שירשור לי ולגל ♥

לילי - "אני לא יודעת." אני עונה בכנות. אני באמת לא יודעת. טוב, זה חצי שקר.

פיטה - "תראי לי לאן הוא הלך!"

לילי - בחוסר ברירה אני מובילה את פיטה בעקבות העקבות.

טומי - אני מתחיל לשמוע ממרחק צעדים.

לילי - אני ממשיכה לעקוב אחרי העקבות. אני רואה את טומי מרחוק, אבל לא מביטה עליו, כדי שיהיה לו זמן לברוח אם ירצה.

טומי - אני מביט בלילי במבט לא מבין. היא הסגירה אותי?!

לילי - אני מאטה קצת, מקווה שטומי יבין שלא התכוונתי.

טומי - "צא!" אני שומע את אבא צועק.

לילי - אני קופצת מבהלה מהצעקה של פיטה ומביטה בו, מפוחדת קצת.

טומי - אני יוצא מאוחרי השיחים.

לילי - אני מעבירה את מבטי אל טומי. "מצטערת!" אני אומרת בלי קול.

טומי - "כל כך צפוי..." אני אומר ומתחיל ללכת משם. "תחכה לי בחדר ההסבה. יש לי שיחה לדבר עם שניכם."

לילי - אני רצה אחרי טומי ומדביקה אותו. "טומי..." אני מתחילה, אבל הוא קוטע בתנועת יד. "תקשיב, אני לא התכוונתי." אנ ממשיכה בכל זאת. "פיטה ראה שנעלמת, ואז הוא הכריח אותי לקחת אותו אלייך. עקבנו אחרי העקבות שהשארת..." אני מצביעה עליהם. עכשיו נוספו לצידם העקבות שלי ושל פיטה.

טומי - אני מלכסן מבט לעבר לילי אבל בכל זאת נשאר אטום. אני מגיע באותה דרך לרכבת אחרי חצי שעה, כמובן שאפי לא מבזבזת דקה בהטפת מוסר על איחורים ואני לא מקשיב לה והולך בלי חשק לחדר ההסבה. בדרך עובר על פני החדר של לילי שעל מיטתה עדיין נמצא האוכל שהחבאתי

לילי - אני מדברת אל טומי בייאוש, מאבדת תקווה שיקשיב לי. רק שלא נריב שוב... "טומי, תקשיב. אני מתחננת אלייך. תקשיב. אני לא הובלתי את פיטה אלייך בכוונה. טומי, בבקשה..." אני ממשיכה להתחנן בפניו עד שפיטה נכנס לחדר ההסבה. פיטה מתיישב מלפנינו ואני משתתקת. "תראו." פיטה פותח אחרי דקה של שתיקה. "אני לא יודע למה, מתי, איך, או כל דבר אחר, אבל..." אני קוטעת אותו. "אני מצטערת פיטה. זאת אשמתי. אני גרמתי לטומי לברוח ביחד איתי. והסיבה שהוא היה רחוק יותר ממני, הייתה שכמה דקות לפני שהגעת אליי, אני התחרטתי ואמרתי לטומי שאני לא רוצה שהוא יבוא איתי, ואז הלכנו לכיוונים שונים." אני משקרת. אם טומי לא יסלח לי, או לפחות יידבר איתי אחרי זה, אני לא יודעת מה כן יגרום לו. פיטה מביט בי לרגע. גם טומי מפנה את מבטו אליי. נראה שהוא עומד למחות, אבל אני מתעלמת ממנו. "ואם אתה רוצה הוכחות שזאת אשמתי ולא אשמת טומי, כמו שהוא בטח עומד לטעון תכף, אתה יכול ללכת לחדר שלי ולבדוק על המיטה שלי."

טומי - "את מטומטמת..." אני אומר בשקט.

לילי - אני מתעלמת מטומי. לפחות הוא לא אומר על זה שום דבר בקול.

טומי - אני משפיל מבט. "אני לא רוצה בכלל להתחיל להבין מה עבר לשניכם בראש. עד להודעה חדשה אתם מרותקים לחדרים שלכם. לכו עכישיו. טומי, תחכה לי בחדר ער. טוב?" אבא מחלק הוראות. אני קם ולא מגיב. כשאני עומד בפתח, גבי אליו - "אני שונא אותך.." אני אומר לו וממשיך ללכת

לילי - אני קופאת למשמע מה שטומי אמר. אני קמה וחוזרת למסדרון, לפני שפיטה יספיק לעצור אותי.

טומי - אני נכנס לחדר ומתיישב על המיטה. תופס תנוחה ומביט על נקודה לא קיימת

לילי - אני חוזרת לחדר שלי ומביטה בדברים שמונחים על המיטה שלי. אני משאירה אותם שם בינתיים. למקרה שפיטה יחליט להיכנס.

טומי - מישהו דופק בדלת. אני לא עונה. המישהו הזה נכנס. אבא. כמו שחשבתי. "אני מאוכזב ממך." הוא אומר. אני לא מגיב. "אמרת שאתה לא משחק משחקים." הוא ממשיך. אני לא מגיב.

*תשחקי את פיטק'ה.

לילי - אני מתיישבת על אדן החלון. הרכבת מתחילה לזוז.

פיטה - "למה?" אני שואל.

טומי - אני לא עונה.

לילי - אני מחבקת אלי את הכרית שלי.

פיטה - אני נאנח. "רעיון שלך או של לילי?"