פנימיית ליברטי. שירשור ((:

איזבל - "אפשר לנסות מעלית אחרת." אני מציעה.

דיוויד - אני ממצמץ. "גרייס." אני אומר כשאני מבחין שהיא לידי. "את בסדר?"

קרטר - "אני חושב שזו בעיה כללית." אני אומר ומצביע על המעלית שנמצאת בהמשך המסדרון, שם מתקבצים תלמדים אחרים. "אני בעד להתקשר לאיש התחזוקה." אני אומר.

גרייס - "אני בסדר." אני אומרת, קצת כואב לי בצוואר, אבל אני נושמת. מזל. "מה לעזאזל זה היה?" גברת בראשון שואלת בתוקף

דיוויד - "אני מצטער. זה היה שום דבר, מיס בראון." אני אומר וקם לעמידה בעזרתה של גרייס. אני מחזיק בידה כדי לא ליפול מהסחרחורת.

איזבל - "איך בדיוק?" אני שואלת בפקפוק.

גרייס - "זה בהחלט היה משהו!" גברת בראון רועמת עלינו, "תומאס ניסה לחנוק אותי, גברת בראון. דייוויד רק ניסה לעזור." אני אומרת לבסוף.

קרטר - "לא יודע." אני מושך בכתפיי

דיוויד - אמא שלי עומדת זועמת, חושבת לרגע. "שלושתכם, לשיחת בירור אחרי הסיור בצינוק. תומאס, אתה נשאר כאן."

איזבל - אני צוחקת.

גרייס - הוא לא מגיב, "את רוצה שאלך ישירות לחדר שלי?" הוא שואל לאחר מחשבה.

קרטר - אני מנסה שוב את המעלית, הפעם היא פועלת

דיוויד - "לא." אמא שלי פוסקת נחרצות. "אתה תישאר כאן, עם המורה המלווה הנוסף."

איזבל - "אמרתי לך." אני אומרת.

גרייס - "לבודד אותי ככה ג'ולי? זה לא נחמד מצידך." תומאס משתמש בשמה הפרטי של גברת בראון, הוא חוצה גבולות. ילדים יוצאים מהמעליות ואני נשאבת לכיוונם, לא מתחשק לי להשאר קרובה לכאן

דיוויד - אני רואה שגרייס הולכת, והולך אחריה. זה באמת לא נראה לי רעיון טוב לראות את אמא שלי מתפרצת על תומאס. שוב. "גרייס." אני קורא אחריה. היא נעצרת ומסתובבת אליי. "חכי שנייה." אני מתקרב אליה ומרים את הסנטר שלה בעדינות, בוחן את הסימנים שתומאס השאיר על צווארה.

גרייס - אני מסובבת את צווארי, "אני אהיה בסדר, זה יעלם עד מחר." אני מתעקשת

דיוויד - "צר לי לאכזב אותך, אבל זה לא." אני אומר. "יש לך סימנים כחולים."

קתרין - "גם לך. בגלל זה אני אמשיך ללכת עם צעיף." אני אומרת

דיוויד - "ואני אלך עם רטייה." אני מתבדח. "היי, הכל בסדר?" אני שואל, כשגרייס מסתובבת וממשיכה ללכת בעקשנות.

גרייס - "בוא נראה, דייוויד, כל החברים שלי מאשימים אותי, אחד הילדים חנק אותי, הוא שונא אותי מסיבה לא ברורה. אז כן, אני מניחה שלא יכל להיות טוב מזהץ." אני אומרת בציניות

דיוויד - אני מביט בה בפליאה. "מי מאשים אותך?"

גרייס - "קרטר, אנדרו - הוא לא חבר שלי אבל לא משנה - תומאס - אני לא בטוחה מה הסטטוס בינינו -, אפילו  אתה."

דיוויד - "גרייס, אני לא מאשים אותך בכלום. תראי, זאת הייתה אי הבנה מאוד גדולה. אם תרצי אני אספר לך את הסיפור המלא, אבל כרגע אני פשוט אספר לך שהייתי בחדר ונוצרה סיטואציה שדיי הצחיקה אותי. אז הלכתי אלייך, כדי לברר מה קרה. לא להאשים אותך." אני אומר, ואחרי הפסקה קלה מוסיף "למה שאנדרו יאשים אותך?"

גרייס - "לא חשוב."

דיוויד - "בסדר... את רוצה לשבת לידי באוטובוס בדרך?"

גרייס - "אממ... טוב." אני אומרת לבסוף.

דיוויד - "מעולה." אני אומר. אנשים מתחילים להגיע. "יופי. אנשים." אני אומר ביובש ומעקם את אפי.

גרייס -אני מחפשת את קרטר, הוא בדיוק מי שאני צריכה עכשיו. אני מוצאת אותו, עם איזבל - שנראה כאילו היא בולעת לו את הפרצוף.

דיוויד - קלייר עטה עליי משום מקום. "מה קרה לך?" היא שואלת בדאגה. "מסכן..." היא אומרת ונותנת לי חיבוק.

גרייס - אני מחכה שהם יסיימו לבלוע אחד את השני, בסופו של דבר קרטר רואה אותי, ומתנתק מיד מאיזבל, "גרייס." הוא אומר. "היי." אני אומרת בחמידות

דיוויד - "אני בסדר, רק קיבלתי מכה." אני משקר בקלילות. אני מעדיף שהסיפור לא יתפשט. לא מהר מדי, בכל אופן.