרין - "אני מרגיש קצת מובך בסיטואציה." קול מתרווח בכיסאו, "אני חושבת שאני אלך להביא לג'יימס אוכל." אני אומרת וקמה בלי לחכות לאישור, אני לוקחת צלחת ומעמיסה עליה אוכל מכל טוב השולחן. "נתראה אחר כך." אני יוצאת מהחדר במהירות

אנאבל - אני חוזרת בראש שלי על מה שקראתי, לפני שאני אדבר ואתחיל לגמגם בטעות. "יש חוק בספר החוקים שאומר שאני יכולה להתחתן עם קול ולהישאר ציידת צללים, אבל בשני תנאים. הראשון, שקול יכיר בזה שאני חלק מהעולם הזה, יכבד את זה ולא יספר על כך לאיש. השני, הילדים שלי לא יוכלו להיות ציידי צללים. או כל הצאצאים שלי. הם יוכלו להיות מודעים לעולם הזה, אבל לא להיות חלק ממנו." אני מסכמת.

קתרין - אני נכנסת לחדר של ג'יימס, הוא נראה שפוך, "הבאתי לך ארוחת ערב." אני אומרת לו, הוא מחייך, "יופי. אני רעב." הוא מזדקף במיטתו, "אפונה, מחית תפוחי אדמה, עוף ברוטב ולחם. מספיק אוכל?" אני שואלת, הוא מהנהן. אני לוקחת את המגש שעל השידה ומניחה אותו על רגליו, "בתיאבון." אני אומרת. "כבר סיימתם לאכול?" הוא שואל בפה מלא, "לא. ברחתי משם." אני מסבירה

אנאבל - שתיקה קלה משתררת מסביב לשולחן. אני יודעת שהם לא אוהבים את הרעיון הזה בכלל, אבל אין להם ברירה.

קתרין - "זה מעשה מאוד לא ליידי מצידך," הוא צוחק. "אולי, אבל קודם ציידת צללים. אחר כך ליידי." אני אומרת, "חוץ מזה, אני לא רוצה לראות את ג'ורג' יותר מידי."

אנאבל - אחרי כמה שניות של שקט מציק, סבא שלי מחייך. "אני גאה בך, אנאבל. עשית את הבחירה הנכונה." הוא אומר. אבא שלי מביט בו במבט מצמית, אבל הוא לא מפסיק לחייך.

קתרין - "תתגברי על עצמך, אישה." ג'יימס צוחק, "אתם הגברים חושבים שאתם שולטים בעולם, אבל שוכחים שמלכת אנגליה היא אישה לתפארת עם כל התוספות." אני צוחקת, "תאכל. תאכל ותגדל!"

אנאבל - "אם לא אכפת לכם, אני וקול נצא לטיול קטן." אני אומרת. סבא מהנהן באישור, ושנינו קמים.

קתרין - ג'יימס צוחק בעייפות, "יש חדש עם סבסטיאן?"