פנימיית ליברטי. שירשור ((:

קרטר - "אתה יודע, ירדתי ממנה כבר בעבר. זוכרת את זה קלייר?" הוא שואל. אני קם והולך משם עם הצלחת שלי, אני לא פראייר. ג'ונתן קם אחרי, אני יודע שהוא לא סובל את תומאס, הוא רק חיכה שאקום

דיוויד - "תפסיק להתנהג כמו חרא. אני יודע שאתה לא כזה באמת."

גרייס - תומאס נשבר, אפשר להבין זאת כשהוא מדבר ולראות זאת בעיניים שלו, "תפסיקו." הוא עוצר, "לחשוב שאתם מכירים אותי." הוא מתחיל להיחנק, "כי אתם לא." הוא לא קם, ולא הולך הוא רק משתתק. אנחנו שותקים, אני מחיילת לשבת עכשיו ליד קרטר וג'ונתן

דיוויד - אני שותק. אנחנו מסיימים לאכול בשקט, ואז קלייר מציעה בשקט שנלך להסתובב עד כיבוי אורות. אני מסכים ואנחנו פונים לצאת, אבל אמא שלי נכנסת לחדר האוכל. אני מקמט את מצחי. "יש הפתעה עכשיו או משהו." קלייר אומרת. אני מהנהן. "נכון."

שני את תגובתך! יש הפתעה

קרטר - ג'ונתן ואני מדברים על שר הטבעות במשך כל הארוחה, אנדרו עובר לשולחן שלנו בטענה שהשקט אצלם בלתי נסבל. אבל הוא לא מדבר בזמן האוכל, אנחנו מסיימים לאכול ומחכים לגברת בראשון שתבוא לספר לנו מה ההפתעה

דיוויד - אנחנו מתיישבים בחזרה ליד השולחן. אמא שלי פותחת ומתחילה לברבר על כל מיני שטויות חסרות משמעות. "אז ההפתעה שתיכננו לכם היא..." היא אומרת, מותחת אותנו כאילו אנחנו ילדים בני חמש.

קרטר - "אנחנו נוסעים לסיור בצינוק של לונדון." נשמעות תרועות ברחביי האולם ואנשים ששוהים בו ולא קשורים אלינו בורחים מכאן עם ארוחותיהם. ג'ונתן לא נראה מרוצה במיוחד, אני נזכר שהוא לא בדיוק יכול להנות מזה. "אולי תהנה מזה." אני אומר ומחייך חיוך קטן, אבל לפני שאני מתחיל לפתח תקוות גדולות באמת גברת בראון נעמדת על ידינו, "ג'ונתן," היא פונה אליו, הוא מפנה את פניו לכיוון הקול ומחייך, "אני מעדיף שלא לצאת גברתי," הוא אומר. החיוך שלו מסגיר את מחשבותיו - אני עושה לכם טובה ולא בא, הוא בוודאי חושב. "אתה יכול לצאת," ממהרת גברת בראון לומר, "אני במילא לא אהנה מזה. אני אלך לישון, אני עייף." הוא אומר, "אני יכול להשאר איתו." אני מציע את עצמי אבל גברת בראון כנראה חושבת על משהו אחר, "אנדרו, אולי אתה תשאר עם ג'ונתן. אני יודעת שכבר היית שם כמה פעמים." היא מציעה. אנדרו לא מתנגד לצערי. "אז העיניין סגור." היא הולכת מכאן

דיוויד - אני מחייך. "מגניב. צינוק." אני אומר. קלייר מתחלחלת. "מה מגניב בצינוק? זה מלחיץ!"

גרייס - "זה מקום ממש מגניב, זה מוזיאון, אבל כזה שכיף להיות בו." אני מסבירה לקלייר, "חה חה." דיוויד פולט.

דיוויד - "אני מציע שנעלה למעלה ללבוש משהו קצת יותר חם." אני אומר.

גרייס - אני קמה ועולה במעלית, ג'ונתן ואנדרו נדחסים למעלית לפני שהיא נסגרת עליהם. "מפגרים." אני מסננת אליהם, ג'ונתן צוחק, "אתם נראים מאושרים." אני מוסיפה, "אנחנו לא יוצאים לפעילות." אנדרו מדבר.

איזבל - "קלייר, את באה להחליף בגדים?" אני שואלת אותה. היא מהנהנת. "ביי, דיוויד." היא אומרת ובאה. "את חייבת לנשק אותו מול הפרצוף שלי? זה מגעיל." אני אומרת כשאנחנו יוצאות מטווח שמיעתם.

קרטר - כשאני נכנס למעלית, רק תומאס נשאר בחדר האוכל, הם הצליחו להשתיק אותו. אני יוצא מהמעלית לפני שהיא מתחילה לטפס קומות ומתיישב מולו, "שמעת מאבא שלך?" אני שואל. הוא מביט בי, "לא... אבל דיברתי עם אח שלי, הוא לא בדיוק ענה לי. לא על הנושא הגדול בכל אופן. אישתו בהריון. כבר די מתקדם. מה שכן - הוא אמר לי ישירות שעושים עליי חרם קטן, אז אני חושב על לחזור הביתה ולברר הכל בעצמי." הוא אומר. "לחזור הביתה? איך בדיוק?" אני שואל. "זאת לא בעיה, חוץ מזה - אני לא מאמין שישאר להם די כסף אם אני אמשיך ללכת לבית הספר הזה. אני מעדיף ללכת לבית ספר עממי שעולה גרושים מאשר-" הוא עוצר ומביט סביבו ואז מנמיך את קולו, "מאשר לחיות במוסד סגור ולדעת שההורים שלי מרוששים וחיים מהיד אל הפה." הוא לוחש. "איך תצא מבית הספר?" אני שואל. "אני על תנאי הרי, לא תהיה בעיה לסלק אותי מבית ספר אם אעשה משהו שלא מתקבל על הדעת." הוא מסביר. "אל תעשה משהו מטופש." אני לוחש לו וחוזר למעלית, הן נפתחת כשאני מגיע וזוג מבוגרים יוצאים ממנה, אני נכנס ועולה לקומה שלנו.

גרייס - אני לוקחת את המעיל שלי וצעיף, אני חושבת אם לקחת כובע, בסוף מחליטה שכן. בסופו של דבר אני נראית כמו הדוב פדינגטון. רק עם כובע צמר ונעליים נמוכות במקום מגפי גומי.

איזבל - קלייר צוחקת. "מצטערת. אני אשתדל יותר. זאת אומרת, פחות. זאת אומרת... הבנת את הרעיון."

גרייס - אני יוצאת מהחדר ויורדת למטה. אני הראשונה להגיע, תומאס יושב בחדר האוכל, בגבו אליי. "עדיין כועס עליי?" אני מתקרבת אליו, הוא לא עונה. "אתה לא יכול לכעוס עליי, אתה התחלת את השריפה הזאת, אני ניסיתי לכבות אותה." אני מנסה מטאפורה נוראית במקום, אני מתקרבת אליו עוד, "אתה מבין, שכולם כועסים עליי בגללך?" אני שואלת, כעס מתחיל לגאות בי והדבר שאני הכי לא צופה קורה. תומאס, שישב בשקט כל הארוחה ובלס פסטה ופונדנט מתנפל עלי וחונק אותי. אני לא רואה שום רוע בעיניים שלו, ולא כעס. אבל אני מתחרפנת, והוא מחורפן, הוא דוחף אותי לקיר ואני מתחילה להבין שהוא באמת חונק אותי.

קרטר - אני לוקח את המעיל שלי מהחדר, "איפה תומאס?" דייוויד שואל אותי. "נשאר למטה, בשביל לאכול עוד פונדנט או משהו." אני אומר, משקר, הוא לא רצה לעלות ולהתעמת עם דייויד עכשיו, וחוץ מזה - אני לא ידוע למה הוא נשאר למטה. זה באמת שקר, בעצם?

דיוויד - אני מהנהן. "טוב, אני יורד. אני רוצה להספיק לקחת משהו לדרך לאכול." אני אומר. "תהנה." אומר קרטר. אני יורד במעלית, פוסע נינוחות לכיוון חדר האוכל.

גרייס - "תומאס! אתה חונק אותי!" אני אומרת את המובן מעליו, תומאס לא נראה מתנצל במיוחד, אני מנסה להאבק בו, אני בטח מכחילה.

קרטר - אני מנקה את המשקפיים שלי

דיוויד - אני נכנס לחדר האוכל, ומבחין במהומה קלה בקצה. אני מסתכל, עד שאני מזהה את השיער השחור והמעיל. "גרייס!" אני צועק ורץ לעברה.

גרייס - אני לא מתייחסת לדייוויד, כתמים שחורים מהמחסור בחמצן נגלים לעניי, "עזוב אותי כבר! חולה נפש!" אני צועקת על תומאס

דיוויד - "תומאס!" אני קורא. גרייס נראית נורא. אני דוחף אותו עד שהוא מרפה ממנה ונעמד מולי, נועץ בי מבט מטורף.

גרייס-  אני נופלת על הרצפה ומנסה להסדיר את נשמתי, תומאס, שלחלוטין איבד את זה מתנפל על דיוויד, הם מתאבקים על רצפת חדר האוכל. אני קמה ורצה לחפש את גברת בראון, אני מוצאת אותה בלובי. מצחקקת עם אחד האנשים. "גברת בראון." אני מתפרצת לשיחתה, "מיס בקר," היא מתחילה להטיף לי, "מה קרה לצוואר שלך?" היא מוסיפה לאחר שניה בדאגה. "מה? אממ תומאס. אבל לא משנה. הוא ודייוויד מתאבקים בחדר האוכל." אני אומרת, ממשיכה בניסיונות קצרים להסדיר את נשמתי.

קרטר - אני פונה לאסוף את איזבל מחדרה.

דיוויד - אני לא מנסה להכות את תומאס, אני רק מגן על עצמי. זה לא מצליח ממש רוב הזמן. אני חוטף אגרוף בעין ומועד אחורנית, מסוחרר. תומאס מנצל את ההזדמנות ומעיף עוד אגרוף, הפעם לבטן שלי, ואני נופל.

גרייס - אנחנו מגיעות לחדר האוכל תוך פחות מדקה, "גרייס יקירה, תתקעי את המעלית בבקשה." גברת בראון מבקשת ופונה לטפל בבעיית המכות. אני לוחצת על הכפתור ועומדת ליד המעליות.

קרטר - איזבל ואני נפגשים ליד המעליות, קלייר איתר. "מוזר." אני אומר ולוחץ שוב.

דיוויד - אמא שלי מגיעה משום מקום, ואיכשהו עוצרת את תומאס מלהרביץ לי שוב. אני קם על המרפקים שלי, מתנשף מכאב.

גרייס - אני נאנחת בהקלה והולכת לעבר דייוויד

קרטר - "אולי כדאי שנקרא למישהו?" אני מציע