שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני מביט במרטין מבט חסר הבעה, הוא מחייך, אני מנסה להבין למה.

לילי - אני מביטה באמה לשנייה, ואז היא רצה אליי. אני מחבקת אותה, היא בוכה.

טומי - התמונה מתבהרת, הוא רשם את השמות שלו עוד פעמים. יש לו משאלת מוות. זקירת האגודלים והחיוכים מקודם לא היו יותר מאשר סימן לרצון שלו להכנס למשחקים. ולמות. אני יוצא מהחדר והולך לאחד החדרים בעצבים. הדלתות מסגרות והרכבת מתחילה לנוע

לילי - אפי מביטה בשלושתינו, ובטומי העוזב את החדר. איכשהו, היא מצליחה להבין את המצב ויוצאת, משאירה אותנו לבד, בעוד פיטה יוצא גם הוא, כנראה לדבר עם טומי.

טומי - אני קופץ שפתיים עד דם, מישהו נכנס.

לילי - אני מחבקת את אמה, היא מתייפחת על כתפי. "אני כל כך מצטערת." אני לוחשת. דמעה זולגת על הלחי שלי, ואני לא יודעת אם אמרתי את זה לאמה או למרטין, שמביט בנו במבט מרוכז, מוזר.

טומי - אני מסתובב, אבא איך לא? "מה?" אני שואל בפשטות.

לילי - אחרי כמה דקות אמה נרגעת קצת. "יהיה בסדר..." אני לוחשת לה באוזן, למרות שאני לא מאמינה בזה. אמה מהנהנת ומתיישבת על הספה, ואני מסתובבת אל מרטין.

טומי - "אתה נראה רגוז." אבא אומר. "בגלל שאני רגוז." אני אומר בפשטות ומתיישב על הכורסה - אני כבר מכיר את הכורסה הזאת. את התנוחות הנוחות ביותר ואת אלה שהכי פחות. "אני יכול לדעת למה?" אבא שואל. "אתה לא שואל את השאלה הנכונה." אני אומר. אבא מהנהן, "מה קרה?" הוא מתקן, "הבנתי שלמרטין לא באמת אכפת למות. והקטע הוא שאני רוצה שהוא יחיה, אבל לילי תעשה הכל כדי שאמה תחיה. ו.. אני פשוט לא מבין מה קורה פה." אני אומר. אבא מביט בי לרגע ובוחן אותי כאילו אני מישהו חדש לו, "אין לכם מה לדאוג, אתה רק תדאג להפנות את מרטין מהמחשבות האובדניות שלו." אבא אומר ויוצא. אני מתרווח בכורסה. הדלת נפתחת, "למה הלכת?" אני שומע את קולו של מרטין מאחורי, אני מנסה לשמור על עשתונותיי ולהתעשת על עצמי, אבל הדחף חזק, אני קם במהירות וזה משאיר עלי סחרחורת לכמה שניות ואז אני שולח את אגרופיה הקפוץ לפניו של מרטין, הוא לא צופה את זה ונופל על הרצפה, אני מתיישב מעליו ומתחיל ללחוץ על חזהו, "רד ממני! אידיוט!" הוא קורא ומנסה להשתחרר, אני מרים את ידי הימנית ושולח אותו לצווארו, חונק אותו, "מה אתה עושה?!" הוא שואל. "מה הקטע שלך?!" אני צועק עליו. "הסתכלת על עצמך כשאתה קורא לי אידיוט?" אני שואל, "אתה אידיוט בעצמך!" אני ממשיך בצעקה. עיניו של מרטין לא מפסיקות לנוע לכאן ולכאן - הוא מתחיל להאדים וזה תואם את השיער שלו כמעט לגמרי, "מה עובר עליך?!" אני ממשיך. "רד ממני." הוא אומר בקול רגוע. "לא עד שתפסיק עם המחשבות האובדניות שלך." אני אומר. "אתה חונק אותי!" הוא קורא ומנסה להאבק בי, אגרוף בבטן, אני מתקפל לתוך עצמי כשידי עדיין לופתות את צווארו. "תלחם בי." אני אומר. אני מרגיש את נשימותיו על חזי, הוא נאנק ומתחיל להאבק בי, "אתה חונק אותי." הוא אומר בשקט, הפנים שלו ממש אדומות עכשיו, "אז תבטיח לי שאתה מספיק עם המחשבות האובדניות שלך ועושה הכל כדי לנצח במשחקים." אני אומר בשקט, ההידוק של ידי על גרונו מתחיל להתפרק. "אני לא קרוץ מהמחומר שיכול לנצח." הוא אומר, משתעל. "אתה חי טוב יותר מאשר 19 מתמודדים בזירה. אולי אפילו יותר טוב מ23." אני אומר, אני עוזב את צווארו והוא משתעל. אני אוחז ברצפה כבסיס, ונמצא מעליו לא יותר מ20 סנטימטרים. "אתה יכול לעשות את זה, מרטין, עם קצת אימונים. אתה יכול." אני אומר. הוא דוחף אותי ומעליו ואני מתגלגל על הרצפה לצידו נשכב על גבי, על הרצפה הקרה. "לא היית צריך לחנוק אותי והרביץ לי." הוא אומר בשקט, משתעל שוב. "לא היית צריך לקחת תוספת דגן, לאן הבאת אותם?" אני שואל. "לתפר. הנחתי את זה במרכז השכונה והלכתי. כשעברתי שם בבוקר זה לא היה." הוא אומר, הוא מקפל את רגליו, עדיין שכוב על הרצפה, אני רואה את הצלקת הקטנה שחטף מהנחש בקיץ. אני תוהה מה הוא זוכר מאותו יום. ידיו רועדות, לא ברור לי ממה. הוא נושם נשימות קטועות וקצרות, אני תוהה מה עובר עליו. הוא מביט עלי ומשחיל חצאי מילים בין נשימה לנשימה. "את.ה תע.זור לי. נכון? אני. יו.דע שאתה תעזור לי. אני צ.ריך שתבט.יח לי." הוא אומר. אני מהנהן, וקם על ברכי, מושך בידיו לישיבה. הוא נשען על המיטה, "אני אעזור לך. אני מבטיח." אני אומר ומביט בו, הפעם הוא מחייך, ברור לי שזה חיוך של הקלה.

לילי - אני מחייכת אל אמה. מרטין יצא מהחדר לפני כמה דקות. "את רוצה שאני אראה לך את החדר שלך?" אני שואלת. "את תאהבי אותו." אני מרימה אליי את מבטה, חצי צוחקת וחצי בוכה, ואני מושכת בזרועה כדי שתקום. היא באה אחריי.

טומי - מרטין נרגע אחרי כמה דקות, ההתקף חרדה או מה שזה לא היה מפתיע, לא צפוי, בעיקר מוזר. לא חשבתי שמרטין מסוגל לחטוף סחרחורות או אחד שחוטף התקפי חרדה או מה שזה לא היה. כנראה אף אחד לא באמת מכיר מישהו, אפילו לא את עצמו.

לילי - "מוכנה?" אני שואלת את אמה כשאנחנו עומדות מול הדלת. אמה מהנהנת. אני פותחת את הדלת.

טומי - אנחנו שתוקים

לילי - ברבע שעה הבאה, אני ואמה מעסיקות את עצמנו בכך שאני מראה לה את החדר, ולאחר מכן, היא בוחנת את הבגדים שבארון במשך יותר משעה. "זה כישרון מדהים." אני אומרת לה. היא מסתובבת אליי, אני שוכבת על המיטה, מביטה בה בחצי חיוך. "שאת יכולה להסתכל על בגדים בארון אחד בלבד במשך יותר משעה. ועדיין לא סיימת." אני עונה. היא צוחקת, וסוגרת את הארון. "זה מספיק להיום." היא מתיישבת לידי על המיטה. שתינו שותקות, בוהות בתקרה.

טומי - "אל תמות." אני מבקש. קול של צחוק נשמע לצידי. "אני אשתדל מאוד." מרטין אומר וחיוך מגחך נמרח על פניו. אני מתאפק לא לחנוק אותו שוב, לא חשוב, הוא עוד יחזור בו.

לילי - "לילי?" אמה לוחשת לצידי. אני מביטה עליה. "אני מפחדת. אני לא רוצה ללכת לשם." אני מתרוממת לישיבה ומביטה בעיניה. "אני לא אתן לך למות. את מבינה אותי? את תחיי. הכל יהיה בסדר." אני אומרת ברצינות. "אבל מה עם מרטין?" היא שואלת. אני משתתקת. "אם אני אצטרך לבחור ביניכם..." אני אומרת לאט. "אני אבחר בך." הכרת תודה נראית בעיניה.

טומי - אנחנו שותקים עד שקוראים לנו לארוחת ערב

לילי - אחרי בערך חמש שעות, אני ואמה הולכות לאכול.

טומי - אני ומרטין מסתערים על האוכל משום מה. כנראה הרעב מתחיל להשפיע. או כנראה האוכל שמריח יותר טוב מרוב האוכל שמחלקים לנו בבית הסםר

לילי - אמה בוהה באוכל בעיניים גדולות. אני מרחמת עליה קצת. היא אף פעם לא ראתה כל כך הרבה אוכל.

טומי - כשאפי נכנסת אנחנו נהיים יותר מתורבתים

לילי - "אמה, את יודעת שאת יכולה לקחת אוכל, נכון?" אני שואלת. היא מעבירה את עיניה אליי. אני צוחקת. "קדימה, תאכלי."

טומי - "אז אפי, מה המצב הכלכלי?" אני שואל, מתלוצץ

לילי - אני מגחכת. אפי מתייחסת לשאלה ברצינות. "טוב, אתה מבין, למען האמת הוא לא טוב במיוחד. במחוז 7..." אפי מתחילה, ואני מגלגלת עיניים.

טומי - "ומה מצב הצבים במחוז 4?" אני שואל, מקווה שמכך אפי תבין שאני צוחק עליה