עוד שירשור! שירשור לגל ולי 3> עיר של...

קתרין - אני הולכת לחדר שלי ומתארגנת לשינה

אנאבל - אני מקללת בקול ומתיישבת על המיטה שלי, מנסה לא להתעצבן. למה?

קתרין - אני נכנסת למיטה, מתכסה בשמיכה.

אנאבל - אני מחליטה להתקלח שוב כדי להרגיע את עצביי. אחרי המקלחת אני נכנסת לישון.

קתרין - ישנה לי..

בוקר וזה.

אנאבל - אני מתעוררת כשקרני השמש חודרות דרך החלון שלי. שכחתי לסגור אתמול בלילה את הוילונות.

קתרין - אני מתעוררת

הממ... אולי נעשה משהו מעניין כזה?

אנאבל - אני נסה לחזור לישון קצת, אבל השמש גם מחממת אותי ותוך כמה דקות אני כבר מרגישה כמו בתוך כבשן, אז אני קמה וסוגרת את הווילונות. מאחר וכבר קמתי, אני לא חוזרת לישון, ומתחילה להתארגן.

כמו?

קתרין - אני מתלבשת בזריזות והולכת לבדוק מה שלום ג'יימס

לאדעת.

אנאבל - כשאני מסתרקת, מבטי נתקע על שולחן האיפור שלי. השארתי שם את הטבעת אתמול. אני מחזיקה אותה, ולבסוף מכניסה אותה למגירה ונועלת אותה.

קתרין - אני דופקת קלות על דלת חדרו של ג'יימס, הוא לא עונה. אני דופקת שוב.

אנאבל - את המפתח אני מכניסה לתוך ציפית הכרית שלי, ומזדקפת בדיוק ברגע שננסי נכנסת. "ליידי אנאבל," היא קדה. "אמך ביקשה ממני שאקרא לך לאכול ארוחת בוקר." אני מהנהנת. "בסדר. תודה, ננסי."

קתרין - אני דופקת שוב, מקווה לתשובה. בפעם החמישית אני פותחת את הדלת ושמחה לגלות את ג'יימס עדיין ישן, חזהו עולה ויורד בקצב אחיד

אנאבל - אני מתלבשת, מנסה למשוך את הזמן כמה שיותר.

קתרין - אני הולכת לעבר הוילונות ומסיטה אותם, ג'יימס מתעורר מיד

ג'יימס - אני משפשף את עני ומתיישב במיטה. "כבר בוקר?" אני רוטן.

קתרין - "התעוררת." אני אומרת

ג'יימס - "אני מניח שכן."

קתרין - אני מהנהנת, "קתרין," הוא אומר, "איך אתה מרגיש?" אני ממהרת לשאול. הטון בקולו הפחיד אותי והזכיר לי את הנורא מכל, "אני בסדר." הוא מרגיע, "אני אקח קצת מהאבקה ואני אהיה בסדר גמור." הוא מחייך, "אבל קתרין, אני יכול לשאול אותך משהו? ותעני לי בכנות?" הוא שואל. "בטח ג'יימס, אתה יכול לסמוך עליי." אני מאמצת חיוך של אחות רחמניה, "ההורים שלי? מתו?" הוא שואל ולא מסיר את עיניו ממני, "בוא נסכם שהם במקום יותר טוב, הרי האפלצ'ים למשל. או האלפים. או או או הרי הפירנאים." אני מחייכת, "נחמד לחשוב על זה ככה, חבל שזה לא ככה, נכון?" הוא מחייך חיוך עצוב, "זה עוזר, תאמין בזה ותגלה שקל יותר לעבור הלאה, בייחוד בעולם שבו מוות זה דבר כל כך שכיח." אני מחייכת אליו, "עכשיו קום, תתארגן, יורדים לאכול."

ג'יימס - "מי את מכירה שמת?" אני שואל.

קתרין - "אבא שלי." אני אומרת

ג'יימס - "אני משתתף בצערך."

קתרין - "ואני בצערך, אבל לצער שנינו צער לא יחזיר את המתים. בוא נלך לאכול איזה בייקון או שניים ונצא לטייל בגן, הוא מקסים בימים אלו."

ג'יימס - אני מהנהן. "מי מטפל בגן?"

קתרין - "דיימון מידי פעם, עובדים מגיעים לטפל בה פעם בחודש. למה?"