שירשור לי ולגל ♥

טומי - "תלוי." אני אומר ומפנה את פני לרצפה.

לילי - "תלוי... מה?" אני מנסה להסתכל עליו בלי הצלחה.

טומי - "תלוי איך את מסתכלת על זה."

לילי - "מה זאת אומרת?"

טומי - "תלוי אם את חושבת שזה טוב שאת כזאת נמרצת... או לא." אני אומר ומרים את מבטי לעבר המדורה. "אני חושב שזה טוב. הבעיה היא שאת חייבת לעזור, חייבת להיות בפעולה. זה כבר לא מה שטוב." אני ממשיך, ממוקד בלהבות המדורה.

** אני מבקשת ממך יפה לגרום ללילי להסתכל על העיניים שלו **

לילי - "אז אתה חושב שזאת בעיה?" אני שואלת ועוברת לשבת מולו. אני מסתכלת ישר בתוך העיינים הכחולות והיפות שלו.

"שבורקות באור המדורה" קדימה - say it חחח סתם XDD

טומי - "אולי... אני לא יודע..." אני אומר. "הייתם צריכים לחכות עוד קצת, שיהיה לכם תועלת בי." אני מתלוצץ אבל לא צוחק.

לילי - "יש בך המון תועלת." אני לוחשת.

טומי - אני מחייך חיוך עצוב ומפנה את מבטי אליה. "כמו מה למשל?"

לילי - אני מקווה שחום המדורה מסווה את העובדה שאני מסמיקה. "אתה מעודד אותנו. ואני בטוחה שכשתתחזק תוכל לעזור."

טומי - "אני שונא את המחשבה הזאת..."

לילי - אני מחייכת. "אין מה לעשות. אנחנו צוות."

טומי - "אז... הייתם פה מתחילת המשחק?"

לילי - "ממש לא. רק אחריי שנפגשנו עם ברוק."

טומי - "שזה קרה מתי?"

לילי - "לפני... יומיים נראה לי." אני אומרת.

טומי - "אהה.." אני אומר. "איפה אתה היית? ברחת ולא היית בברית. קבענו משהו ואתה לא עשית אותו - פשוט... נעלמת." היא אומרת. אני מביט בה, בסך הכל - באמת לא היה יפה מצידי לברוח לה ככה - אולי אפילו מגעיל, אבל אסור לי לספר לה שקטניס אמרה לי לעשות את זה, זה יכעיס אותה וידכא אותה.
"טוב, למען האמת." אני פותח וחושב מה אני הולך לומר - לספר את האמת או לעוות אותה קצת. "נתקפתי הלם. לא הייתי בטוח מה לעשות עם עצמי." אני ממשיך וקופץ שפתיים, זה לא שקר - לפחות החלק הראשון, אני תוהה עם היא מבחינה שאני משקר לה - זה דבר שרואים עליי ברגע. "אז... התמקדתי על איזה תיק... וכשהגונג נשמע.. פשוט... פשוט רצתי אליו וברחתי משם." סיפרתי את מה שבאמת קרה, זה נתן לי להרגיש מעט טוב יותר.
"ומה קרה אחר כך? אחרי שברחת?" היא ממשיכה לתחקר, "אחר כך?" אני שואל. היא מהנהנת. "טוב... אחר כך רצתי המון, כל היום פחות או יותר. במשך כמה ימים... ו... אז - טוב אז התחלתי לעשות גם הפסקות."
"ראית אותנו?"
"מי זה 'אותנו'?"
"אותי... ואת ג'וליאן..."
"ראיתי את ג'וליאן יושב על עץ, בימים הראשונים."
"אז למה לא באת אלינו?"
"טוב... הרגשתי שאני לא מפסיד כלום כשאני רץ. אז רצתי משם." וגם זה לא היה מדיוק, קטניס אמרה לי להתרחק וזה מה שעשיתי. "בכל אופן - כך עברו הימים הראשונים, ומשם זה רק התדרדר. פגשתי את ג'וש - ביימנו את אני הפצוע שבורח מג'וש והמשכתי לרוץ. באחד הימים עליתי על עץ ונפלתי ממנו כשירדתי," אני ממשיך.
"ומשם המכה בקרסול?"
"כן... זה עיכב אותי במשך שאר הימים." אני אומר ועוצר כדי לנשום - פה הדברים הם אמת, זה באמת מה שקרה. "הדבר האחרון שאני זוכר לפני שהתעוררתי במערה... הוא... מה שקרה עם הקרייריסים..." אני מספר, לפני שֵלילי תשאל על זה.
"עצרתי כדי לנוח ולראות מי מת - וכשניסיתי לקום שמעתי מישהו, בקושי הצלחתי לקום בגלל הרגל... והם היו סביבי. כולם."
"חוץ מג'וש?"
"איך ידעת?"
"ניחוש, למען האמת"
"הם לכדו אותי ופצעו אותי ובטח היו בטוחים שאני עומד למות..."
"טוב, ככה זה נראה אז. אתה לא תמות, טומי."
"אני כן - בסופו של דבר."
"תהיה קצת אופטימי."
"אני מנסה - תאמיני לי, אני מנסה. אבל... רק אחד ישאר בחיים."
"תמיד צריך להיות אופטימיים."
"עם אבא כמו שלי, אני לא בטוח שזה שווה."
"אתה מדבר שטויות."
אני מנענע את ראשי לשלילה כמה שאני מסוגל. "לא. אני מדבר בהיגיון."
"זה כל מה שרצית לדבר איתי?" היא שואלת, קולה רועד.
"על אתמול... טוב - לפחות אני חושב שזה היה אתמול."

לילי - אני מסמיקה. "על מה אתמול?" אני שואלת, למרות שאני יודעת יפה מאוד.

טומי - "על מה שקרה אתמול... כשהתעוררתי... בפעם הראשונה..."

לילי - "על מה?" אני מעמידה פנים שאני לא יודעת, למרות שאני בטוחה שזה לא הולך לי.

טומי - "תהיי אמיתית. למה עשית את מה שעשית?"

לילי - "טוב.... אני..." אני מתפתלת במקום.

טומי - אני ממשיך להסתכל עליה.

לילי - "האמת היא, שמהפעם הראשונה שראיתי אותך, אז ביער, כשהלכנו לצוד...." אני מגמגמת.

טומי - אני ממשיך להביט עליה במבט של 'נו - תמשיכי'