פנימיית ליברטי. שירשור ((:

דיוויד - אני מגחך. "ואני כן? בכל מקרה, אני חייב לציין שדיי הופתעתי כשקרטר סיפר לי עלייך ועל ג'ונתן."

גרייס - "אני לא יודעת, אוקיי?" אני גוררת את דייויד אחרי, "אני לא יודעת." אני נושמת עמוק, "אם אני מרגישה משהו אמיתי לג'ונתן." אני אומרת

דיוויד - אני נע במקומי במבוכה קלה. "כלומר?"

גרייס - "אני לא בטוחה אם אני אוהבת אותו. בדרך הזאת."

דיוויד - "והיית בטוחה כשהתחלתם לצאת?"

גרייס - "זה אף פעם לא היו יציאות באמת."

דיוויד - אני מנסה לשדר הבנה כלשהי, לא הצלחה יתרה. "תראי, גרייס, את יודעת שאני לא מבין בזה במיוחד, אבל לדעתי את צריכה לומר לו את זה. כי אם תישארי איתו במערכת יחסים שאת לא מרגישה בה בנוח, זה לא יהיה טוב."

גרייס - "הוא יבין. זאת אומרת, התמזמזות פעם ב10 ימים לא נחשבת למערכת יחסים." אני מושכת בכתפיי

דיוויד - "אני מניח שכן. את חושבת שיש לזה סיבה מסוימת? מישהו אחר, למשל? או שזה סתם בגלל שאת לא אוהבת אותו בצורה הזאת?"

גרייס - "אין אף אחד אחר. אני פשוט אוהבת את עצמי יותר מידי." אני צוחקת, "בוא נלך לישון."

דיוויד - אני צוחק. "רעיון טוב."

גרייס - אני מחייכת

דיוויד - "אני אלווה אותך לחדר." אני אומר לה. אחרי שהיא נכנסת לחדר שלה אני נכנס לחדר שלי, מתקלח והולך לישון.

*בוקר!*

קרטר - אני מתעורר

דיוויד - כרית שפוגעת בפרצוף שלי מעירה אותי. "תומאס, הייתי מעריך את זה אם הכרית שלך הייתה נשארת על המיטה שלך." אני אומר, עדיין ישנוני.

קרטר - "סתמו!" אני אומר

דיוויד - "זה בוקר. צריך לקום." אני אומר, קם מהמיטה ומעיף את הכרית חזרה על תומאס.

קרטר - "יש למישהו כדורים לכאב ראש? אספירין? משהו חזק?" אני שואל, עדיין במעורפל כי זה עתה קמתי.

דיוויד - "מצטער, לא." אני אומר ונכנס למקלחת כדי להתרענן ולהחליף בגדים.

קרטר - "מה קרה קר'?" ג'ונתן שואל ומושיט לי - בידיעה או לא - את קופסת הכדורים האנטי-מדכאים שלו. "זה הכדורים המדוכאים שלך." אני אומר לו, הוא מושך בכתפיו, "זה עוזר להכל." אני מחייך, "כואב לי הראש. תומאס, יש לך משהו?" אני שואל. תומאס ממלמל משהו ומזכיר לי את כעסני מהדרדסים. "אממ זה כן או לא?" אני שואל. "זה לא." תומאס קם וזורק את השמיכה לעזאזל, הוא מוריד את מכנסי הצמר שלו ולובש את הג'ינס המוכר והאחיד של בית הספר, אבל לא פני שהוא חושף את תחתוני ה- גו מנצ'סטר יונייטד! שלו. עוד סיבה למה הוא וג'ונתן לעולם לא יהיו חברים. ג'ונתן מאוהב בארסנל מגיל 3 וחצי. "אנדרו? יש לך אספירין?" אני שואל. אנדרו עדיין לא התעורר. אני קם באי רצון והולך מיטתו של אנדרו, הוא ישן עמוק, אבל נראה אומלל. אני מזיז את כתפו, "אנדרו?" אני שואל. "מה?" הוא שואל אחרי כמה שניות, "כבר בוקר. קום. יש לך אספירין?" אני שואל. "בתיק." אנדרו מסתובב ממני וחוזר לישון. אני נאנח והולך לתיק שלו, מחטט בו קצת ומוצא חבילת אספירין. ביחד עם כמה קופסאות של כדורים לא מזוהים בעליל. אבל כואב לי כל כך הראש שלא אכפת לי מהרס הכבד של ידידי לחדר שחקן הקריקט וטניס.

דיוויד - אני יוצא מהמקלחת ומודיע לכולם שהיא פנויה. "אני יוצא החוצה קצת." אני אומר, כשאני רואה שעדיין קצת מוקדם. אני צריך לנקות את הראש, להתאוורר.

קרטר - אני בולע שני כדורים, "אלוהים ישמור. תוך כמה זמן אספירין מתחיל להשפיע?" אני שואל. "חצי שעה?" תומאס מציע, "אני בבשירותים." הוא מודיע ונכנס, לא נועל אל הדלת. "אני צריך שזה ישפיע מהר." אני פושט חולצה ומחליף אותה בחולצת בית ספר, קר לי - אז אני מוסיף גם סוודר. אני מחליף לג'ינס ומחליף גרביים לגרביים דקות יותר למרות שקר לי. "צא מהר תומאס, אני רוצה לשטוף פנים." אני אומר. "לה תדיין." תומאס בחיסור הברות, הוא כנראה שוטף את הפה.

דיוויד - אני יוצא למרפסת שראיתי אתמול אחרי צהריים ונשען על המעקה. קר בחוץ, כשאני נושף יוצאים אדי קור מהפה שלי. אני מחייך, אני אוהב חורף.

קרטר - אני נאנח ופשוט נכנס לשירותים, תומאס עסוק בלבהות בעצמו, "אגו." אני ממלמל ומתחיל לצחצח שיניים, "משעים אותי מליברטי." הוא אומר אחרי רגע. אני יורק לכיור, "מה?!" אני שואל. "ששמעת." הוא עונה, "לצערי רק לחודש." הוא מוסיף. "מה לעזאזל?! למה?" אני שואל. הכאב ממיר את עצמו לרגע לכעס. ואז חוזר ככאב חריף יותר. "חנקתי את גרייס. הרבצתי לדייוויד." הוא אומר. אני רק מניד בראשי, "אתה פסיכי."

דיוויד - אחרי זמן לא מוגדר אני יורד לארוחת הבוקר, אנשים מתחילים להיכנס לאט לאט. אני מתיישב בשולחן פנוי. גרייס באה אחרי כמה דקות ומתיישבת לידי, נראית עייפה.