פנימיית ליברטי. שירשור ((:

קרטר - אני מביט לעבר החנייה, "לא עכשיו." אני אומר ונושק לה על לחייה.

איזבל - "אל תסתבך בצרות." אני מחייכת אליו.

קרטר - אני מחייך באילוץ והולך אחרי מר בראון

איזבל - אני חוזרת אל אמא ודיוויד, שמשוחחים עם האחות. דיוויד מהנהן לדבריה. אני מתקרבת. "איפה קרטר?" הוא שואל. "הוא חזר לפנימייה." אני מסבירה בקצרה. "למה?" הוא נד בראשו בתסכול. "אבא הכריח אותו?" אני מושכת בכתפיי. "איזבל, דיוויד צריך ללכת. יש לו צלע שבורה וצריכים לטפל בה." אמא אומרת. אני מביטה בו בהפתעה. "צלע שבורה? איך לכל הרוחות זה קרה?" דיוויד מחקה אותי ומושך בכתפיו. האחות גוררת משם את כיסא הגלגלים שלו, ואנחנו מחכות כמעט שעה עד שהאחות חוזרת. היא אומרת שהוא בסדר, אבל הוא זקוק לזמן התאוששות עד שהצלע שלו תחלים, ולאחר שיחה ארוכה ומשמימה, היא אומרת שדיוויד יכול לחזור הביתה. אני מתאפקת לא לגחך. 'הביתה'.

את יודעת שבגלל שצלע אי אפשר לקבע אז פשוט נחים ומחכים שהיא תתאחה(?) נכון?

קרטר - אני נכנס לחדר בדממה, אילו היו בשעות האלו של היום מים חמים הייתי מתקלח, אבל אין. ואני צריך לנצל כל דקה שנותרה לי לישון. כי השעה כבר כמעט 3 לפנות בוקר וצריך לקום לפני שמונה בכדי לאכול ולהתארגן לתפילה של יום ראשון.

איזבל - "הנה אתה!" אמא אומרת וניגשת לדיוויד שנעזר באחות כדי להשתמש בכיסא הגלגלים. אנחנו חוזרים לםנימייה במונית, ואמא מטיפה לדיוויד במהלך כל הנסיעה. אני שותקת.

הוא לא צריך כיסא גלגלים.

קרטר - ישן?

כן, אבל זה הנוהל בבתי חולים.

דיוויד - אני מגלגל עיניים וסותם את הפה במהלך כל הנסיעה. כשאנחנו מגיעים, אמא עוזרת לי לצאת מהמכונית, למרות שאני מתעקש שאני בסדר, ומכריחה את איזבל לעזור לי להגיע לחדר.

קרטר - ישן

דיוויד - "את לא צריכה לעזור לי, את יודעת. אמא כבר נכנסה לחדר." אני אומר לאיזבל. היא ממלמלת משהו בשקט. "מה?" אני שואל. "אמרתי שאני יודעת." היא ממשיכה לתמוך בי עד שאני מגיע לחדר. אני שותק. "לילה טוב." היא אומרת ומסתלקת מהמקום. "לילה טוב..." אני ממלמל בחזרה. אני נכנס לחדר, תומאס יושב ער על המיטה, בוהה באוויר. "תהיתי מתי תחזור." הוא מגחך. "אני פה." אני מיידע אותו, מחליף לפיג'מה ונכנס למיטה בזהירות. "מה כבר קרה לך?" הוא שואל, בוחן את תנועותיי הזהירות. אני מושך בכתפיי והולך לישון.

~למחרת בבוקר!~

קרטר - אני קם כשאור חזק מוציא אותי משלוות השינה שהייתי בה. "זה תמיד עובד." אני שומע את ג'ונתן ממלמל לעצמו בשקט. אני פוקח את עיני, "בוקר טוב גם לך." אני אומר כשאני רואה אותו, מלמטה למעלה עומד על קצה המיטה שלי.

דיוויד - "אני קם, שתוק." אני ממלמל לשעון המעורר שלי ומכבה אותו. "תומאס, קום." אני קורא לעברו. דפיקה בדלת נשמעת. "פתוח." אני אומר. ילד שקטן ממני בשנתיים נכנס לחדר. "דיוויד, מיס בראון מוסרת שאתה לא כשיר ללמוד עד שתחלים, החל ממחר. כולל הליכה לכנסייה." הוא מצייץ, מפוחד תחת מבטי החוקר והמלגלג. "לא כשיר ללמוד.... מצחיק." אני מגחך. "תודה בכל מקרה, רונלד. אבל אתה מוזמן למסור לאמא שלי שאני הולך ללמוד." הוא מיישיר את מבטו אליי. "מיס בראון אמרה שאם תעשה את זה, היא תכשיל אותך בכל המחצית הזאת." אני נאנח. "בסדר, בסדר. תודה. אתה יכול ללכת עכשיו." אני אומר. הילד הקטן נראה מאושר לצאת מהחדר. "לא כשיר ללמוד?" שואל תומאס בהרמת גבה. "אוי, תהיה בשקט." אני אומר. הוא לא שותק. "מה לעזאזל קרה אתמול בלילה? אבחנו אותך פסיכולוגית?" אני מגלגל עיניים. "שברתי צלע, בסדר?" אני עוצם עיניים. "ילד מוכשר שכמוך..." הוא ממלמל ומתחיל להתארגן.

זה יום ראשון. למה שילמדו?

קרטר - "למה אתה עומד על המיטה שלי?" אני שואל את ג'ונתן

תיקנתי, מרוצה?

דיוויד - "אתה הולך לכנסייה, תומאס?"

תומאס - "רק אני. וויתרתי על האמונה באל כבר לפני זמן רב מידי." אני אומר, "אבל אתה חוגג את קריסמס, פסחא ואת הלואין." דייוויד מזכיר. "חגים זה משהו אחר." אני עונה וחורץ לשון. "אז לאן אתה הולך?" הוא שואל. "ככל הנראה לחפש קתולית נואשת. מי יודע." אני משיב. "אתה דוחה." הוא יורק. אני מגחך.

קרטר - "היה זבוב ממש מציק. אז חשבתי שאם אכה את האוויר ממרכז החדר, האוויר יעיף אותו על הקיר והוא ימחץ מהצנטריפוגה." ניי'תן מסביר ויורד מהמיטה, "אני הולך להתארגן לארוחת בוקר. אתה בא?" הוא מוסיף. "כן כן רק רגע." אני מנסה.

דיוויד - אני מביט בו בגועל בזמן שהוא מוציא בגדים מהארון. הוא יוצא כמה דקות לאחר מכן, תודה לאל. אני תוהה אם אני אשאר פה לבד בשמך כל הזמן הזה. אולי אני אצליח לשכנע מישהו להגניב לי ספר מהספרייה.

תומאס - אני רץ לעבר המרכזייה, מקווה שהיא פתוחה עכשיו. "שלום, מיס." אני אומר לאחראית. היא מחייכת אליי במעיין חיבה מאולצת ואומרת לי בוקר טוב. היא מתה עלי. אני חושב בצחוק ופונה לאחד הטלפונים. אני מחייג. "הגעתם למשרד של דוקטור קינגסטון," עונה לי קול אישה.
"כן כן אני יודע. פיבי, דוק נמצא?" אני שואל את האישה.
"בחייך תומאס, אתה יודע שהוא עסוק." אומרת פיבי.
"זה ממש דחוף." אני מנסה.
"הוא הלך לשתות קפה. אתה לא יכול להתקשר אליו לנייד?"
"לא. יש לי אמנזיה. אני זוכר רק את הטלפון הזה." אני צוחק.
"מצבך רע, תומאס."
"נכון. תקבעי לי תור?"
"אתה הבוס, תומאס." היא אומרת.
"הוא נמצא היום במשרד באזור שלי?"
"בהחלט. הוא יהיה שם עוד שעתיים וחצי."
"מספיק טוב."
"יש ממתינה."
"שתמתין."
"אולי יש לה אמנזיה."
"אל תגידי לו שזה אני."
"אני לא אגיד תומאס, עכשיו לך."
"ביי פיבי."
"ביי תומאס."
אני יוצא מהמרכזייה לעבר משרד המנהל.

דיוויד - אני עוצם את עיני ומתכרבל בחזרה בתוך השמיכות שלי - תומאס לא סגר את החלון כשהוא יצא.

תואמס - אני דופק על הדלת מספר פעמים עד שקוראים לי להכנס. "כן, תומאס?" מר בראון שואל בעייפות. "אני מבקש להשתחרר מבית הספר להיום. עד הצהריים." אני מוסיף. "וזה למה?" הוא שואל. "סבתא שלי באה לביקור מאירלנד. אני רוצה לומר שלום." אני משקר. "אהה כן, שמעתי על הסבתא מאירלנד." "אני לא יכול להאמין לחדשות היום." אני מצטט U2. הוא מגחך, "תמסור לאמא ד"ש." מר בראון אומר וכותב משהו ביומן. "אני אמסור מר בראון." אני משקר ומחכה שיתן לי את אישור הכניסה. "תבלה." הוא אומר ואני יוצא

איזבל(כי משעמם עם דיוויד) - קלייר מפהקת ומתמתחת. "אני מותשת!" היא מכריזה.

קלייר?

תומאס- אני מוותר על ארוחת בוקר והולך לכניסה, מראה לשומר את הפתק. הוא מהרהר רגע אם להאמין אבל בסוף מוותר ונותן לי. אני הולך את הדרך הארוכה לתחנת הרכבת ועוברת חצי שעה. אחר כך באוטובוס אני מתמהמה קרוב לשעה ליד זוג שלא מפסיק להתמזמז. "ישו אוהב אותכם." אני אומר לגבר כשהמרפק שלו מוצא את דרכו לבטן שלי. הוא מחייך וצוחק וחוזר לבחורה שלו. אני יורד בתחנה החמישית ומודה לנהג. אני עוצר ליד חנות בגדים של פולו ונכנס. אני תמיד שומר כסף במכנס. מעיין הרגל. אני נכנס וקונה חולצה, מכנס ועליונית מצמר דק. המוכר מביט בי כשאני עומד מול דלפק הקופה. "דייט או כנסייה?" הוא שואל. "אף אחת מהאפשריות." אני אומר. "אין אף אחד בחיים שלי עכשיו." אני אומר, קצת בצער. "חבל. יש מלא שהיו מתים עלייך." המוכר אומר. "באמת? אתה מכיר מישהו?" אני שואל. הוא צוחק, "אני." הוא כותב משהו על הקבלה. "תתקשר אליי אם מתחשק לך." הוא אומר. אני לוקח את הקבלה ודוחף אותה לשקית. "אני יכול להשתמש בתאי המדידה?" אני שואל. הוא מהנהן. אני מחליף באחד התאים את הבגדים ויוצא מהחנות עם חיוך למוכר. עוד חצי שעה נותרה על הפגישה. להקדים תמיד טוב. אני מתקדם לעבר מרכז העיר. עולה במעלית ומחכה בלובי של קומת המשרדים. גבר חולף על פני ואני קם אחריו. הוא נכנס לאחד המשרדים, קליניקה למען האמת. אני נכנס כשהדלת כמעט סגורה, "ורה, אני עדיין לא מוכן לקבל קליינטים." הוא אומר באנחה בלי להסתובב. "אני אודיע לורה." אני אומר. הוא מסתובב. "תומאס," הוא נאנח. "אז דוק. מה הנזק?" אני שואל. "יש לי קליינט בעוד חמש דקות. לך." הוא אומר. "אני הקליינט. פיבי לא אמרה לך?" אני אומר. "אני לא מאמין שהגעתי עד לכאן, בשביל קליינט אחד שהוא אתה." הוא מכה את מצחו בידו. "אל תהיה שמח כל כך." אני מתיישב על הכיסא. "אז וויל, תודה שהתגעגעת." אני אומר ומרים את רגליי עם השולחן. "אני עסוק כל כך שלא הייתה לי דקה לחשוב עליך תומאס." הוא אומר. אווץ'. "זה כאב." אני מודה. "לא כמו הזריקות שהזרקת לעצמך אני מאמין." הוא אומר. "לא הזרקתי לעצמי כלום." אני אומר, "שב." אני מוסיף. וויל מתיישב. "מה העיניין תומאס?" הוא שואל. "אני צריך את עזרתך." אני אומר

חברה של איזי. דאא.

איזבל - "את מותשת? אני מותשת! כי מישהי לא הפסיקה לדבר לי בתוך האוזן כל הלילה!" אליס קוראת.

תומאס - "אתה אידיוט." וויל אומר ומניד בראשו. "אני יודע. אתה דואג להזכיר לי את זה מיום הולדתי." אני אומר. הוא מגחך. "זה אומר שאני אח טוב." הוא צוחק. "לא. לא ממש. אתה אח די חרא." אני אומר

היי, אח של תומאס!

איזבל - אנחנו מגיעות לכנסייה. "טוב, שקט, שתיכן." זואי אומרת.

תומאס - "אז תעזור לי וויל? אני לא יכול לספר לאמא ואבא. הם גם ככה לא מתים עלי." אני אומר. "אמא ואבא אוהבים אותך, טומי. הם תמיד יאהבו אותך. אבל אני באמת לא מבין איך אני אמור לעזור לך? אני לא אחראי על.. זה." הוא אומר. "אני לא יודע. תשכנע אותה. תמצא איש מקצוע חינמי כמעט. נתתי לה כסף. אני לא רוצה להיות כמו התוכנית ההיא בMTV. תעזור לי." אני אומר. "תן לי את הטלפון שלה." הוא אומר