פנימיית ליברטי. שירשור ((:

קרטר - הסיור נגמר, אנחנו יוצאים החוצה, בית הבבות היה מהמם. אנחנו יוצאים לפארק לאכול, יש לנו בתיקים חמגשיות עם אוכל. בשר, פחממה וירק.

דיוויד - "זה היה מדהים!" אני קורא כשאנחנו סוף סוף מתיישבים לאכול. אנחנו יושבים כולנו מתחת לאחד העצים בפארק - קרטר, ג'ונתן, תומאס, גרייס ואני.

קרטר - "אני מת על לונדון. היחוד על המקומות הספיציפיים האלו." אני אומר ואוכל מפשטידת הרועים שבחמגשית שלי. היא מצויינת. קרה, אבל מצויינת.

דיוויד - "זה מטורף. אני גר פה כל החיים שלי, ובכל זאת אין לי מושג על כמעט כלום."

קרטר - "ממתי גרת בלונדון?" אני שואל

דיוויד - "קרוב ללונדון." אני מתקן את עצמי. "בסך הכל חצי שעה נסיעה באוטובוס."

קרטר - "נסענו כמעט שלוש שעות. וזה כי היינו על כביש מהיר ונקי. בדרך כלל לוקח לי לנסוע במכונית משפילד שלוש וחצי שעות. במקרה הטוב." אני אומר

דיוויד - "כי נסענו בדרך עקיפה. אני מכיר דרך קצרה יותר, קר'. תאמין לי."

קרטר - הדרך של דיוויד מעצבנת אותי, "אתה לא יוצא מהפנימיה הדפוקה הזאת ואתה אומר לי שאתה מכיר דרך קיצור? אני יודע כמה זמן ישבתי באוטובוס מצחין מזיעה!"

דיוויד - אני מביט על קרטר במבט מתפלא. אני לא רגיל שהוא מתעצבן ככה. "אני כן יוצא. לא בדרכים חוקיות."

קרטר - אני שותק, אין לי מה להגיד, אני יודע שאני צודק. ישבתי ליד תומאס בדממה מוחלטת שעה. ואז במשך שעה הוא שיחק ספק איתי - ספק עם עצמו ארץ עיר. ובשעה השלישית פשוט דיברנו.

דיוויד - "מצטער, קרטר, בסדר? לא התכוונתי להיות מעצבן. אני יכול להראות לך את הדרך מתישהו אם תרצה."

קרטר - "אני בסדר."

דיוויד - אני מושך בכתפיי ונוגס בפשטידה. אני שומע את גרייס לידי משוחחת עם ג'ונתן בקול שקט.

קרטר - "עוד רבע שעה. התחילו להתארגן ליציאה!" גברת בראון מכריזה. קולות אנחה נשמעים, לא ישבנו במשך כל המסלול, ועכשיו רובנו רוצים לישון, קמנו עוד לפני שעת ההשכמה הרגילה ולא היו מים חמים.

דיוויד - "למה צריך להתארגן ליציאה רבע שעה לפני שבאמת יוצאים?" מתלונן תומאס. אני מחייך. "הכר את אמא שלי. בעצם, עדיף שלא."

קרטר - תומאס נוחר בבוז, ההורים של דייוויד מתים על ההורים שלו, אז כן - הוא מכיר את גברת בראון. עטיפת חטיף נזרקת על גרייס, והיא קמה בעצבנות ובוהה בזוג הילדים שצוחקים עליה עכשיו. "מה קרה? עפה עלייך העטיפה של החטיף שלי? אני מקווה שהחצאית שלך בסדר. רוצה שאני יבדוק?" הוא שואל, טועה דקדוקית. "למה זרקתם עלי את זה בכוונה?" היא שואלת ומרימה את העטיפה, חטיף מארס. יאמי. אני עכשיו מבחין ששני הילדים לובשים סרבלים כתומים, שירות קהילתי. "טוב... רצינו לראות מה יקרה למלוקקים כמוכם אם החליפה שמאמי ופאפי קנו יתלכלכו קצת. אני מניח שגילינו." הם צוחקים. "איפה האחראי עליכם?!" גרייס שואלת, היא גבוהה בראש מהשניים, שנראים כמו זוג עכברים. "גרייס." גברת בראון מגיעה, "מה הולך כאן?" היא שואלת. גרייס מתיישבת בשקט ואוכלת את התפוח שלה.

דיוויד - "מה קורה כאן?" אמא שואל שוב. "שום דבר." אני אומר באנחה, ולאחר שאני מקבל מבט נוזף ממנה, אני מוסיף. "שום דבר, גברתי." אני מדגיש בבוז. ההיא נועצת בי מבט ארוך, אני מחזיר לה מבט משלי. אחרי כדקה היא הולכת מהמקום. אני מגלגל עיניים. "תמיד כל כך דרמתית... הכל בסדר, גרייס?" את המשך המשפט אני שואל בשקט, כדי שרק גרייס תשמע.

גרייס - "אני שונאת את השניים ההם. איפה הם בכלל?" אני שואלת וסוקרת במבטי את המדשאה הענקית.

דיוויד - "הלכו לשם." אני מצביע על המקום שבו הם עומדים, צוחקים בינם לבין עצמם. "רוצה ללכת לצעוק עליהם קצת?"

גרייס - "לא. אני רוצה לסיים לאכול את התפוח האומלל."

דיוויד - אני בוחן את התפוח. "באמת אומלל. מה עשית לתפוח המסכן הזה?"

גרייס - "אכלתי אותו."

דיוויד - אני צוחק. "אני רואה."

גרייס - "ונעצתי בו ציפורניים. איככ." אני אומרת ומנערת את ידי