שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני נענה לחיבוק

לילי - אני מרימה את מבטי אל טומי מתוך החיבוק.

טומי - "מה חברות שלך יגידו?" אני שואל

לילי - "בקשר למה?"

טומי - "בקשר ל.. חבר הלוהט והמדהים הזה שלך.." אני אומר ומתקרב אליה ומחבק אותה. "בקשר לזה שהתנשקת יותר ממה שנערה בת גילי מתנשקת עם בנים בכל שנות חייה.. בקשר לזה שיש לך את החבר הכי אאוטסיידר שקיים ביקום" אני אומר ומחזק את החיבוק.

לילי - אני צוחקת. "אם זה מוצא חן בעיניהן ואם זה לא, הן יתגברו. ואם הן לא, אז שיזהרו ממני. וחוץ מזה, אתה לא אאוטסיידר."

טומי - "תפסיקי לומר את זה בסדר..." אני אומר בשקט. היא מביטה בי - מופתעת. "אתה לא אאוטסיידר טומי, תפסיק לחשוב שאתה כן." היא אומרת לי. "אז מה אני לילי? נער נטול חברים? שאף אחד חוץ מילדה אחת בכל בית ספר לא רוצה לדבר איתו?" אני שואל. אני משתדל להסתכל לה עמוק בעיניים - מקווה שהיא תקלוט את המסר. "לא יכול להיות שלא דיברת עם אף אחד!" היא אומרת לאחר בהיה קטנה בי - כך נדמה לי בכל אופן - ובעצם. אם אחשוב טוב, אגלה שבאמת הייתה פעם אחת. היא הייתה גם ממש לא מזמן למען האמת. בסתיו - לפני חופשת החורף. המורה התעקשה שנתחלק לזוגות. כולם התחלקו בלי בעיות - ורק אני נותרתי בודד. ישבתי במקומי בלי לנוע - הבטתי מבעד לזכוכית בגשם שירד. כל זוג או שניים ישבו על השולחנות ודיברו על הפרוייקטים שיכינו, או חשבו על הפרוייקטים שיכינו, ורק אני חשבתי על איזה ספר אקרא כשאגיע הביתה. ואז זה קרה: הדלת נפתחה ואנבת' נכנסה לכיתה נוטפת מים, קפואה. כמובן שלא עברה שניה וכבר כל הבנות וחלק מהבנים התגודדו סביבה ושאלו לשלומה. גם המורה לא ביזבזה רגע ומיהרה לקום ממקומה הקבוע שמאחורי השולחן ומיהרה למצוא בגדים חלופיים לאנבת'. ריחמתי עליה - לא רק בגלל שהייתה רטובה מכף אגל ועד ראש - אלא גם כי הייתה מרכז העיניינים. לאחר שכל העיניין סודר. בלית ברירה נבחרה בת זוגי לפרוייקט: אנבת'. זה לא שאנבת' רעה, או מעצבנת או משהו. היא פשוט... כזאת... שונה...
בסופו של אותו יום הוחלט שנלך לעבוד בבית שלה. הלכנו בגשם, לא הייתי בטוח לאן. הגשם חסם את ראייתי - ולא ראיתי מטר לפני. ראיתי דמות עם מעיל אדום הולך לפני ונדמה היה לי שהיא צועקת אליי. הגענו אל ביניין גדול, זה המיוחד בבתי הסוחרים: הם גרים מעל לבתי המסחר שלהם. אלא שלא נכנסנו דרך הדלת הראשית. נעמדנו בכניסה האחורית - ליד עץ תפוזים, זה היה שטח ריק ומבוזבז: כזה שלא נגעו בו זמן רב וככל הנראה גם לא יגעו. "מה קרה?" קראתי לעברה. התקשיתי להביט קדימה מפני שאחרת הגשם היה נכנס לתוך עיני. "תחסום את הרוח והגשם." היא אמרה. "אני צריכה להוציא את המפתח!" הכריזה. "איך את רוצה שאני אחסום את הגשם?!" שאלתי. "תעמוד מעלי!" אמרה. עשיתי כדבריה. נכנסנו לביתה נוטפים מים, רועדים מקור.
"אתה רוצה לאכול משהו?" שאלה והוציאה מאחד הארונות ביסקוויטים. "לא..." מילמלתי. היא הנהנה בהבנה.
ישבנו במשך כמה שעות בסלון, היא הציעה לי כל כמה זמן בגדים של אחיה הגדול כי כנראה רעדתי מקור. "אני מתנצלת. אני יודעת שקר פה. אבל עוד לא הגיעה אספקה חדשה של עצים." אמרה. "מחוז 7." אמרתי. "כן, שמעתי על זה. הם שובתים." הסברתי.
לקראת ערב חזרתי הביתה. רטוב. "תודה." הודיתי לה. "אין בעד מה. אני אעבד את החומר למאמר נורמלי ואביא אותו אחרי החגים." אמרה. הנהנתי בהסכמה. "שום בעיה." אמרתי ויצאתי לדרכי.
אני נזכר בשעות שישבנו וסטינו מהנושא עליו דיברנו - דיברנו על מטוסים, על היערות, על הקפיטול - דברים שלא ראינו מעולם במו עינינו - דברים שהקפיטול לא רצה שנראה.
זאת הייתה הפעם היחידה שניהלתי שיחה אמיתית עם מישהו.
אני מתנער מהמחשבות הטורדות ומביט בלילי. "אמרת משהו?" אני שואל. "כן. שאלתי אם הכל בסדר." היא אומרת. אני מביט בה רגע, מעכל את דבריה. "כן." אני אומר לבסוף. "הכל בסדר." אני אומר. אני נושק לה על הלחי ומחייך את החיוך היפה ביותר שאני מצליח להפיק. "אני כבר חוזר." אני אומר והולך לשירותים.
כשאני חוזר - לילי עומדת מוכנה. "ארוחת צהריים." היא אומרת. אני מהנהן.

לילי - אני מביטה בטומי, עמוק בעיניו. הוא מסתכל עליי. "אתה לא אאוטסיידר, טומי." אני אומרת לו בשקט. "אתה בוחר להיות כזה. אני מצטערת, אבל זאת האמת. אי פעם ניסית לדבר עם מישהו בבית הספר? ברחוב? אתה לא צריך לענות. תחשוב על זה. אבל אני די בטוחה שלא. אני כמעט לגמרי בטוחה, שאתה פשוט מרחיק מעלייך את האחרים. זה לא האחרים שמרחיקים אותך." אני מסיימת בטון שקט עוד יותר, כבר לא מביטה לו בעיניים. אני מרימה את מבטי אליו אחרי דקה ארוכה שהוא לא מדבר. כשהוא קולט שאני מסתכלת עליו, הוא מהנהן. אני מתקרבת אליו. מתרוממת על קצות האצבעות ומנשקת אותו. טומי נענה לנשיקה שלי ומנשק אותי בחזרה. אנחנו עומדים ככה במשך כמה דקות, עד שהדלת נפתחת. אני שקועה בעירפול חושים, אז אני בקושי שמה לב כשזה קורה. רק כשאני שומעת את פיטה ממלמל משהו מהדלת, אני מתנתקת מטומי.

הידד! גמרתי את מחוננת! את?

טומי - "היי אבא!" אני אומר בשמחה מטומטמת. "אמרתי לך לילי! קראו לנו לאכול." אני אומר. "מה?" היא שואלת. לא מבינה מה עובר עליי. "בואי." אני אומר ומושך בידה החוצה.

כן. גמרתי מזמן *אתמולבערב* חה חה חה D: פו! <3

לילי - אני נגררת אחרי טומי, מנסה להבין למה הוא מתנהג ככה.

טומי - אנחנו הולכים לחדר האוכל.

לילי - "מה עובר עלייך?" אני לוחשת לטומי.

טומי - "מה עובר עליי?" אני שואל.

לילי - "אתה מתנהג מוזר..." אני ממלמלת כשאנחנו מתיישבים.

טומי - "תגדירי "מוזר" אני אומר ולוקח קציצה.

לילי - "כשאבא שלך נכנס, דיברת קצת כמו.... סתום." אני אומרת. "בלי להעליב. מה זה היה?"

טומי - "הכל בסדר." אני אומר

לילי - "בסדר..." אני אומרת ולוקחת עוף.

טומי - קטניס נכנסת. "עד 5 וחצי נהיה בתחנה של מחוז 12." היא מודיעה.

לילי - "יש!"

טומי - אני מחייך.

לילי - פיטה מסמן לאמא לשבת לידו. היא מתיישבת, ותוך כדי מבטים לעברנו, הם מתחילים להתלחשש.

טומי - אני אוכל קציצה ומביט בהם.

לילי - אני מסמיקה. אני יודעת על מה הם מדברים.

טומי - אני נוגס עוד נגיסה בקציצה.