שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני מותחת את החץ בקשת שלי עד הסוף ויורה תוך כדי ריצה. הציפור נופלת חצי מטר ממני, מתה. עם החץ שלי תקוע בתוך העין שלה, כמו שאמא שלי לימדה אותי. אני מרימה אותה ובוחנת אותה. כן, זאת בהחלט דיה פינגוויתנתית.

טומי - הכל קורה מהר מידי. שניה אני מחזיק את עצמי מעל השלג ושניה אחרי זה אני כבר לא זוכר כלום

לילי - אני עוקבת אחרי שביל העקבות שהשארתי, כי לא שמתי לב לאן רצתי.

ברוק - ג'וליאנו מתעורר. "בוקר טוב. אן ומחוז 5 מתו. לילי וטומבוי הלכו לצוד." אני מעדכנת

טומבוי?

לילי - העקבות נעלמים לי קצת, אבל אחרי דקה אני מוצאת אותם שוב.

ברוק - "אה..." הוא אומר

לילי - אני מזהה את המקום שהייתי בו קודם עם טומי. הוא לא נמצא ליד השיח. "ברור שהוא לא..." אני רוטנת ומחפשת עוד שיח.אני מתחילה לדבר אל האוויר, בתקווה שטומי ישמע אותי ויענה. "היי טומי! נחש מה? תפסתי את הציפור וגיליתי איך קורא...." אני מחניקה צרחה כשאני רואה אותו שוכב על השלג, חיוור כמוהו וקר יותר.

ברוק - "היי! יותר התלהבות בבקשה!" אני מבקשת בצחוק. והוא צוחק

לילי - אני נופלת על ברכיי לידו.

ברוק - "אין ממש מה לאכול..." אני אומרת

לילי - טוב, הוא לא חם יותר. אבל הכפור עשה את שלו. השפתיים שלו כבר מתחילות להכחיל. בלי לחשוב יותר מדי אני מורידה את המעיל שלי ושמה אותו על טומי, בקושי. הוא יותר גדול מני, והמידה שלו יותר גדולה, אז המעיל הקטן שלי מתקשה להיות על שלו. אני מתעלמת משיני הנוקשות ותוהה מה אני אמורה לעשות. לפחות לא שמעתי תותח...

טומי - אני מרגיש שהמוח שלי מתחיל להתבהר. שוב התעלפתי? אני חושש שכן. לילי תהרוג אותי אם תגלה ש... אני חושב ופוקח את עיני: לילי נמצאת בדיוק מעל ראשי. "לילי?" אני שואל - מבולבל.

לילי - "תודה, תודה, תודה, תודה!" אני לוחשת לשמיים. "אלוהים, טומי, אתה ממש הבהלת אותי. חשבתי שאתה מת." אני מחייכת עם דמעות בעיניי. "אני אכעס עלייך אחר כך, שלא תחשוב ששכחתי מזה."
"מחכה בקוצר רוח." הוא אומר בטישטוש ואני צוחקת.
"בוא, אני אעזור לך להגיע למערה. אתה חייב להפסיק להתעלף..." אני אומרת ועוזרת לו להתרומם.
"תודה." הוא לוחש לי בקושי, כשהוא נאנח מכאב. נדמה לי.
"בבקשה. אל תדאג, כל עוד אתה לידי, אתה לא תמות." אני מחייכת ומתחילה ללכת. אני מעיפה מבט לאחור אל עבר השיח שטומי ישב לידו ונלחצת. "לא אכלת מהפירות האלה נכון?" אני שואלת. בבקשה לא, בבקשה לא, בבקשה לא!
טומי כנראה לא שם לב ללחץ שלי. הוא מחייך ומושיט את ידו העמוסה גרגירים אדומים אל הפה. "עדיין לא."
"לא! אל תאכל את זה!" אני כמעט צורחת, אבל מרסנת את עצמי. אלוהים, אני כמעט צורחת כל דקה ליד הילד הזה.
"רוצה קודם?" הוא שואל, ואז פוגש במבטי. "או שלא..."
"אלה גרגירים רעילים, טומי. יש לך מזל שלא אכלת אותם." אני אומרת בהקלה כשטומי זורק את הגרגירים מהיד שלו.
"כדאי שנסתיר אותם, לא?" הוא שואל. אני ממשיכה להתקדם איתו בקושי.
"דבר ראשון, אנחנו לא עושים שום דבר. אני עושה. אתה לא עושה שום דבר בזמן הקרוב. ודבר שני, לא. אולי מישהו ימצא אותם,ו... טוב, הבנת אותי." אני אומרת ומזועזעת מדרך החשיבה שלי. איך הפכתי לכזאת?
"שוב פעם?" טומי רוטן.
"כן. שוב פעם." אני מאשרת בחיוך.
אנחנו מגיעים למערה ואני עוזרת לטומי להיכנס. ברוק וג'וליאן מסתכלים אלינו. נראה שבגיוק קטענו שיחה ערה בין שניהם. הם צוחקים ומסתובבים אלינו. ברוק מסתכלת על טומי ונבהלת.
אחרי כמה דקות של תחנונים, טומי מסכים לשתות ולאכול חלק מהדיה.
"יש!" אני קוראת בניצחון כשטומי נוגס ברעבתנות מהדיה. "נהיית רעב סוף סוף?" טומי מהנהן ולוקח עוד ביס.

טומי - הדיה הזו טעימה. אני חושב. אני לא חושב שזה באמת עוזר, אבל אני נהנה לאכול

לילי - אני שמחה שטומי סופסוף אוכל.

טומי - "אז מה קרה?" ברוק שואלת. אויי לא.

לילי - אני מסתכלת על המבט של טומי. "טומי סתם פתאום לא הרגיש טוב..."

טומי - "ועכשיו?" ברוק שואלת. "בסדר... אולי את וג'וליאן תלכו לצוד? ככה גם נשיג משהו..."

לילי - אני מעמידה פני נעלבת. "היי!" אני קוראת ומוציאה את שאר הדיות מהתיק.

טומי - "מה?, אני שואל. "רעיון טוב. אתה רוצה ג'וליאנו?" ברוק אומרת

לילי - "אין לי בעיה שילכו, אבל אל תפסלו את הדיות שלי!" אני אומרת.

טומי - "אף אחד לא פוסל..." אני אומר וברוק כבר מוכנה ליציאה. ג'וליאן טיפה מתברבר.

לילי - "מה שתגיד, תאכל ותשתוק."

טומי - אני אוכל בשקט. "נחזור עוד כמה שעות." ברוק אומרת והם יוצאים. אני מביט החוצה.

לילי - "ביי. תהנו." אני אומרת ומסתכלת על טומי ששוב בוהה.