שירשור לי ולגל ♥

טומי - הטופי שלי מגיע. אפשר לומר שבמצב דיכאון זה הדבר היחיד שעוזר לי. נאי אוכל את הקוביות בזו אחר זו, בקפיטול מוצאים תחליף לסוכר כך שזו הבעיה האחרונה שלי

לילי - אני שמה בצלחת שלי קצת פירה, נזכרת בחיוך נקמני במה שקרה בארוחה במחוז 11.

אוווף כמה שאני שונאת גרביונים וגופיות ><

טומי - אני מביט בחלון, בנוף המטושטש

את כל כך לא היחידה ><

לילי - אני לוקחת מזלג ואוכלת מהפירה. הוא ממש טעים, אבל אני חייבת להודות שהפירה במחוז 12 טעים יותר.

אני לבשתי גרביון שקטן עלי, אח"כ הגענו לסבתא שלי ומשכתי חוט שביצבץ החוצה ונקרע לי הגרביון ><

טומי - אני מוצץ את הטופי, תענוגות אמיתיות. יש שיאמרו שאני אוכל כפייתי במצבי לחץ ודיכאון, אני מסכים עם הטענה. מפתיע שאף אחד חוץ ממרטין לא שם לב לזה. יום אחד, כמה ימים לאחר שמצבו השתפר אחרי ההכשה הוא הופיע בבית שלי.
"מרטין!" אמרתי. הוא חייך, "טוב לראות גם אותך." אמר, הוא זרק לעברי כדור. "אני מקווה שלא שיעמם לך בלעדי," צחק.
"אתה אוכל את כל זה, טומי?" שאל והצביע על קופסת המתכת שהייתה מלאה בקוביות טופי. השפלתי את מבטי, "היית בדיכאון לאחרונה?" שאל והתיישב לצידי. "עלי להודות כי הייתי לחוץ מכל המצב הזה. היית חצי מת." אמרתי ועקבתי בעיני אחרי ידו שנשלחה אל הקופסא ואחר כך לפיו. "לא מפריע לך שאני אוכל את זה נכון?" שאל. הבטתי בו בהפתעה, "תאכל כמה שאתה רוצה." אמרתי.
"למה כולם כל כך מגזימים? לא הייתי 'חצי מת'. למה כולם חושבים שהייתי." הוא שאל.
"כי היית חצי מת, בקושי נשמת." הסברת.
"וואו, חבל שלא ראית את עצמך במשחקים."
"לצערי הרב, ראיתי, ולצערי הרב עוד יותר - אספקת הטופי שלי עומדת להגמר."
הוא המהם, "תודה." אמר לבסוף, "על מה בדיוק?" שאלתי ולקחתי קובית טופי. "אני חושב שבזכותך, אני הולך." הוא אמר. נענעתי בראשי: "לא. אל תודה לי על זה, אתה מדבר שטויות. פשוט... בוא תעזור לי לגמור את כל הטופי הזה." אמרתי.
הוא חייך, "אתה אוכל כפייתי במצבי לחץ."
"כן טוב, מזל שלא קיבלתי טופי במשחקים."
"באמת מזל."
חייכנו.
גשם מתחיל לרדת בחוץ ואני מביט בו, מהופנט.

גם לי קרה משהו דומה ><

לילי - אני מסיימת לאכול את שאר האוכל במהירות וקמה לפני שמגיע הקינוח.

טומי - אספקת הטופי שלי נגמרת. אני עוזב את זה בשקט ומביט החוצה.

לילי - אני חוזרת לחדר שלי, מעיה בדרך מבט מעוצבן בדלת החדר של טומי.

טומי - אני קם מהמיטה ויוצא החוצה ומפיל את לילי שעוברת במקרה במסדרון על הרצפה.

לילי - "אחחח..." אני אומרת ומשפשפת את הראש שלי שנתקע בקיר. "היית יכול להיזהר." אני אומרת בכעס, אבל לא קמה עדיין.

טומי - "יכולת ללכת מהר יותר." אני אומר ומושיט לה יד לקום.

לילי - אני מתעלמת מידו המושטת של טומי וקמה בעצמי. "הלכתי בסדר גמור." אני מסננת.

טומי - "זהו? בגלל מה שאמרתי את תמררי לי את כל החיים? את לא ממררת את החיים שלי, לילי, את ממררת את שלך. לי זה לא מפריע שאת מתעלמת ממני ומי יודע מה עוד." אני אומר לפתע, הלהט שלי להתעצבן עליה.

לילי - "לא. בגלל שאתה עושה את כל מה שאתה יכול כדי לעצבן אותי. ואתה יודע שזה נכון."

טומי - "את ידעת שאני כזה מלפני זה לילי, עוד מהרכבת בשנה שעברה. ידעת שאני נהנה מזה."

לילי - "לא, לא ידעתי. ועכשיו אני יודעת. ואני מקווה שאתה יודע שאני ממש לא נהנית מזה!"

טומי - "את כזאת קרציה."

לילי - "כן, אני פה הקרציה." אני אומרת בלעג.

טומי - "אני מת לסיים את הסבב הזה, אני מקווה שסוף סוף את תעלמי לי מהחיים. נמאס לי ממך." אני אומר ונכנס בחזרה לחדר שלי, אני טורק את הדלת

לילי - אני נרתעת. אני לא מאמינה שהוא כרגע אמר את זה. זה היה פחות כואב אפילו איך שהוא אמר את זה לפני חצי שנה.

טומי - אני מחליק את עצמי על הרצפה ומתיישב עם הגב לדלת.

לילי - אני נכנסת לחדר, לפני שטומי יחליט לצאת בחזרה. ויראה שאני בוכה.

טומי - מישהו דופק על הדלת. "מי שזה לא יהיה אני הולך לישון." אני אומר באפס הכוחות שנשארו לי. "טומ'ס." אבא אומר מעבר השני של הדלת. אני נשבר לגמרי. אני דוחף את פני בברכי.

לילי - אני מתיישבת על המיטה שלי, מצונפת בתוך עצמי ובוכה חרישית.

טומי - "טומ'ס?" אבא אומר שוב. "אני רוצה ללכת לישון." אני אומר. "הכל בסדר?" הוא שואל. "כן, אני עייף. זה הכל." אני אומר, מנסה לשכנע את עצמי. "לילה טוב." אבא אומר