שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני מהססת. "אני לא יודעת..." אני ממלמלת לבסוף. "היימיטץ' הכריח אותי להגיד לך שאתה חייב לקרוא היום..."

טומי - "כמה נחמד. את יודעת מה דעתי על זה נכון?"

לילי - אני מנידה בראשי.

טומי - "תגידי לו שאני לא קורא."

לילי - אני זעה במקומי באי נוחות.

טומי - "מה?!"

לילי - "אני לא יכולה להגיד את זה להיימיטץ'..." אני ממלמלת.

טומי - "למה לא?"

לילי - "אני.. אני לא יודעת. אני פשוט לא יכולה."

טומי - "אז אני הולך להגיד לו."

לילי - אני שוקלת לרגע לעצור אותו, אבל מתחרטת.

טומי - אני חוזר לחדר האוכל. "היימיטץ'," אני אומר, "רק רציתי לידע אותך שאני לא נואם במחוז 8." אני ממשיך ומחייך חיוך התגרות.

לילי - אני הולכת אחרי טומי. עומדת בכניסה, בערך מאחורי הקיר. אני מקשיבה לשיחה ביניהם.

טומי - "מה זאת אומרת?" היימיטץ' שואל, "זאת אומרת שאני לא עומד לנאום את הזבל הזה." אני אומר ומרים מהשידה בכניסה כרטיסיות נאום.

לילי - אני נושכת את השפה שלי. זה לא ייגמר טוב.

טומי - היימיטץ' קם על רגליו, ברור במטרה להחטיף לי, אבל אבא חוסם את דרכו.

לילי - אני מביטה במחזה שמולי, תוהה אם יהיה נכון להתערב.

טומי - "זה כל מה שרציתי לומר." אני אומר וזורק את הכרטיסיות על הרצפה

לילי - אני מחליטה ללכת. אני אשאל את טומי מה קרה אחר כך. אני הולכת במסדרון ונכנסת לחדר שלי.

טומי - אני מביט בהם רגע ואז יוצא וסוגר אחרי את הדלת. צעקות נשמעות וקריאות "הרגעה" של אפי לשני הצדדים. אני הולך לחדר שלי.

לילי - אני משתרעת על המיטה שלי.

טומי - אני נכנס לחדר ומתיישב על אדן החלון. בחוץ כבר הכל מושלג

לילי - אני בוהה בתקרה, מתכרבלת בסוודר.

טומי - מישהו דופק על הדלת, אבל הוא לא מחכה לתשובה, הוא פשוט נכנס. "יופי, למדת לדפוק, עכשיו אתה צריך ללמוד לחכות לתשובה." אני מביט בהשתקפותו שבחלון. אני מסתובב אליו. "אתה צריך להזהר במילים שלך, במיוחד כשאתה מדבר עם היימיטץ'." הוא אומר. אני מגחך. "טומי, זה רציני." אבא אומר. "מלארק," אני פותח אבל הוא עוצר אותי ואומר: "אני מבין שזה נראה לך לא הוגן, אבל לילי לא יכולה לנאום בכל מקום לבדה. אתה מבין את זה, נכון?" הוא שואל. "אני לא חושב שזה לא הוגן. אני חושב שזה לא נכון. מה הטעם להצטער על מישהו שלא הכרתי? לא עדיף להצטער על המשחקים וזהו?" אני שואל, הוא נאנח - "ואיזה מין שם זה יוציא לקפיטול? אתה יודע איזה סכנות טמונות במעשה כזה? האנשים במחוזות מנסים לשרוד, ואחת הדרכים היא ללכת עם העדר." אבא מסביר, "טוב, זאת לא הדרך היחידה." אני אומר. אבא סוקר את החדר, "פשוט, אל תדבר על זה כאן, אל תמרוד. אל תמריד. אל תהיה פזיז. נדבר על זה כנהיה בבית." אבא אומר בשקט, מבטו אטום. "למה?" אני שואל, "למה אני לא יכול להגיד את מה שאני חושב כאן ועכשיו?" אני שואל בסקרנות, אבא ממשיך לסקור את החדר, כאילו רומז לי משהו. לא. הוא באמת רומז לי משהו. "הם לא מעניינים אותי." אני אומר במשיכת כתפיים. "הם צריכים לעניין אותך. ככל שנשמור על נינוחות ונורמליות ככה זה יהיה יותר פשוט." אבא אומר ברצינות, "אבל זה די ברור שאתה לא תדבר על זה בבית. אני טועה? הרי ככה זה תמיד." אני אומר, "חייב להיות מקום אחד בכל העולם, בכל המדינה שמתאים. לא יכול להיות שכל המקומות שגויים." אני ממשיך, "אולי, אבל ביום בו תמצא אותו זה יהיה מוצא לכל האנשים. ואתה לא תמצא, הבטחה שלי. אתה בטוח כל עוד אתה שותק. אתה בן 15, טומ'ס. אל תתן לעולם לבלבל אותך." אבא אומר.
"אני לא מבין."
"מה אתה לא מבין?"
"למה אתה חושב שכל המקומות שגויים?"
"כי זה מה שנכון. לא משנה איפה תהיה, בעולם הזה, בזמן הזה, אתה לעולם לא תהיה לבד באמת."
"אני לא רוצה להיות לבד בעולם הזה."
"מצויין. אז תזכור שעלייך לשמור את המחשבות שלך לעצמך, בייחוד כאן."
"בייחוד כאן." אני חוזר על דבריו והוא מהנהן, "ככה זה צריך להיות. אתה חושב שאתה מסוגל להפעיל שיקול דעת?" אבא שואל, אני מהנהן - "כמו שאמרת, אני בן 15."
הוא מגניב אלי חיוך קטן ואז מתרצן - "הצלחת להתקשר לאמא?" הוא משנה נושא במהירות, אני מניד בראשי, "לא. הקווים מנותקים או משובשים. זה אפילו לא מחייג..." אני אומר בצער, אבא מחייך חיוך מעודד, "יהיה בסדר."
"אני מקווה."
"אני מבטיח לך, אולי יש בעיות עם מחוז 7. אבל אנחנו נמצא דרך לתקן את זה."
"מתי? כשנגיע למחוז 7?" אני שואל בסתמיות.
אבא נאנח, "זה לא ככה."
"אז איך זה? תהיה כנה."
"זה מסובך מכדי שתבין."
"אמרת שאני בן 15. אני יכול להבין, אם הבנתי איך המשחקים פועלים, אז-"
"אז שום דבר. זה מסובך, טומי, זה לא משהו שאתה קשור אליו."
"למה אתה חושב ככה?"
"כי זה ככה בדיוק."
"זה המחוז שלי, אני נמצא בארוחה הזאת כמוך וכמו היימיטץ'. זכותי לדעת על מה מדברים מסביב לשולחן!" אני כמעט צועק עליו.
"אני מקווה שיום אחד אתה תבין איך זה באמת. זה לא משחק."
"וממתי אני משחק משחקים?" אני שואל ומביט לו בעיניים, אני מנסה לגרום לו להבין שאני באמת רציני.
הוא נאנח ויוצא מחדר. סוגר אחריו את הדלת.

לילי - אני שומעת טריקת דלת מהחדר של טומי. אני כמעט בטוחה ששמעתי אותו נכנס קודם.... מוזר.