פנימיית ליברטי. שירשור ((:

דיוויד - אני מהנהן. "בטח, בסדר." אני משתעל שוב.

קרטר - אני יוצא אל מחוץ לחדר ומחכה

דיוויד - הרופא מבקש מהאחות לדבר עם קרטר ולברר איתו בדיוק מה קרה, לפרטי פרטים. היא מהנהנת ויוצאת. "אתה יכול להוריד את החולצה בבקשה..?" הרופא שואל. "דיוויד." אני עונה ומוריד אותה בקושי רב, בגלל הכאבים. הוא בוחן את הפצע לשנייה, פותח את הדלת וקורא "אני צריך את ד"ר פיטרסון לפה!" ונכנס בחזרה. הוא מתחיל לחטא את הפצע שלי בעדינות, קשוב לכל נשימה שלי.

קרטר - בזמן שהאחות מדברת איתי אני מבחין באיזבל. היא מתקרבת, "אתם בצרות." היא מנשקת אותי. "אני כבר יודע את זה." אני מביט במר וגברת בראון חולפים על פני

דיוויד - רופא נוסף נכנס לשבר. "מה קרה?" הוא שואל. "מישהו הרביץ לי עם בקבוק זכוכית." אני מחייך חיוך כואב. הוא מביט בי לשנייה ומתקרב, מניח את ידו על הפצע שלי. אני צועק בכאב. "אני חושב שיש לך צלע שבורה. ומאיפה הדם על הידיים שלך?" הוא שואל. "השתעלתי." אני מסביר. הוא מחליף מבטים עם הרופא השני, אומר לו לנקות את הפצע ואז לשלוח אותי לצילום.

קרטר - מר בראון יוצא מהחדר ומבקש ממני להתלוות אליו

דיוויד - דוקטור פיטרסון יוצא מהחדר ומשאיר אותי לטיפולו של הרופא האחר. דרך חלון קטן בעל תריסי פלסטיק אני רואה את קרטר ואיזבל. "לעזאזל..." אני ממלמל כשאני רואה גם את אמא ואבא. "מה קרה?" הרופא שואל. "כלום, כלום." אני ממהר לענות. "תשכב בבקשה." הרופא מחווה על המיטה שנמצאת במרכז החדר. אני נשכב עליה ונותן לרופא לנקות את הפצע שלי. אני מעביר את מבטי שוב לחלון בזמן שהוא מדבר עם אחות שנכנסת ומבקש ממנה לסדר משהו. היא מהנהנת ויוצאת.

קרטר - אנחנו יוצאים מביניין בית החולים אל החנייה, "ברחתם מבית הספר, מר מאייר?" הוא שואל. "אתה כבר יודע שכן." אני עונה. "אתה יודע מה זה אומר?" הוא שואל

דיוויד - אני נשען לאחור, נאנק מכאבים. "קדימה, בוא נלך לצילום." אומר הרופא כשהוא מסיים. אני מתחיל לקום. "לא, לא. אל תקום. תעבור לפה." הוא אומר ומצביע על כיסא גלגלים שנמצא ליד המיטה. אני מהנהן והוא עוזר לי לעבור לכיסא וללבוש חולצה של בית החולים, כי שלי מוכתמת בדם וקרועה מעט. אנחנו יוצאים החוצה. "איזבל." אני אומר כשאני רואה אותה. "איפה קרטר?" אני שואל. היא מביטה בי במבט מודאג. "אתה בסדר?" היא שואלת. "אני מניח שכן. איפה קרטר?" אני שואל שוב. "עם אבא." היא אומרת. "אנחנו צריכים לזוז." אומרת האחות שהחליפה את הרופא. "בסדר." אני אומר והיא ממשיכה לדחוף את כיסא הגלגלים, לפני שאני מספיק לענות לאיזבל.

קרטר - "שאתם מעיפים אותי מבית ספר?"

דיוויד - כל הצילום עובר מהר, וישר אחריו מחזירים אותי לחדר שהייתי בו קודם. "עצרי." אני אומר לאחות. "אבא." אני קורא לעברו. הוא וקרטר מביטים בי. "זאת לא אשמתו. הוא לא עשה כלום. אני הכרחתי אותו לבוא איתי."

קרטר - "זה בסדר." אני מנסה לומר, "אני יכול להתמודד עם פרופיל רע בהרשמה לקיימבריג'." אני אומר

דיוויד - אני מגלגל עיניים. "לא, זה לא." אני פונה שוב לאבא. "זה היה רעיון שלי. אל תעניש את קרטר."

קרטר - "אני מקבל אשמה מלאה." אני ממשיך

דיוויד - אני נאנח. "תאמין לאיזו גרסא שאתה רוצה." אני אומר כשהאחות מתחילה לשדר סימני חוסר סבלנות.

קרטר - "אני יכול לקחת על עצמי להיות עוזר שמש הכנסייה." אני מציע כעונש

דיוויד - אני חובט עם ידי במצחי בזמן שהאחות גוררת אותי משם.

קרטר - "נדבר על זה בבית הספר." אומר מר בראון ועוקף אותי

דיוויד - "אתה תצטרך לחכות פה עד שהתוצאות שלך יגיעו. יש עוד אנשים בתור." האחות אומרת ומשאירה אותי בחדר ההמתנה. איזבל ואמא מופיעות מולי כמו משום מקום. "מה חשבת לעצמך?" אמא זועמת. אני נאנח. "שאתם כולאים אותנו בפנימייה המאובקת והישנה הזאת בלי אפשרות לצאת."

קרטר - "אוקיי." אני אומר

דיוויד - "אני צריך לדבר עם קרטר." אני אומר.

קרטר - "לקחת מונית לפנימייה?" אני שואל את מר בראון

דיוויד - אמא נאנחת. "בסדר. איזבל, לכי לקרוא לו. דיוויד," היא ממשיכה אחרי שאיזבל מהנהנת והולכת למצוא אותו. "אנחנו נצטרך לדבר על כך מאוחר יותר." אני מהנהן בחוסר תשומת לב. כואב לי.

קרטר - "אני אסיע אותך." הוא אומר ואנחנו מתקדמים לעבר החנייה

איזבל - "קרטר!" אני קוראת כשאני רואה אותו יוצא. הוא נעצר ומסתובב אליי. "חכה. דיוויד רוצה לדבר איתך."