שירשור לי ולגל ♥

טומי - "תגידי כבר משהו! בבקשה!" אני כמעט מתחנן

לילי - אני מרימה את פניי ומביטה בו. "אתה רוצה שאני אגיד משהו? בסדר. אז אני אגיד לך, שלדעתי אתה ילד מעצבן ועצלן, ושאתה רוצה להרגיז אותי. ולדעתי אלה חלק מהסיבות שאתה לא נואם. ואתה גם מתנהג כמו אידיוט כמעט תמיד. ובגלל זה, אתה לא מתנהג כמו עצמך ביום יום." אני מטיחה בו, בטוחה שזה ממש לא מזיז לו. אבל הייתי חייבת להגיד את זה.

טומי - אני מביט בה. "עצלן?" אני שואל. "אני פועל לפי האידיאולוגיה שלי. והיא אומרת לי שאני לא חייב לנאום בצער על אנשים שלא הכרתי." אני אומר. החלק השני כואב לי קצת יותר.

לילי - "לא אמרתי שאתה צריך לנאום בצער."

טומי - "יופי. את יכולה לנאום שם."

לילי - "אני אודה לך אם תשתוק ותעוף מפה."

טומי - "ואז אם מי תדברי? עם אבא שלי? היימיטץ'? כי אני בטוח שהוא יעזור לך."

לילי - "אני לא צריכה מישהו שידבר איתי. להתראות."

טומי - "למה את כל כך שונאת אותי? כי אני רוצה לחיות את חיי בלי לחשוב עלייך כל הזמן? לחשוב שאני מאבד אותך?!"

לילי - אני קמה ומתקרבת אליו בדמעות. "אני לא שונאת אותך." אני לוחשת. "אני אף פעם לא שנאתי ואני לא אשנא. הלוואי שיכולתי. אבל אני לא יכולה לשנוא אותך."

טומי - "אז למה את מתייחסת אלי ככה?"

לילי - "כי אתה מתייחס אליי ככה! כדי שאני אוכל לפחות לנסות לדמיין שאני שונאת אותך!"

טומי - "אני לא עושה כלום. רק מתעלם."

לילי - אני מסתובבת ומתיישבת בחזרה, עם הפנים קבורות בברכי, בוכה.

טומי - "אני עצמי כל יום."

לילי - אני נושכת את השפה התחתונה שלי. "לא נכון..." אני לוחשת.

טומי - "אז מי אני?"

לילי - אני שותקת.

טומי - "מי אני?"

לילי - אני ממשיכה לשתוק, מנגבת את הדמעות בקצה שרוול.

טומי - "מי אני?"

לילי - "מישהו שצריך ללכת מפה."

טומי - "אני לא מבין למה את חושבת דברים כאלה עלי? למה את חושבת שאין לי ביטחון?"

לילי - "אף פעם לא אמרתי את זה. לך בבקשה." אני אומרת בתחינה.

טומי - "אבל לזה התכוונת לא?"