שירשור לי ולגל ♥

טומי - "כן..." אני אומר ושותה.

לילי - אני מביטה בטומי בזמן שהוא שותה.

אבל הוא עומד...

טומי - המנהרה הזאת לא נגמרת... אני חושב

לילי - אחרי כמעט 5 דקות אני רואה כתם אור קטנטן. הכתם גדל וגדל.... עד שאנחנו יוצאים מהמנהרה.

טומי - אני מתיישב על הרצפה, ליד שידה אחת.

לילי - אני ממשיכה להסתכל על טומי. "מזל." אני אומרת. "כבר חשבתי שמתחילה לי קלאוסטרופוביה...."


חחח זה פשוט דרש את זה

טומי - "קלאוסטרופוביה." אני אומר. "פחד ממקומות סגורים." אני אומר את ההגדה.

לילי - אני צוחקת. "כל הכבוד. אתה זוכר מה זה מטופוביה?"

טומי - "מטופוביה. פחד מדם. אני חושב שאני אזכור את זה." אני אומר ומחייך קדימה. לא אליה.

לילי - אני מביטה על טומי בריכוז. הוא נראה ממוקד במשהו.

טומי - "דווקא מתאים לי להיות בבית." אני אומר

לילי - "אתה רוצה להיות קצת לבד?" אני שואלת. ככה הוא נראה.

טומי - "אני אהיה בקרוב." אני אומר

לילי - "ועכשיו?" אני שואלת.

טומי - "אני בסדר." אני אומר

לילי - אני מושכת בכתפיו ומתיישבת לידו.

טומי - "כדאי שנזוז. הרכבת תעצור עוד מעט, והעציץ הזה יכול ליפול..." אני אומר וקם

לילי - אני מחייכת קצת וקמה אחריו.

טומי - "5 דקות חברים." אבא אומר

לילי - אני מהנהנת ומתיישבת. כמו שטומי חוזר הביתה... הוא גם חוזר לאותה גישה ישנה של הרחקת אנשים מעליו.

טומי - אני נכנס לחדר שלי בפעם האחרונה ופותח את המגרה של הבגדים. יש שם רק חליפה אחת. אני מוציא אותה, מקרב אותה אל האף ושואף את ריחה המוכר. אלו הבגדים שלי מהאסיף. אני עוצם את עיני ומריח אותם שוב. ריח של כביסה, כביסה של הבית...

לילי - אמא יוצאת מהחדר, וחוזרת עם חבילה בידה. אני לא שואלת מה זה.

טומי - אני נושף בשביל להרגע ויוצא מהחדר.

לילי - הרכבת נעצרת וטומי נכנס בחזרה.

טומי - "בדיוק רציתי לקחת את זה." אבא אומר וחוטף מידי את החליפה. אני מביט בו - לא מבין