שירשור לי ולגל ♥

טומי - אני חופף ראש ועושה את כל מה שצריך בשביל ההיגיינה. אני יוצא - מהניסיון ברכבת עם גופיה ותחתונים ולא עם חלוק - ולובש את החולצה והמכנס שהשאירו לי

לילי - אנחנו הולכות לחדר אוכל ופוגשות שם את אפי.

טומי - אני לוקח את הזמן בנעילת הנעליים והולך לשבת לאכול

לילי - טומי נכנס ויושב לאכול. מוזר, אני עדיין לא רעבה... אני לוקחת מיץ תפוזים ושותה.

טומי - אני לוקח קאפקייק וניל ואוכל.

לילי - אחרי שאנחנו מסיימים לאכול אנחנו הולכים שוב לאימונים. אני כבר שם פוגשת את ג'וליאן ואנחנו ממשיכים לדבר.

טומי - אסור לי ללכת לזריקת סכינים אז אני בוחר ללכת לזריקת חניטות, מסתבר לי שזה ממש לא כמו לזרוק סכינים, זה ממש קשה! אני מתאמן בלהחזיק את החנית ככה זמן מה עד שמישהו מניח יד על הכתף שלי, אני נשאר דרוך ומרוכז במטרה אבל בזווית העין רואה חבורת אנשים שגדולים במימדי גופם פי 3, אפילו 4! אני לא מסתכל לעברם. "מה אתם רוצים?" אני שואל, לא ממש אכפת לי מהם - הם לא שווים את הנימוסים שלי. "סתם..." אומר אחד מהם, אני מכיר את הקול. "כן... שמעתי אותך אומר את זה המון אתמול." אני אומר וזורק בניסיון כושל - נוסף - את החנית שנתקעת לבובה בציפורן של האגודל. אחד מהם מגחך, או אחת מהן ליתר דיוק. אני לוקח את החנית וחוזר לקו הזריקה. "מה אתם רוצים?" אני שואל שוב. "סתם.. ראינו את הביצועים שלך אתמול..." אומרת מישהי ומזיזה את היד שלי ואת החנית בתנוחה כזאת מוזרה.. "וחשבנו להגיד לך שאתה מבצע ממש טוב." היא ממשיכה. "אז חשבנו לעצמנו.." פותח ג'וש ובינתיים אני זורק את החנית ופוגע בכתף של הבובה, הפעם אני לגמרי מבסוט מעצמי! "אתה יודע למחוזות 1,2 ו4 יש ברית." אני מחזיק שוב את החנית. "חשבנו להציע לך להצטרף לברית הזו." אומר נער אחר, אני מאבד את הריכוז והחנית נופלת על הרצפה. "אתם רוצים שמה?!" אני שואל, לגמרי מופתע.

לילי - אני רואה את הקרייריסטים מדברים עם טומי. הוא לא נראה פגוע או משהו, אז אני מחליטה שלא להתערב. ג'וליאן ואני עוברים לתחנה שעוזרת לפתח גמישות, וכמובן שגםבזה הוא ממש טוב. גם אני לא רעה בזה - שנים של ציד בתנועות מוזרות עוזרות לגמישות.

טומי - "חשבנו שלהציע לך להצטרף לברית. הביצועים שלך לא משקרים." אומרת אותה אחת שעזרה לי, אני לוקח את החנית - "מה אתם עושים?" אני שומע קול מוכר, ותודה לאל - זאת לא לילי, היא עשתה מספיק מהומה בליל המרכבות בקרב הקרייריסטים. "ברוק." אומר ג'וש - הוא ללא ספק מופתע לראותה. "מה את עושה פה? חשבתי שהחלטת לא לבוא היום." הוא שואל מובך לגמרי. "באמת לא הייתה לי כוונה לבוא אבל הכריחו אותי." היא עונה משועממת תוך כדי הרמת חנית. "אז אתם עומדים לענות לי מה אתם עושים?" היא שואלת וזורקת את החנית - בול פגיעה. "מדברים עם תום כמו מה זה נראה לך בדיוק?" יורה לעברה הנערה ממחוז 2, "זה טומי" אני מחדד - עם יש משהו שמטריף אותי זה שקוראים לי תום. "טוב. אז אתם ממש מבזבזים זמן אימון - לכו לנסות את החץ וקשת." אומרת ברוק, "תחשוב על זה." אומרת לי אחת הנערות והם הולכים. "תודה" אני אומר לברוק. "אין על מה." היא אומרת, הדבר לא מעניין אותה ממש. היא היחידה שאני יכול להתחבר אליה פה בוודאות. "אני בסך הכל עוזרת לאבא שלי." היא אומרת וזורקת עוד חנית.
"מה. מה זאת אומרת?" אני שואל.
"הוא ביקש ממני לשמור שאתה ולילי לא תסתבכו. לא הצלחתי עם לילי אז לפחות עליי להצליח איתך."
זה נשמע לי דפוק שפיניק מבקש דבר כזה אבל מילא, המשחקים האלה זה דבר דפוק ולא נראה כאילו מישהו נותן לי לומר את דעתי..
"טוב, יהיה לך קשה לשמור על לילי - היא אומרת מה היא חושבת בלי בעיה." אני אומר
"שמתי לב."
"למה הם היו כל כך מופתעים לראות אותך?"
"לא הרגשתי טוב כל כך בבוקר, אז נשארתי עד שאבא שלי החליט שאני לא יכולה לוותר על יום אימונים. אם אני לא מתאמנת כמו כולם בבית אז שלפחות אתאמן כאן."
"וג'וש היה בטוח שלא תבואי."
"בדיוק" היא מאשרת. "אבל הינה אני."
"את לא מעדיפה להיות איתם וזהו? זה יעניק לך חסינות עד הסוף בערך..."
"אולי... אבל אני לא סובלת אותם - כל כך בטוחים בעצמם... לא בשבילי."
"וג'וש?"
"ג'וש סביר... אפשר לנהל איתו שיחות ו... הוא נחמד והכל... אבל ברגע שישמע הגונג - המשחקים יעלו לו לראש לפני שתספיק לראות אותו שפוי"
אני שותק - "עד כמה טוב את מכירה אותו?" אני שואל לבסוף.
"טוב. זאת אומרת אני לומדת איתו באותה כיתה... אבל אני מכירה אותו טוב מכל בת אחרת."
אני שותק שוב - "הייתם זוג?" אני שואל בהיסוס.
"כן... זה ממש מביך להודות - אבל החזקנו מעמד יפה... עד המשחקים של שנה שעברה..."
"מה קרה במשחקים של שנה שעברה?" אני שואל.
היא מהססת - "אתה זוכר את המשחקים של שנה שעברה? מחוז 4 עמד לנצח, זה היה קרב בין מועמדת ממחוז 4 לנער ממחוז 8. הוא נמשך שני לילות הקרב הזה..." היא פותחת.
אני בהחלט זוכר - אמא הייתה כמו פקעת עצבים - הטלוויזיה התקלקלה ולא יכולנו לצפות במתרחש במשך שבוע. אמא - שלא הייתה רגילה מעולם ללכת ולצפות בשידורים על המסכים שהקפיטול מציב בכיכר, הייתה חייבת להחליט מה לעשות: היא השתגעה לגמרי מהמחשבה של ללכת לכיכר בשעת ערב. בסופו של דבר, היימיטץ' הבין שהיא משוגעת לגמרי והציע לה לצפות בשידורים בטלוויזיה שלו. בתמורה ל4 בקבוקי משקה ליום צפיה אחד - לא זול, אבל אמא הייתה מוכרחה לצפות בשידורים בשקט שלה.
"אני בהחלט זוכר." אני אומר.
"הנערה ממחוז 4 הייתה אחותו הקטנה של ג'וש. היא לא הייתה ממש אחותו. זאת אומרת - היא הייתה אחות חורגת אבל בכל זאת. זה לגמרי שבר את האמא החורגת שלו. במשך כל אותו שבוע הוא דיבר ודיבר וסיפר לי מה הוא מרגיש ומה "האמא החדשה שלו" עושה לו, אבל בסוף אמרתי לו שיספר את זה לאבא שלו כי אני לא יכולה לעשות כלום. הוא כעס עלי ולא הסכים לדבר איתי במשך חודש, וככה נפרדנו בעצם." ממשיכה ברוק לספר.
"והיום אתם מדברים?" אני שואל באגביות - "כן... סלחנו אחד לשני, בערך - הוא לא באמת סלח לי... הוא עדיין כועס עלי אבל אנחנו בסדר, באמת." היא עונה לי. "אז הוא בטח ממש רוצה לנצח." אני אומר את מחשבותיי. "בגלל זה אני לא רוצה להיות איתו בברית." היא מספרת. אני שותק.

לילי - ג'וליאן מראה לי כמה תנועות מסובכות, ואני עושה כמוהו. אחר כך אני מסבירה לג'וליאן מה אני עושה, והוא גם עושה כמוני. באמצע, כשאני מסבירה לג'וליאן תנועה מסובכת במיוחד, הוא לא שם את הרגל בזווית הנכונה, אז אני הולכת אליו ומזיזה לו קצת את הרגל. הוא מאבד את שיווי המשקל שלו ונופל עליי. הוא מתרומם במהירות ומשתדל לא לפגוע בי. גם אני מתרוממת. ג'וליאן ואני עומדים אחד מול השני, נבוכים. כעבור כמה שניות שנינו פורצים בצחוק, עד שמתחילים להסתכל עלינו. אני מפסיקה לרגע את הצחוק כדי לנשום וללחוש לג'וליאן "היי. היי. ג'ול. מסתכלים עלינו." כשאני קוראת לו ג'ול, הוא מזדקף ומדגיש עוד יותר את הפרש הגבהים בינינו. הוא מהמהם. "הממ... מוצא חן בעיני."
"מה?" אני שואלת.
"ג'ול. זה כינוי נחמד." הוא עונה.
"מה זאת אומרת? אף פעם לא היה לך כינוי?" הוא מניד בראשו. "אמא שלך לא נתנה לך כינוי? אבא שלך? אחים שלך?" הוא מניד בראשו כל פעם ומתכווץ כשאני אומרת 'אחים שלך'.
"אני מצטערת..." אני לוחשת. הוא מהנהן ומושיט לי את ידו.
"בואי נעבור תחנה. כבר נתפסו לי כל השרירים מזה." הוא מחייך ואני צוחקת. אני לוקחת את ידו ומסתובבת איתו בין התחנות.

טומי - "וואו... איזה סיפור" אני אומר בגילוי. "אולי... אני לא רוצה להיות איתו או איתם בברית וגם אתה לא." היא אומר.
"אני חושב שהבנתי את זה הרבה לפני שאת אמרת לי." אני עונה

לילי - ג'וליאן ואני עוברים שוב לתחנה של זריקת כידונים.
"לילי?" הוא שואל.
"הממ..?" אני מרוכזת בזריקה. פיספסתי.
"אני רוצה לשאול אותך משהו..." הוא מהסס. אני פונה אליו. "כן?"
"את.. רוצה.. אולי.. להיות איתי... בברית?" הוא שואל. אני כמעט מפילה את החנית הבאה על הרגל שלי.

טומי - אנחנו עוברים לתחנה של הסוואה. "את לא מעדיפה ללמוד לירות או משהו?" אני שואל תוך כדי בחינה של בוץ מוזר. "לא. זה מוזר אבל אני מעדיפה לשרוד דרך דברים אחרים." היא אומרת

לילי - "אממ.. כן, מאוד, אבל..."
"זה בגלל שאני עיוור נכון?" ג'וליאן שואל.
"לא, ג'ול, זה ממש לא בגלל זה! פשוט המדריכים מצפים ממני ומטומי להיות בברית ביחד.. אז לא אכפת לך להיות עם טומי בברית? אני פשוט דיי בטוחה שהוא לא רוצה להיות איתי."
"לא אכפת לי." הוא אומר "העיקר שאני אהיה איתך." אני מסמיקה. "אוקיי."

טומי - אני מכסה את הפרצוף בבוץ המוזר. "ועכשיו?" אני שואל את ברוק. "אמממ לא. אבל עם תשים עדשות צבע חומות ותצבע את השיער לשטני, אז אולי ההסוואה תעבוד לך" היא אומרת.

לילי - אני ממשיכה לעבוד עם חיוך על הפרצוף במשך כל משך האימונים. בצהריים אני וג'וליאן יושבים בשוחן שישבנו בו אתמול ומדברים בלחישה על הדברים שאנחנו טובים בהם.

טומי - "כדאי שאלך לשבת עם ג'וש וחבורתו. נתראה כבר טומי" היא אומרת והולכת לשבת בחברת הקרייריסטים.

לילי - מפתיע, טומי בא להתיישב לידנו. "היי טומי," אני אומרת, וג'וליאן שלא ראה אותו אומר אחריי.

טומי - "היי." אני אומר בשקט. שוב טוחן לי אורז...

לילי - אני בוחנת את טומי. הוא נראה קצת... מוטרד? הוא מרים את מבטו וופס אותי מסתכלת עליו. "הכל בסדר?" אני שואלת.

טומי - "כן..." אני אומר בחולמניות. "רגע מה?" אני מתעשת

לילי - "הכל. בסדר?" אני חוזרת באיטיות.

טומי - "בטח למה שלא יהיה בסדר?" אני עונה

לילי - "לא יודעת... אתה נראה קצת מוטרד..."

טומי - "אני לגמרי בסדר"