שירשור לי ולגל ♥

לילי - מישהו דופק בדלת שלי. אני ממהרת לנגב את הדמעות שלי. "מי זה?" אני שואלת. הקול שלי סתום מהבכי.

טומי - אני מצליח לקום למרות שאין לי כוחות בכלל לזה והולך למיטה. אני מתכסה בשמיכה.

פיטה - "פיטה"

לילי - "פתוח." אני אומרת. הדלת באמת פתוחה, ופיטה נכנס.

טומי - אני לא ישן, אני שוכב במיטה בדממה. מקשיב לשקט הלא פוסק.

פיטה - "היי... מה קרה?" אני שואל את לילי, שנראית נורא מבכי

לילי - "שום דבר..." אני משקרת, אבל השקר יוצא נורא, כי אני מתחילה לבכות שוב.

טומי - אני שוכב במיטה

פיטה - "אני מתקשה להאמין שזה שום דבר." אני אומר ומתיישב לידה, אני מסית קצוות שיער מעיניה

לילי - "קיבלתי מכה בראש..." אני ממלמלת בבכי.

פיטה - "אין לך שום סימן. את בטוחה שזה זה?"

לילי - אני מהנהנת באיטיות.

פיטה - "לילי, מה העיניין?"

לילי - "שום דבר..." אני חוזרת ומושכת באפי.

פיטה - "אולי תתקשרי להורים שלך?" אני מציע

לילי - אני מרימה את ראשי במהירות. "לא, לא! באמת שלא צריך!" אני אומרת בבהלה. רק זה חסר לי.

פיטה - "לילי, אני חושב שאת צריכה לדבר עם מישהו. את נראית כאילו משהו ממש רע עבר עליה."

לילי - אני מנידה בראשי. "לא. אני בסדר. באמת." אני אומרת ומשירה מבט אל עיניו של פיטה כדי להוכיח לו. אבל זה הולך ממש רע. העיניים של פיטה הן בדיוק כמו העיניים של טומי, וזה רק גורם לי להתחיל לבכות שוב.

פיטה - "אני יכול לקרוא לאפי אם מתחשק לך."

לילי - אני מנידה שוב בראשי, הפעם בלי להגיד דבר.

פיטה - "אז את רוצה להיות לבד? ושאני אחזור אחר כך?"

לילי - אני מהנהנת. "תודה." אני לוחשת.

פיטה - "אין בעד מה."

לילי - פיטה יוצא מהחדר ואני נשכבת על המיטה שלי, עם הפנים בתוך הכרית. אחרי זמן לא מוגדר של בכי, אני נרדמת, פחות או יותר שלווה. עד הסיוטים.

~ בוקר ~

טומי - לא ישנתי כל הלילה, לא ניסיתי למען האמת. אפי כבר קוראת לי לקום, אבל אני לא מגיב, אין לי חשק לכלום

לילי - אפי צועקת לנו לקום, ואני קמה בקושי. אתמול בלילה ישנתי על היד שאני בדרך כלל שורטת, אז שרטתי את היד השנייה. אני נאנחת. אושר. אני נכנסת למקלחת ושוטפת את היד מתחת לזרם המים.

טומי - אפי דופקת על דלת החדר שלי באופן אישי. אני לא מתייחס, "טומי! קום כבר!" היא אומרת

לילי - כשאני מסיימת, אני מביטה בעצמי במראה. השיער שלי סתור לגמרי, ואני נראית כאילו בכיתי כל הלילה. טוב, זה לא בדיוק כאילו...