עוד שירשור! שירשור לגל ולי 3> עיר של...

אנאבל - "יש לו, אבל הוא מתעקש להישאר פה כדי לוודא שהכל בסדר איתי."

קתרין - "את צריכה לדבר איתו על העתיד. נדמה לי שהוא ממש יכול להיות מי שטוב בשבילך. הוא מאזן אותך."

אנאבל - "מה?" אני שואלת, מבולבלת. "קול?"

קתרין - "את הרבה יותר נחמדה ומנומסת לידו. "

אנאבל - "אני לא יודעת, קייט... אני לא בטוחה שאני מוכנה לזה..." אני מתפתלת.

קתרין - "פשוט תשאלי אותו מה הוא חושב על העתיד. ותחשבי מה את תהיי."

אנאבל - "אני לא יודעת מה אני אהיה." אני עונה בכנות.

קתרין - "רק תחשבי על זה. ובינתיים - יש לנו אחים שצריכים להיות במיטה ממזמן."

אנאבל - אני מהנהנת. "אני אלך לומר לקול הכל בסדר." אני אומרת. אני הולכת ומתיישבת ליד קול. "שלום." הוא מחייך אליי. "הכל בסדר?" אני מהנהנת. "כן, הכל בסדר. אתה לא חייב להישאר פה. אנחנו נכנסות עכשיו הביתה. קייט תהיה בסדר." אני עונה בתגובה למבטו השואל. הוא מהנהן. "אם את בטוחה." הוא אומר ונעמד, מחזיק את ידי ונושק לגב ידי. "להתראות, ליידי אנאבל. היה לי לעונג להיפגש איתך היום." הוא אומר, קד אליי קידה קלה ותיאטרלית והולך. אני נשארת לשבת שם עוד דקה או שתיים בלחיים סמוקות, ואז חוזרת לקייט.

קתרין - "בת', תומס!" אני קוראת לעברם, "בואו!"

אנאבל - "הולכים לישון!" אני קוראת לעבר תומס כשהוא מתחיל למחות.

קתרין - "אבל אנחנו לא עייפים!" בת' מוחה ומשלבת את ידיה, רוקעת ברגלה על הרצפה, "השעה מאוד מאוחרת. כבר אחרי חצות. ואתם הולכים לישון. אחרת..." אני חושבת מה להגיד, "לא תקבלו מחר בבוקר לחם עם ריבה." אני אומרת. "לא! זה מרושע!" בת' אומרת ומסתערת עליי, מכה אותי. "אני לא שואלת אותך בת', אני מודיעה לך. שום ריבה." היא מיד מתחילה לרוץ לעבר הבית, לאומנת שלה.

אנאבל - "מותר לי. אני יותר גדול מבת'." אומר תומס, זוקר את אפו לכיווני בחשיבות. אני מחניקה גיחוך. "כמובן שלא." אני עונה. "גם אתה צריך ללכת למיטה שלך בשעה כזו. גם אנחנו." אני אומרת. תומס רוטן ונכנס לבית.

קתרין - "בואי. נלך." אני אומרת לאנאבל ואנחנו נכנסות

אנאבל - "חם עם ריבה." אני ממלמלת, ואז מגחכת. "גאוני."

קתרין - אני נכנסת לחדר שלי ופושטת מעלי את הבגדים, לובשת במקום כותונת לילה דקיקה

אנאבל - אני נכנסת למיטה אחרי שאני מתלבשת, עוצמת את עיניי ונרדמת.

קתרין - בהתחלה אני לא מצליחה להרדם, ואז כן. ישנה בסבבה

חחחחחחח ישנה בסבבה XDD

בוקר!

אנאבל - "לכל השדים, דיימון, שלא תעז לספר לה!" אני מתעוררת ללחישה רמה מחוץ לחדרי. אמא שלי. "כמובן, מיס ווייטייר. רק חשבתי שכדאי לספר לליידי קתרין על כך." הוא עונה בקול כנוע, אך אני יכולה להבחין בשמץ של כעס בקולו. "ליידי קתרין אינה צריכה לדעת שמצבו של סבסטיאן הורע! היא תיסע לעיר העצמות ברגע שיוודע לה!" אמא שלי אומרת, ובזה נסגר העניין. שקט משתרר ואז קול פסיעות במסדרון. אני מקשיבה טוב לנשימותיה של קייט בחדר הסמוך. היא ישנה. אני חייבת לספר לה. אני מביטה על השמש - היא כבר עברה את גבול אמצע השמיים. אני מתארגנת לארוחת הצהריים, וכשאני מסיימת, אני נכנסת בשקט לחדרה של קייט ומתיישבת על כורסא קטנה, בכוונה לחכות עד שתתעורר. כשעוברת חצי שעה שלמה, והזמן לארוחת הצהריים מגיע, אני מחליטה להעיר אותה בכל זאת. אני קמה, נעמדת ליד מיטתה ומזיזה בעדינות את כתפה. "קייט." אני לוחשת. "את צריכה לקום. צהריים כבר, ואני צריכה לספר לך משהו." קייט ממצמצת ופוקחת את עיניה.

קתרין - "מה?" אני שואלת, עדיין חצי ישנה

אנאבל - אני מתחרטת. "בואי, צריך לרדת לאכול צהריים."

קתרין - "מה השעה?"

אנאבל - "בעררך אחת וחצי."

קתרין - "למה לא העירו אותי קודם? זה הרבה אחרי ארוחת הבוקר."

אנאבל - "הלכנו לישון מאוחר. קדימה, קומי אם את לא רוצה לפספס את ארוחת הצהריים."