שירשור לי ולגל ♥

טומי - "מה כבר עשיתי?" אני שואל לבסוף.

מרטין - אנחנו יורדים מהסלע

לילי - "דיברת על תרנגולים."
"תרנגולים?"
"כן, אתה יודע. תרנגולים רוצחים, תרנגולים שיכורים. תרנגולים."

אמה - אני מביטה לצדדים. "לאן אתה רוצה ללכת?"

טומי - "עשיתי עוד משהו משעשע?"

מרטין - אני מסתכל סביב ואז מתחיל להסתובב במקום, "תגידי מורין" אני אומר

לילי - "משהו משעשע? לא."

אמה - "מורין. למה אמרתי את זה?"

טומי - "משהו פחות משעשע?"

מרטין - אני מצביע לעבר כיוון מלא עצים גבוהים, ככה באמת נראים ג'ונג'לים? "לשם!" אני אומר ומתחיל ללכת

לילי - "אתה באמת לא זוכר שום דבר?"

אמה - "קדימה!" אני צוחקת ורצה כדי לצמצם את הפער בינינו.

טומי - "למה יש לי תחושה שאם הייתי יודע מה כבר עוללתי לא הייתי מראה את פניי?"

מרטין - הכל סבוך נורא בג'ונגל הזה.

לילי - "אין לי מושג. למה יש לך תחושה כזאת?"

אמה - "אתה שומע משהו?" אני שואלת אחרי שעתיים של הליכה.

טומי - "כי התשובות שלך מתחמקות. ואת לא מסתכלת עלי." אני אומר

מרטין - אני מניד בראשי

לילי - אני מרימה את מבטי אליו, אבל עדיין לא מביטה בעיניו. "הנה. אני מסתכלת עלייך."

אמה - אני נאנחת.

טומי - "הנה, התשוסות שלך שוב מתחמקות." אני אומר באותה נימה

מרטין - "למה אנחות?"

לילי - "מה אתה רוצה? עניתי לך."

אמה - "כי אנחנו הולכים כבר שעתיים, ואין כאן אפילו זחל."

טומי - "אבל לא ענית את התשובה המלאה."

מרטין - "זחלים מזכירים לי נחשים, ונחשים מזכירים לי רק דברים רעים."

לילי - "אני משערת שפשוט לא אהבת את החולצה שלי." אני אומרת במהירות.

אמה - "אה. אין פה כלב. יותר טוב?"

טומי - "עכשיו בשפת עם?",,

מרטין - "למען האמת-"

לילי - אני מרימה גבה.

אמה - אני גונחת.

טומי - "יש לי זמן."

מרטין - "בואי פשוט נמשיך."

לילי - "בבקשה אל תגרום לי להגיד את זה." אני מתחננת.

אמה - "רעיון טוב."

טומי - אני צונח במורד הקיר ומתיישב בתנוחה מוזרה להפליא שאמורה לומר, "אני מתרווח לי בינתים"

מרטין - אנחנו הולכים

http://fc05.deviantart.net/fs70/f/2010/137/4/2/Prince_Motivational_3_by_Aitnetroma.jpg

לילי - "ניסית להוריד לי את החולצה." אני מגלה פתאום כמה מעניינת השמיכה שלי.

אמה - הולכים...

אוווווו♥

טומי - אני כמעט נחנק. "מה?!"

מרטין - "את יודעת, בחיים לא ראיתי טבע לכל כך הרבה זמן."

לילי - "אתה באמת לא זוכר כלום, הא?" אני מגחכת במרירות.

אמה - "באמת?"

לא אכפת לך שלילי תוציא עליו עצבים, נכון?

טומי - "אם הייתי זוכר שעשיתי משהו כזה אני בספק אם הייתי כאן עכשיו, יושב על הרצפה."

מרטין - "אלא אם טבע זה לשבת בבית ולישון."


בכייף[;

לילי - אחרי שתיקה קצרה טומי שואל אותי "ואת... נתת לי?" קולו נשמע מהוסס. "לא. נתתי לך סטירה." אני אומרת. כעס מוזר מציף אותי. "אבל עמדתי לתת לך. ואתה יודע משהו," אני מביטה בו בכעס. "אני מעדיפה אותך כשאתה שיכור. אתה אולי מתנהג בצורה מטורפת, ואחר כך לא זוכר שום דבר, אבל לפחות אז אתה יודע מה אתה רוצה. אבל כשאתה לא שיכור, אתה פשוט מתנהג כמו אדם דו פרצופי. לפעמים אתה רוצה להיות איתי, לפעמים אתה מתנהג כאילו מעולם לא קרה כלום בינינו, או גרוע יותר - שמשהו נוראי קרה בינינו, ואתה פשוט שונא אותי על זה. וכשאתה סוף סוף בא אלי... זה תמיד בגלל שאתה צריך משהו. לא בגלל שאתה רוצה להיות איתי. כי אתה צריך משהו. למה באת עכשיו? היית צריך כדורים נגד כאב ראש." אני עונה לעצמי לפני שטומי מספיק לדבר. ולפני זה? רצית הסחת דעת. ובפעם שלפני זה? רצית רק לבדוק מי נהרג. יודע מה, שיניתי את דעתי. אתה לא דו פרצופי. אתה פשוט אנוכי. כי אתה יודע שאני אוהבת אותך. אתה יודע את זה."

אמה - "לא נחשב."

שלא יילך. לא אכפת לי אם הוא מתעצבן, אבל שישאר בחדר שלה.

טומי - אני מתעצבן ושותק

מרטין - אני מחייך ומועד פתאום על סלע.