שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני קמה בקושי מהמיטה ולוקחת את הכדור המר בחוסר רצון. אני מעקמת את אפי ונכנסת לשירותים. אני שוטפת את פניי ומביטה בעצמי במארה. הפנים שלי חיוורות, והשיער הכהה שלי רק מדגיש את זה עוד יותר.

טומי - אני חושב לקחת את טיפות ההרגעה כבר עכשיו. משום מה - אני לא עומד בלחץ מהשיחה שמאיימת לבוא.

לילי - אני ממשיכה לבהות במרה. העיניים שלי אדומות מאוד.

טומי - דפיקה בדלת. לפני שאני עונה אני לוקח 3 טיפות. אני מחכה שהטעם המר יעבור - "יבוא!" אני קורא.

לילי - אני שוטפת פנים שוב וחוזרת לשבת על המיטה.

טומי - אבא נכנס. אני מרגיש כמו פקעת עצבים - לוקח זמן לטיפות להש]יע

לילי - אני פוכרת את ידי בשיעמום ומביטה דרך החלון.

טומי - אני מביט עליו. "אתה יכול לשבת איפה שאתה רוצה." אני מנסה לשמור על קול יציב ולא לכעוס יותר מידי

כבר לכעוס?

לילי - אפילו לא התקרבנו למחוז 7. נגיע אליו מחר בבוקר. עד אז - מצפה לי יום של שיעמום גמור.

טומי - "טומ'ס. בו נהיה רציניים לרגע. אתה מוכן להגיד לי הכל בסדר?" אבא אומר אחרי כמה דקות

לילי - אני מחליטה לעבור לשבת ליד אדן החלון, ומביטה בנופים.

טומי - "אני לא יודע מה להגיד לך אבא. מאז שנה שעברה אתה רק מתעניין עם אני שומר על הדברים בפנים. וזה נמאס, אתה יודע? אני מרגיש בכל מקום שאני איתך רק בתור תירוץ. כאילו בכיף היית זורק אותי עם היית צריך. אבל אנחנו על אותה סירה, באותו ים, ואתה לא יכול לזרוק אותי מכאן. אתה חייב סיבה מוצדקת. אני לא רוצה להיות הסיבה, אבא. אני לא סיבה." אני אומר וכמעט צווח עליו. אבא מביט בי שניה, מעכל את מה שאמרתי: "אתה לא סיבה, טומ'ס. אתה מעולם לא היית. אנחנו מדברים על פוליטיקה כדי שלך יהיה טוב. אתה לא מבין את זה?" הוא שואל. אני מביט בו בלי לומר כלום. "היית צריך לומר לי ולילי איך זה יהיה מהתחלה. אתה וקטניס. ולא עשית את זה. לא קרה שום דבר שאני יכול לומר עליו שהוא טוב באמת כבר שנה." אני אומר בשקט ונשכב על המיטה

לילי - אני משעינה את ראשי על החלון.

טומי - "אני מצטער." אבא אומר

לילי - אני בוהה מחוץ לחלון.

טומי - אני שותק

לילי - בוהה.

טומי - "אני אוכל לקבל את הסליחה שלך ברגע שתספר לאמא הכל."

לילי - בוהה.

ש-לילי תחליט לנסות להתקשר הביתה....

טומי - אבא מביט עלי מופתע. "עדיף שאתה תספר לה את זה מאשר שהיא תשמע את זה ממישהו אחר." אני אומר

היא לא יכולה. אסור לה לצאת מהחדר.

לילי - בוהה.

טומי - אבא נאנח. "למה אתה רוצה את זה?" הוא שואל. "כי רק אז אני אדע שאני באמת יכול לסלוח לך. שאין לי ממה לחשוש ולדאוג יותר. לפחות בנוגע אליך."

לילי - בוהה.

טומי - אבא מהנהן בכובד ראש. "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה שיקרה שנחזור?" הוא שואל. אני מהנהן

לילי - אחרי כמה דקות אני עוברת למיטה.