פנימיית ליברטי. שירשור ((:

תומאס - "אני צריך לדבר איתך על משהו. דחוף." אני מנסה.

דיוויד - "זה לא יהיה כזה נורא, אני בטוח. עכשיו כשהדביל שכאן לא מסומם ופיקח לחלוטין." אני אומר.

תומאס - אני אפילו לא טורח למחות או להגיד על זה משהו, אבא כבר הראה לי מה זה בדקה שחזרתי מהפנימייה ההיא וסטר לי לא סטר לי עם העיתון בידו, "ילד אידיוט." הוא אמר, שתקתי. מה יכולתי לומר להגנתי? מצטער שהסתממתי? או - על הצד החיובי, לא הורדתי לו ת'מכנסיים, זה לא נשמע משהו. אז שתקתי. נותן לאמא להטיף לאבא על הסטירה לא סטירה שהוא נתן לי. שהוא יתמודד איתה, לי אין כוח. "נעים לראות אותך שוב, אבא." אמרתי לבסוף, מחייך חיוך מתוק. "צלול במחשבתך, אני לא חושב." הוא אמר, "דוקטור מסקרובסקי אומר דווקא שכן." דיברתי כמו אידיוט אז, כמו המלאך של אמא, "אמרתי לך, אמרתי לך מההתחלה שלא צריך עוד אחד. ממזר קטן - ידעתי שהוא יהיה הכבשה השחורה." אבא התעלם ממני, גלגתי עיניים ונאנחתי, "אני בחדר עד ארוחת הערב." אמרתי. "חדר?!" שמעתי את קולה המעצבן של אחותי לא אחותי הצעירה, למען האמת, היא בת של בת דודתו של אבא, מרילין, אבל היא חיה איתנו כבר שנים אז היא סוג של אחות, וגם אותה אולי הייתי עושה, אם היא לא הייתה כזאת זונה, מהקומה העליונה, "אבא!!!" היא צעקה, "אמרת שאוכל לעבור לחדר שלו כשהוא לא כאן ו..." היא התחילה, "הוא לא אבא שלך, זנזנות קטנה!" "תומאס!" אמא אומרת, "זה החדר שלי." אמרתי, "לא עוד. אמיליה ישנה בו כבר זה שנה. אתה יכול לישון בחדר שלה או במלונה של דינק בחוץ." אבא אומר, "אני לא ישן בחדר שלה, הוא מלא בבובות חרסינה מפחידות. והוא צבוע בורוד. זה מטריד." אמרתי בהתגוננות, "בדיוק בגלל זה זה לא אמור להפריע לך, זנזונת." אבא החזיר לי באותו מטבע, וכל פיוז שהחזיק מעמד בתוכי נשרף והפכתי את שולחן הפלסטיק המאולתר כי הם בדיוק זרקו את הישן בבית התמחוי ועכשיו צריך לחכות לחדש שיגיע, הקפה של אבא נשפך על התוכניות של הבית החדש שהם התכוונו לבנות. אמא פלטה אנחה קצרה, אבא היה עסוק בלקלל אותי ולכנות אותי בשמות. אמא - שהייתה שרויה בהלם - לא אמרה כלום ולא ניסתה להגן עליי, היא הגנה וניסתה ליבש את התוכניות. אני עמדתי שם, לבוש בחולצה מחוררת ומוכתמת, מכנס טרנינג שגדול עלי במידותיים כי הרזתי באותו קיץ ואם היו טורחים לשקול אותנו בפנימייה ההיא היו שולחים אותי שוב לדוקטור מסקרובסקי כדי לוודא שאין לי הפרעות אכילה - אגב, באותה שנה, היו לי. הייתי אוכל את האוכל במזנון ואז מקיא הכל לפני השינה באותו ערב, ובגלל שהשירותים היה מטונף כל כך איש לא היה שם לב לריח או לטינופת. לבשתי אז גם קפוצ'ון בצבע תכלת שלא החזיק מעמד על הכתפיים שלי. בשלב של הצעקות החזקות באמת אמיליה ירדה לראות מה קורה, היא לא שמחה לראות אותי, למען האמת היא די נהנתה מהמופע המרהיב, הילד הלא מבטיח שבילה את רוב חייו בפנימיות (נורטון, קיית', ליברטי, פנימיית אפל לילדים בעייתיים ודירונסון.) כדי שאיש לא יאלץ להביך את עצמו בלהציג אותי, הצטערתי שדוק' עזב את הבית אז, הוא היה מראה לאבא מה זה, התברר לי - שלאבא יש אוצר מילים מרשים, ובדקה שהוא קרא לי בן זונה, ואמא נעלבה - לא אני - כי לא היה אכפת ממה שהוא אמר, יצאתי החוצה למלונה של דינק, ישבתי שם, שעה, שעתיים. אחרי שעתיים וחצי יצאתי להסתובב בשכונה, נראתי כמו הומלס, לא המראה האולטימטיבי לבן של אבא שלי - איש צבא מצליח, ילד מהשכונה צחק עלי, אני לא מכיר אותו, אבל הפרצוף שלו מוכר לי - בטח עוד אחד מאותם הילדים שראיתי בקיצים, שלא ביקרנו אצל משפחת מאייר. חזרתי הביתה, לא נכנסתי שוב למלונה, אמא הרגיעה את אבא. זה גרם לי להזכר כמה התגעגעתי אליו. בכל זאת הקאתי את האוכל אחרי ארוחת הערב, למרות שהטבח שאמא שכרה מכין אוכל מדהים. זה כבר היה הרגל מגונה. הצלחתי להגמל, בסופו של דבר. עכשיו - כשאני עומד מול דייוויד וג'ונתן, שמביטים בי, אני רק מקווה שג'ונתן יהיה מוכן לבוא איתי, כי אני מרגיש יותר נוח בחברתו מאשר בחברת השותף לחדר שלי, שלא מת עלי כי ככה.

קרטר - בשלב מסויים, אנדרו כבר מוכן לצאת מהשירותים, יש לוריח קצת לא נעים, אבל הוא מחליף חולצה ומבשם עצמו באיזה בושם או באיזה דאודורנט.אנחנו יורדים לארוחת ארבע, גולם כבר שם. כולל נייתן ותומאס

דיוויד - אני מאתר את ג'ונתן ראשון, בגלל השיער והרעש שהוא מקים עם מקל ההליכה שלו, ורץ לעברם. אף אחד לא רואה שאיחרתי, ואני פשוט מתיישב לידם. "איפה היית?" שואלת גרייס. "היה לי משעמם, אז הלכתי לחפש משהו לנגן עליו. כל הנחמדים האלה שפה פשוט נטשו את החדר." אני אומר ומחווה על הבנים.

קרטר - אני ואנדרו מאתרים את החברים שלי, אני שואל אותו איפה החבורה שלו, לא שאני זוכר שיש לו אחת. הוא אומר לי שאין לו אחת כזאת, הוא די חדש למיטב ידיעתי, נמצא בבית הספר שנה אחת בלבד, דבר יוצא דופן יש לציין, ולפי מה שהוא אומר - הוא מבלה את רוב זמנו החופשי באימוני קריקט או טניס שבית הספר מספק, לילדים שמשום מה אוהבים את זה. מסתבר שיש. אז בסופו של דבר, אנדרו עוקב אחריי, כי כל הילדים האחרים שמשחקים בקבוצת הקריקט נמצאים בעיקרם בשכבת י', והרי ידוע שאנחנו שמיניסטים.

דיוויד - "הנה קרטר ואנדרו." אומר לפתע תומאס. ג'ונתן נראה הרבה יותר רגוע מהרגע שקרטר מתיישב לידו.

קרטר - "אל תתלהבו יותר מידי, בסך הכל נעלמנו לרבע שעה." אני אומר ומסדר את המשקפיים שלי, הם מלוכלכים משהו.

דיוויד - "היה כל כך משעמם בלעדיכם." אני מגחך.

קרטר - אני בטוח." אני אומר, אני מביט בג'ונתן, שמגשש בידו אחר מפית

דיוויד - "צד שמאל שלך, ליד הכפית." אני אומר לג'ונתן. "באמת," אני ממשיך לדבר אל קרטר. "יצאתי לחפש משהו לעשות, עד כדי כך היה לי משעמם."

קרטר - "היי אנדרו," תומאס אומר, מנסה להשמע ידידותי, זה נשמע כאילו הוא פשוט צוחק על אנדרו, "היי תומאס," אנדרו לא אידיוט, והוא מפרש את הקול של תומאס כצחוק ומחזיר לו באותו מטבע, "אז -" אני אומר ומשפשף את ידי זו בזו, "מה יש לנו כאן?" אני שואל וסוקר את אחד השולחנות, עליהם מונחים פלטות על מעין עמוד וזה נראה כמו מזרקה, בקומה הראשונה, התחתונה ביותר והגדולה ביותר - יש עוגיות סבתות שכאלה, ממולאות בריבה אדמדמה ומעוטרות בסוכר, בקומה בשניה - ביסקוויטים לתה, ובקומה השלישית - עוגיות שוקולד ווניל עגולות שנראות נהדר ומצופות סוכר. אני מלקק שפתיים, ליד המזרקה כביכול ההיא ישנם קומקום חרסינה מעוטר פרחים וכוסות חרסינה על תחתיות באותו צבע, לידם קערה קטנה עם קוביות סוכר וכפיות. ארוחת ארבע מצויינת.

דיוויד - "עוגיות ותה." אני אומר בקיצור. "עוגיות טעימות. מזמן לא אכלתי כאלה." אני מוסיף, מביט בהן בכמיהה.

ואני עומדת להרביץ לך, יסמין. אז או שתחזרי למה שכתבת, תחפשי את הטעות ותתקני אותה, או שאני ארביץ לך מחר בראש עם הטקסט שלי. זה מה שאני עושה לאח שלי כשהוא כותב בשגיאות. ממך הייתי מצפה ליותר.

קרטר - אני מוזג בכוסות תה ומציע לכולם

דיוויד - "תודה." אני אומר ולוקח את הכוס המושטת לי.

מתי נתחיל להריץ? הכנתי את עצמי נפשית

קרטר - כולם נמצאים בחדר הזה, שנראה כמו ציור מהמאה ה19, רק שכולם לובשים מדי בית ספר

דיוויד - "מישהו זוכר מה יש בהמשך היום?"

קרטר - "הצגה, זמן חופשי... ארוחת ערב... אתה ידוע."

דיוויד - "תודה." אני אומר ותוהה מה לכל הרוחות אני אמור לעשות בזמן החופשי.

קרטר - אני חושב מה אוכל לעשות בזמן שתומאס וג'ונתן ילכו לקובן גרדן, "היי תגיד, דייוויד, יש לבית המלון הזה איזה אטרקציה מיוחדת?" אני שואל, "אממ... הוא מהמהם, "אני חושב שיש אולם טניס אבל אני בכלל לא בטוח." הוא מגרד בראשו, "מה דעתך, אנדרו, מתאים לך לשחק נגדי טניס?" אני שואל. "אני אנצח אותך." הוא אומר. "אז? משחק ידידותי." אני אומר, הוא מושך בכתפיו.

דיוויד - אנדרו מושך בכתפיו. "בסדר." הוא אומר. אני רוכן מעל השולחן כדי לראות את גרייס שיושבת בקצה בצד השולחן שאני יושב בו, אבל בקצה השני. "גרייס." אני אומר. "מתחשק לך לעשות משהו בזמן שכל אלה הולכים לעשות דברים אחרים?"

גרייס - "אממ... אני מניחה שבסדר, הייתי מעוניינת ללכת לגרין פארק, אם לא אכפת לך." אני אומרת ומחייכת, "בשמחה." הוא אומר, "יופי, אז תן לי להשיג מפה מהכניסה ולהביא את המעיל שלי." אני אומאת

דיוויד - "יש עוד מעט תדרוך לזמן חופשי." אומר ג'ונתן. "הייתי מציע לך לחכות."

גרייס - אני נאנחת