פנימיית ליברטי. שירשור ((:

דיוויד - הגיחוך נעלם משפתיי ואני משתתק. "ילדים, אני מצטערת, אבל אני נאלצת לסגור." אומרת הספרנית בשעה שתיים עשרה.

קרטר - "צריך ללכת." אני אומר ומצביע על היציאה.

http://www.teen.com/videos/new-music-videos/victoria-justice-big-time-rush-taylor-swift-cover-video/
יכול להיות יותר גרוע מהביצוע הזה?

דיוויד - אני מהנהן ואנחנו יוצאים.

~משיכת כתפיים~
מוכנה להוציא לפועל את תוכניתנו הזדונית?

קרטר - אני מביט בהומלס שיושב בפינת הרחוב ומתחנן בפני זוג נערים לכסף

דיוויד -אני מביט לכיון שקרטר מביט אליו. הנערים הולכים והאיש קם ומבביט בנו. הוא מתנדנד לעברנו עם בקבוק זכוכית ריק למחצה.

קרטר - "בוא נלך" אני אומר

דיוויד - "חכו." אומר האיש כשאנחנו מסתובבים. הוא מתנשף, הקול שלו צרוד מעישון, ככל הנראה.

קרטר - אני עוצר

דיוויד - אני מסתובב בחזרה. "בבקשה..." הוא מתנשף.

קרטר - אני מחכה שדייוויד יעשה משהו

דיוויד - אני מביט באיש. "אני מצטער..." אני מתחיל לומר. הוא מביט בי בזעף.

קרטר - "אנחנו די ממהרים." אני פוצה את פי.

דיוויד - "אני צריך את הכסף." הוא ממשיך בקולו הצרוד. "אני באמת מצטער, אדוני. אין לי כסף." הוא מניף את ידו באוויר.

קרטר - "הוצאנו את כל הכסף שלנו במועדון במורד הרחוב." אני אומר

דיוויד - האיש בוחן אותי, מצר את עיניו הקטנות והשחורות.

קרטר - "אנחנו מתנצלים מאוד"

דיוויד - "אנחנו באמת מתנצלים, אדוני." מסיבה כלשהי, הוא נראה כעוס.

קרטר - בהבזק של שניות האיש מרים את הבקבוק שבידו ומכה בו את דייוויד, הבקבוק נשבר ונסדר וכל תכולתו נשפכת עלינו ועל הרצפה, דייוויד מתקפל. מוכרת הספרים בדיוק יוצאת ומתחילה לצעוק על ההומלס בעוד זה בורח משם בדידוי. "דיוויד. היי דייוויד." אני אומר ומחזיק אותו עומד. המוכרת מתקרבת אלינו, "אתם בסדר?" היא שואלת. אני שולח לה מבט אומלל, "אני אביא את המכונית שלי." היא אומרת

דיוויד - אני משתנק, מרגיש דם זורם על חזי. "קרטר.." אני גונח בכאב.

קרטר - "היא כבר באה." אני מרגיע אותו. "הכל יהיה בסדר."

דיוויד - אני מהנהן בקושי, משתעל לתוך כף ידי ומגלה שם דם. כאב מפלח את חזי ואני נופל על ברכיי.

וואו. חתיכת מכה.

קרטר - מכונית עוצרת לידינו והמוכרת ההיא יוצאת ממנה, "תכניס אותו למושב האחורי. יש לך טלפון? כדאי שתתקשר למישהו." היא אומרת. "הטלפון שלי מת. אני יכול שיחה?" אני שואל כשאני נכנס בעצמי למושב הקדמי. "בטח." היא אומרת ומושיטה לי את הטלפון המוזר ביותר שראיתי בחיי. "תסיעי לבית החולים הקרוב ביותר." אני אומר ומחייג את המספר של המרכזיה. אישה עונה לי, "פנימיית ליברטי שלום," עונה לי המזכירה. "שלום. אני אשמח לדבר עם איזבל בראון." אני אומר. "מיד, אדוני." המזכירה עונה. כעבור כמה דקות של שקט ודממה אני שומע את קולה של איזבל, "הלו?" היא שואלת. "איז. זה קרטר." אני אומר

דיוויד - "קרטר, אל תספר לאיזבל. בחייך..." אני מתנשף, משתעל שוב.

קרטר - "איז." אני אומר שוב.

אהמאוליתהייאיז?

איזבל - "קרטר. הכל בסדר?" אני שואלת בישנוניות.