שירשור לי ולגל ♥

לילי - אפי מכווצת את מצחה בתמיהה, ואני חונקת את הצחוק שלי. אמה נראית קצת בשוק, ומרטין מתחיל להיחנק מהאוכל שלו. "מצב הצבים? למה זה כל כך חשוב לך? הם רק צבים."

טומי - אני מביט באפי וחיוך מתחיל לעלות על פני, "שמעתי שלא מזמן הגיעו צבים למחוז 1. הם בטח היו מה זה בהיסטריה." אני ממשיך.

לילי - מרטין באמת מתחיל להיחנק, והצחוק עומד לפרוץ ממני כל שנייה. אני משתדלת לשמור על פנים רציניות, וכמעט נשברת ומתפקעת מצחוק כשאפי עונה לו "אתה חושב שהם פגעו באנשים?"

טומי - "אין לדעת." אני אומר ומושך בכתפיי, "צבים יכולים להיות מאוד מרושעים."

לילי - אני דוחפת את קנקן המים לכיוונו של מרטין, מזמזמת לי מנגינות בלתי מוכרות כדי להתעלם מפרץ הצחוק שלי.

טומי - אני מודע לעובדה שמרטין מאדים לגוון של השיער שלו. "מעניין. כדי לחקור."

לילי - בשלב הזה גם אני, גם מרטין וגם אמה מתחילים להתפוצץ מצחוק, למרות שבמקרה של מרטין זה משהו משולב בין חנק לצחוק.

טומי - "את לא חושבת אפי?"

לילי - מבטה של אפי הופך לתמיהה כשהיא מביטה בכולנו. אני צוחקת וצוחקת, עד שכבר כואב לי לצחוק. אחרי כמה דקות כולנו מפסיקים לצחוק ומתחילים להתנשם, בעיקר מרטין.

טומי - אבא מביט בי במבט רציני, "צבים הם בסך הכל עם די נחמד." אני אוכל חתיכת עגבניה

לילי - אני בטוחה שהיינו ממשיכים לצחוק, אבל אז פיטה אומר בקול רציני "טומי, מספיק." וכולנו משתתקים.

טומי - "אבא, די." אני אומר באותו טון.

לילי - אמה מרימה גבה. אני מרימה את מבטי לעבר טומי. מרטין לא מפגין שום רגש שמראה שמה שטומי אמר מפליא אותו.

טומי - אני חוזר לאכול את האוכל בצלחתי

לילי - אחרי כמה זמן כולנו מסיימם לאכול.

טומי - אני הראשון שקם מהשולחן

לילי - מרטין קם אחרי טומי, ואמה ואני הולכות לחדר קטן עם ספות נוחות.

טומי - "יש רגעים שבא לי להוכיח לו שאני לא כזה בוגר." אני אומר למרטין וזורק על המיטה שלי את כל תכולת הארון - פחות או יותר - "אני מכיר את ההרגשה." אומר מרטין ומקפל את כל הבגדים שאני זורק בחזרה

לילי - אמה נחה על הספה, עיניה עצומות. אני מביטה בה.

שנקפיץ למשחקים? כן כן חתיכת הקפצה P:

טומי - "אתה מקפל בגדים?" אני שואל פתאום, כשאני קולט מה מרטין עושה. הוא מהנהן, "למה אתה שואל את זה כאילו אני יצור ממלכת הצבים?" הוא שואל. "אני לא יודע.. פשוט... אתה אף פעם לא מקפל בגדים, או מכין אוכל, או מדליק אח בחורף." אני אומר בעוקצנות. "אהא." מרטין אומר. הוא נשמע בין משהו לנעלב למבין.

אבל אנחנו צריכות לתכנן את הזירה.

לילי - אני שותקת.

טוב...

טומי - "זה פשוט מפתיע אותי שאתה יודע בכלל לקפל בגדים. תמיד התרוצצו סביבך עוזרים." אני אומר

יאללה, בואי נתכנן. רעיונות?

לילי - אמה פוקחת את עיניה בפתאומיות. "מה קרה?" אני שואלת בדאגה. היא מביטה עליי, כאילו רק עכשיו שמה לב שאני פה. היא נדה בראשה. "הכל בסדר..." היא ממלמלת.

יער עבות?

טומי - "אנחנו מגיעים מאותו מצב, טומי. אל תגיד עלי סטרואוטיפים לפני שאתה חושב על עצמך." הוא אומר

המממ... משהו יותר מקורי. הרי געש?

לילי - אני קמה ומתיישבת לידה. "אמ', מה קרה?"