שירשור לי ולגל ♥

אמה - אני מרשה לעצמי לחייך.

מרטין - "יש לך יצירתית לנצח?"

אמה - "יש לי מה?"

מרטין - "דרך יצירתית לנצח?"

אמה - "תגדיר דרך. ויצירתית. ולנצח." אני מושכת בכתפיי, מעמידה פני אדישה.

מרטין - "אחד מאיתנו צריך לצאת מפה, או לפחות לנסות לצאת מפה. יש לך דרך?"

אמה - "לא. לך יש דרך?"

מרטין - "אני לא מאמין שאני אצא מכאן חי."

אמה - "אם תסתתר כל הזמן... יכול להיות שכן תצא חי."

מרטין - "את יודעת שזה לא כזה פשוט."

אמה - "אם לא תנסה, איך תדע?"

מרטין - "כי אני לא יכול לצאת מפה חי."

אמה - אני שותקת ונוגסת בתמר.

מרטין - "לפעמים צריך לוותר."

אמה - "אתה ממש מוריד מוטיבציה, אתה יודע את זה?"

מרטין - "כשאתה יודע שאין לך סיכוי, עדיף לוותר. תאמיני לי." אני אומר, "גם כשהנחש הכיש אותך לא היה לך סיכוי." אמה אומרת

אמה - אני מביטה בו.

מרטין - "היה מוצא. עכשיו אין."

אמה - "עכשיו, אם לא אכפת לך." אני קמה. "אני יוצאת קצת. אם תואיל בטובך לא להתעלף, זה יהיה מאוד יעיל."

מרטין - "אני ממש אשתדל."

אמה - "אני מודה לך מקרב לב." אני אומרת בלי טיפת רגש בקולי ויוצאת החוצה.

מרטין - אני משפיל מבט לאדמה, אני צריך לשמור עליה בחיים כמה שאוכל.

אמה - אני מתיישבת בחוץ על אבן. מתחיל להיות לי חם מאוד.

מרטין - אם יש מצלמות בכל מקום, כמו שמספרים בקפיטול, אז טומי יראה את מה שאני כותב לו על החול - "מה אני עושה?" אני כותב. הוא לא יכול לענות לי, אבל לפחות אני יכול לחשוב על זה שיש לי חבר שינסה לעזור לי איכשהו. למרות שאי אפשר.

אמה - אני תוהה למה כל כף חם לי, וכשאני שואפת אוויר דרך האף, אני מריחה שריפה. אש.