קרטר - "חשבתי שאני לא אראה אותך עד הסילבסטר." אני מחבק אותו, הוא בבירור מופתע מהמחווה. "אני לא יכול לומר לא למפגש עם הבן שלי." הוא אומר. אני מביט בו, רוצה להגיד לו - וויתרת על המשמורת עלי, ביקשת רק חגים. אבל במקום זה אני רק נכנס לכיתה
איזבל - אני עוצרת את הנשיקות שלו בחיוך. "בוא נלך למקום קצת יותר פרטי. אולי למקום שבו אבא שלך לא רואה אותנו ממנו?" אני שואלת ומצביעה בסנטרי לכיוון שבו אביו של קרטר עומד וסוקר את הקהל בחיפוש אחריו.
קרטר - "ניקולס." אני אומר במעין אנחה, "מה אתה עושה כאן?" אני שואל. "אני.. אממ. הצטרפתי להורים שלי במסע התזמורת... משעמם בג'רזי." הוא אומר. מסמיק כולו, "נחמד לראות אותך." אני אומר
קרטר - "זה בסדר, איז," אני אומר. אני מחייך חיוך קטן לניקולס ואנחנו הולכים. ככל השהיום עובר אני מרגיש לחוץ יותר ויותר. לקראת השעה 8 וחצי אני לובש את הטוקסידו, אח"כ אני הולך לשירותים - לנסות לשים את העדשות המזורגגות.
איזבל - בשעה רבע לתשע אני מביטה בעצמי במראה, מרוצה מהשמלה והתסרוקת והאיפור. "לא שכחת משהו?" אני שומעת קול מאחוריי ומסתובבת. קלייר. היא מנופפת במסיכה שלי. אני מחייכת. "נכון."
קרטר - "שיט!" אני אומר, אחת העדשות נופלת. "צריך עזרה?" ניקולס עומד מאחורי, "יש לי עוד עדשות בלוקר. 10 7 34." אני אומר. "יש לך הסברים?" ניק שואל, "הסברים למה?" אני שואל. "אתה יודע קר', לפני כמה חודשים..." הוא מתחיל. "שששש." אני משתיק אותו. "באתי הנה, בשביל שאני אוכל לראות אותך. הפכת את זה לבלתי אפשרי." ניקולס אומר. "אני מצטער. אני לא בנוי לזה. נוכל לדבר על זה אח"כ?" אני שואל. "אני עולה מחר על הטיסה לג'רזי. אין שום אחר כך אפשרי, קרטר." ניקולס אומר. אני מצליח להכניס את העדשה שניקולס מביא לי. "אז בוא." אני אומר ומושך אותו לאחד מתאי השירותים.