שירשור לי ולגל ♥

טומי - "זה דיי מסריח שם." אני אומר בזהירות

לילי - אני מסמיקה קשות ומשפילה את מבטי.

טומי - "אני בורח לבד." אני מודיע אחרי דקה ויוצא מהחדר לפני שלילי תספיק לעצור אותי

לילי - אני יוצאת מהחדר בריצה אחרי טומי ותופסת במפרק ידו. "טומי, חכה."

טומי - אני משתחרר מאחיזתה וממשיך ללכת. הרכבת עוצרת בפתאומיות ואני עף מעט אחורה ואז ממשיך בריצה כשהדלתות נפתחות.

לייל - אני רצה, הכי מהר שאני יכולה ונעמדת מול טומי. "אני לא רוצה להיות קרציה," אני אומרת, משתמשת בכוונה במילה שטומי השתמש בה, "אבל אני באה איתך. וגם אם תגיד לא אני פשוט אעקוב אחרייך. אז אל תטרח. ואני רצה מהר, ואתה יודע את זה." אני מוסיפה.

טומי - "את חולה לילי. אני לא אומר את זה בצחוק. את צריכה להשאר ולחפות עלי"

לילי - "אני לא חולה!" אני אומרת, מהר מדי. "ויש לי זכות לבוא איתך."

טומי - אני יוצא משם ומתחיל לרוץ.

לילי - אני מביטה בעצבנות בגבו המתרחק של טומי ומסתובבת כדי לחזור לרכבת.

טומי - אני רק במשך רבע שעה בערך.

לילי - אחרי זמן מה אני מחליטה ללכת אחרי טומי. אני יוצאת מהרכבת ומתחילה ללכת.

טומי - עוד 20 דקות. אני מתיישב ליד עץ ומאוחרי שיח קוצני. כבר לא רואים את הרכבת

לילי - אני מתחילה לחפש במבטי אחרי טומי. שום דבר. אבל יש עקבות באדמה. במידה של טומי, נדמה לי.

פיטה - "אני הולך לבדוק אם מישהו נמצא בחוץ." אני מודיע ומביט בדלתות הפתוחות של החדרים של לילי וטומי

לילי - אני מתחילה לעקוב אחרי העקבות שטומי השאיר. רואים שהוא רץ, הפסיעות גדולות. אני נאנחת, ומסתובבת כשאני מגלה שמישהו נמצא כמה מטרים מאחוריי.

פיטה - "לילי!" אני מזהה את הילדונת הקטנה והצנומה. היא עוצרת ולא זזה במקומה

לילי - אני קופאת במקומי. פיטה מגיע אליי ואני נושכת את שפתי.

פיטה - אני נוגע בכתפה. "היי."

לילי - "היי..." אני אומרת ומרחיקה את מבטי מהעקבות בכוונה.

טומי - "מה קורה? התחרקת הרבה..."

לילי - "סתם... רציתי למצוא קצת שקט..."

פיטה - אני מביט על הרצפה, עקבות. ללא ספק של בנאדם. "איפה טומי?"

לילי - "אני... אני לא... יודעת..." אני מתחילה לגמגם. למה אני נהפכת לשקרנית כזאת גרועה? אתמול יכולתי לשקר בלי ששום דבר יקרה. הייתי משקרת בחופשיות. פיטה מביט בי. אני רואה ספק רב בעיניו.

פיטה - "איפה הוא לילי?"