שירשור לי ולגל ♥

טומי - בדיוק כשאנחנו קמים אבא וקטניס מגיעים. "לאן נראה לכם שאתם הולכים?" הם שואלים. "החוצה. לנשום אוויר, להרגיש קצת שמש ולא אור לבן." אני אומר. "אין מצב." הוא אומר

לילי - "למה לא?" אני שואלת. קיוויתי להיות קצת לבד עם טומי.

טומי - "בגלל, שהמנצחים - שזה אתם - נשארים בפנים עד שנעזוב את הקפיטול." קטניס מסבירה

לילי - "המרפסת זה עדיין בבניין." אני אומרת.

טומי - "לא." אומר אבא.

לילי - "רוצה ללכת למקום אחר?" אני מציעה לטומי. 'תגיד כן, תגיד כן...' אני מתפללת.

טומי - אני מתיישב. "אני מעדיף רק לשבת פה." אני אומר

לילי - "איך שאתה רוצה." אני אומרת, משתדלת להסתיר את העובדה שאני מבואסת.

טומי - אני מתיישב. "אז מתי גילו שאת לא..." אני שואל

לילי - אני חושבת שנייה. "לפני... ארבעה ימים נדמה לי." אני אומרת.

טומי - "ואיך את מרגישה?" אני שואל

לילי - "בסדר. יחסית למישהי שמתה וחזרה לחיים." אני אומרת לו.

טומי - אבא וקטניס הולכים, ואני נשאר עם לילי לבד.

לילי - סוף סוף... "כשהתעוררת בפעם הראשונה... ידעת שאני חיה?" אני שואלת אותו. אני ממש חייבת לדעת את זה.

טומי - "לא."

לילי - "הממ." אני אומרת.

טומי - "הממ..." אני מחכה אותה.

לילי - אני מחייכת. "מתי ידעת?"

טומי - "אני לא זוכר... למען האמת."

לילי - "לפי מה שאני יודעת, זה היום הולדת שלך מחר." אני אומרת לו. "אני צודקת?"

טומי - "כן. השני ביוני." אני מאשר. "מתי שלך?" אני שואל

לילי - "בערך שבועיים לפני האסיף. כבר אמרתי לך את זה. במשחקים." אני אומרת.

טומי - "אני מניח ש20 אלף דברים העסיקו אותי." אני צוחק ומחייך אליה.

לילי - אני נמסה למראה החיוך שלו. אני מחייכת אליו בחזרה. ואז אני מנשקת אותו. הוא לא מתנגד, אז אני ממשיכה. כשאני מתנתקת ממנו אני מסמיקה, ומשפילה את מבטי אל הרצפה.
"מה?" הוא שואל.
"זה פשוט... זוכר מה שאמרת לי במשחקים?" אני שואלת.
"תהיי קצת יותר ספציפית בבקשה."
"בקשר לזה שאתה מפחד... להיות איתי כי אתה לא רוצה לאבד אותי במשחקים." אני מסמיקה עוד יותר. הנעליים הלבנות המזעזעות האלה נורא מעניינות.
"כן, זוכר. בערך." הוא אומר. אני מחייכת בהקלה.
"אז... אני לא מבקשת ממך לענות עכשיו. רק תחשוב על זה. כי עכשיו אנחנו כבר לא במשחקים." אני אומרת במהירות.

טומי - "אני לא מבין." אני אומר