פנימיית ליברטי. שירשור ((:

איזבל - אני מעיפה מבט מסביבי בחיוך הרגיל שלי. בכניסה לחדר אוכל אני רואה נער עם מבנה גוף חסון ושיער שחור קצוץ. "דרק!!" אני צווחת בהתרגשות, ורצה לכיוונו. הוא שומע אותי ומסתובב אליי, פותח את ידיו לחיבוק.

דיוויד - אני כמעט מהנהן שוב באופן אוטומטי, אבל אז מעכל את השאלה, מושך בכתפיי וממשיך לאכול.

ג'ונתן - אני מושיט את ידי שמאלה, מגשש אחרי המים. אחרי כמה שניות אני מוצא אותם ומוזג לכוס שלי.

קרטר - "אתה יכול להעביר את הבייקון?" אני שואל.

גרייס - "תסלחו לי," אני אומרת לבנות שממילא לא מקשיבות, אני קמה והולכת לאחד השולחנות שסביבו יושבים רק 3 נערים.

דרק - "התגעגעתי אלייך!" אני אומר באוזניה של איזי

איזבל - אני מסמיקה ומצחקקת. "גם אני."

דיוויד - אני מרים את מבטי לראות אם הוא התכוון אליי. כשאני מבין שכן, אני תר אחרי צלחת הבייקון ומעביר לו אותה.

ג'ונתן - אני שוקל אם לשאול את קרטר ליד מי התיישבנו, אבל תוהה אם זה לא יהיה לא מנומס מצידי.

גרייס - "אני יכולה לשבת כאן?" אני שואלת את הנערים, אחד מהם קופץ במקומו.

קרטר - אני לוקח פרוסת בייקון.

דרק - "בואי נשב ונתעדכן." אני מציע

איזבל - אני מהנהנת ומובילה אותו לשולחן שלנו בחיוך.

דיוויד - אני מרים את מבטי למשמע הקול. נערה עם שיער שחור עומדת ליד השולחן שלנו ומדי פעם מציצה לעבר החבורה של איזבל. אני מרים גבה. "לא היית עם איזבל מקודם?"

ג'ונתן - אני מנסה לאתר את מקור הקול, וסוף סוף מצליח להבין שהתיישבנו ליד דיוויד בראון, הבן של המנהלים.

דרק - "אז מה שלומך?"

גרייס - "הן משעממות." אני אומרת בביטול ומתיישבת לידו.

קרטר - "את חדשה נכון?" אני שואל את הנערה

איזבל - "עכשיו מצוין." אני מתיישבת ליד דרק.

דיוויד - אני מחייך חיוך כמעט בלתי נראה. 'משעממות' זאת לא המילה להגיד אותן.

ג'ונתן - "איך קוראים לך?" אני שואל בניסיון להיות נחמד.

דרק - אני צוחק

גרייס - "גרייס בקר. אתם?"

קרטר - "קרטר מאייר," אני אומר ומחייך אליה

איזבל - אני מעמידה פנים שנעלבתי. "אתה צוחק עליי?"

דיוויד - "דיוויד בראון." אני אומר בלי לשים לב יותר מדי.

ג'ונתן - "ג'ונתן קונור. רוב האנשים פשוט קוראים לי ניית'ן."

דרק - "הילדה הזאת לא ישבה מקודם כאן? בכל מקרה נדמה לי שהיא הרגע הלכה והתיישבת ליד האח המוזר שלך וצמד חמד. רק חסר תומאס והתמונה מושלמת." אני אומר בהיסח דעת.

גרייס - "אני מניחה שאתם לא רגילים שמישהו יושב איתכם או מדבר איתכם." אני אומרת.

קרטר - "בחיי את טובה." אני אומר

*כן תומאס זה טומי

איזבל - אני מפנה את מבטי, ורואה את גרייס מפטפטת עם דיוויד ועוד שני בנים. אני נאנחת בבוז. "הייתה לי הרגשה כזאת." אני אומרת בזלזול. "באסה. אמא שלי מכריחה אותי לעזור לה. והיא השותפה שלי לחדר." אני מתלוננת בקול. עכשיו כבר כל מי שיושב בשולחן שלנו מסתובב להביט בגרייס ובחבורת הבנים. "אוי, מסכנה..." אומרת מרי. קולות צחוק נשמעים ממולי, כששאר הילדים מתחילים לרכל עליהם.

דיוויד - "למען האמת, אני מעדיף ככה." אני אומר.

ג'ונתן - אני מחייך למשמע הערתו של קרטר. "למה?" אני שואל את דיוויד. "ככה." אני שומע אותו אומר לאחר כמה שניות.

קרטר - "בחייך בראון, לא נראה לך שאתה קצת מגזים?" אני אוכל עלה ירוק כשיד נוגעת בראשי, "נימוסי שולחן, מאייר, חודשיים בחוץ בחברת הטלוויזיה קלקלו לך את המוח?" אני מסובב את ראשי ורואה את גברת סנדר מאחורי, המורה הכי מרשעת אחרי מר בראון בבית הספר. "למען האמת, אין לנו טלוויזיה בבית, או מחשב." אני עונה.

גרייס - אני חושבת כמה המקום הזה מוזר, וכועסת על הורי שהביאו אותי לכאן.

איזבל - דרק מתחיל לפלרטט איתי.

דיוויד - אני מגחך בשקט.

ג'ונתן - אני מרגיש שגברת סנדר מתחילה להתרגז מאחוריי וממרפק את קרטר שישתוק.

קרטר - "ג'ונתן החטיף לי." אני אומר בצחוק.

גרייס - אני מקשיבה לשיחה, אני מתחילה לקלוט שאני באמת יושבת עם ההכי פחות מקובלים.

כעבור כמה שעות....

איזבל - אני יושבת בחדר שלי ומסתרקת, מביטה דרך המראה בגרייס שיושבת על המיטה ומנענעת את רגליה.

דיוויד - הרוח הקרה מכה בפניי. אני מטייל בחוץ, באחת מהמדשאות של הפנימייה. אני נרעד מהרוח הקרה, ומתכווץ בתוך הסוודר שלי.

ג'ונתן - אני יושב בחדר ועושה לקרטר פרצוף זועף ככל יכולתי. "מה?" הוא שואל לבסוף. "בגללך קיבלתי ריתוק." אני עונה.

קרטר - "ואני קיבלתי עונש לנקות את המדשאה האחורית. ריתוק לחדר יקנה לך ים זמן לנקות את החדר." אני אומר.

גרייס - "משעמם פה." אני אומרת

איזבל - "ואני פה על תקן המבדרת הפרטית שלך?"

דיוויד - אני הולך לאחור כמה צעדים, מתנגש במישהו ומסתובב.

תומאס - "תיזהר!" אני קורא. "היי. דיוויד, נכון?" אני שואל את הנער שהתנגשתי בו הרגע. אני חושב שהוא הבן של המנהלים.

קרטר - אנחנו שותקים.

גרייס - אני שותקת

איזבל - "ומה קרה? נעלבת?" אני שואלת בלעג.

דיוויד - אני מהנהן. "ואתה תומאס, נכון?" אנשים מנסים להיות נחמדים אליי היום ולמדבר איתי משום מה.

תומאס - אני מחייך. "כן. אבל אתה יכול לקרוא לי טומי." אני מושיט את ידי ללחיצה, ולאחר היסוס קצר הוא מוציא את ידיו מכיסיו ולוחץ את ידי. אני מנסה להפסיק לבהות בעיניו.

לא יכולת לחכות חצי שעה על הקו ולהשלים שעה?!?!!?!?! דיברנו 59:21 דקות!

גרייס - "מה הבעיה שלך?" אני שואלת במרירות, פעם הייתי כמוהה, היו לי חברים מעולים שתמיד היו איתי, היום אין לי כלום וסימנתי את עצמי כמטרה.

קרטר - פתיחה של הדלת מפירה את השתיקה כשנער שביעיסט אומר במהירות - "תומאס חזר! ההומו הנודע חזר!" הוא אומר את זה בערך בצחוק, אני לוקח את מקל החישה ומצמיד אותו לחזה הנער, "נהדר. עכשיו לך." אני אומר וסוגר את הדלת בפרצוף של הנער. "אתה חושב שהוא חזר? בפעם האחרונה שראו אותו כאן היה בנשף הקיץ של שנה שעברה, כשתפסו אותו עם השמינסיט לשעבר." אני שואל, ג'ונתן ממשש אחר המעיל שלו "זה יהיה מאוד עצוב אם הוא חזר", "הוא עדיין חבר." אני מתעקש. ג'ונתן - כנראה מהעצבים - מתקשה מאוד ללבוש את המעיל ואני מנסה לעזור לו, הוא מושך את ידו אליו, "אני מסתדר לבד." הוא אומר בחריקת שיניים, הוא תמיד אומר את זה שהוא עצבני, אני זוכר את היום הראשון שראיתי אותו בבית הספר שוב אחרי התאונה, רצתי אליו כשהוא ישב לבד בחדר האכול, מול צלחת ריקה, ידיו החזיקו בחוזקה את הסכו"ם, "חזרת." אמרתי, קורן מאושר, "אתה נשמע מופתע." הוא אמר, "חשבתי שלא תחזור." אמרתי, הוא גיחך ומישש אחר קערת הסלט, הבאתי אותה אליו, "אני לא צריך את העזרה שלך." הוא אמר בכעס, "ניסיתי לעזור." אמרתי, "אתה לא תוכל לעזור לי כל החיים, ואני לא צריך את העזרה שלך כל החיים, אני מסתדר יופי." הוא אמר, "למה אתה לא מבקש מהמנהלים עזרה?" שאלתי, "אני כאן כבר חודש, אני יודע איפה רוב הדברים נמצאים ובמשך שנה למדתי בפנימייה מיוחדת. תודה, אבל אני לא צריך עזרה מהם." הוא קם והתחיל ללכת מחדר האוכל, "ומה לגבי הלימודים כאן? השמועה אומרת שכמעט ולא קיבלו אותך חזרה." אני אומר, "השמועה טועה," נייתן התנפל, נבהלתי קצת, "נייתן, לא התכוונתי לפגוע... התגעגעתי אלייך חבר," אני אומר ומניח יד על כתפו, הוא מחייך, "אותו דבר לגביך," הוא אמר. הוא התרכך קצת, "קיבלתי פטור כמעט מלא בספורט." הוא סיפר פתאום. צחקתי, "ברצינות?" שאלתי. "בשיא הרצינות, הרופא שלי אמר שרצוי שאני אנסה לפחות לשחות, אבל נכון לעכשיו אני קצת חושש מזה. לדפוק את הראש בקיר של הבריכה, לא ממש חלום חיי." הוא צחק. מירפקתי אותו. עכשיו, כשאני מסתכל עליו, עדיין מתקשה ללבוש את המעיל, אני מרגיש משום מה קושי בנשימה, אני מתאמץ לנשום, התקף חרדה הוא בערך השם השני שלי - בלי הגזמה. אני מנסה לשדל בעצמי להסדיר את הנשימה. "ג'ו..נתן..." אני מתחיל לחרחר.

חחחחחחחחחח ראיתי את זה. הייתי מחכה חכי דקה אם הייתי יודעת.

איזבל - אני שותקת לרגע. "את יודעת מה?" אני שואלת. "בגלל שאת חדשה, אני אתן לך עצה: הילדים שישבת איתם בארוחת בוקר, הם ה-לוזרים של הבית ספר הזה. אם את לא רוצה לפגוע בתדמית שלך, תפסיקי להסתובב איתם. אנחנו נקבל אותך, ונשכח כל מה שקרה היום."

דיוויד - אני זע באי נוחות כדי להתחמק ממבטו. "טוב, היה נחמד להכיר. אבל אני חייב ללכת."

תומאס - "לאן? אין לימודים היום. לאן בדיוק אתה ממהר?" אני שואל.

גרייס - "את כלבה." אני אומרת בשקט.

קרטר - ג'ונתן קולט אחרי שתי שניות בערך מה המצב ומנסה להרגיע אותי, זה בערך עובר

איזבל - אני מסתובבת אליה, ההלם מתפשט על פניי. "סליחה?!"

דיוויד - "רחוק מכאן..." אני ממלמל.

תומאס - "אפשר לבוא איתך?" אני שואל.

גרייס - "את יודעת, שמישהי מתנהגת בגועליות וזנותיות כלפי מישהו אחר." אני אומרת.

קרטר - "תודה." אני אומר

איזבל - "זנותיות?!" אני כמעט צועקת, עדיין בתדהמה.

דיוויד - אני נאנח בשקט.

תומאס - "אני אקח את זה בתור כן." אני מחייך.