שירשור לי ולגל ♥

לילי - "מה בטח?"

טומי - "בואי נראה למי יפנו." אני אומר

לילי - "מה?"

טומי - "אתם יכולים להכנס." אומר המנהל.

לילי - אני בולעת את הרוק שלי בפחד ומסדרת את התיק על כתפי בעצבנות.

טומי - "מלארק! מזמן לא התראינו. שבו בבקשה." אומר המנהל

לילי - אני מתיישבת ליד טומי בחשש. טומי לא נראה כל כך מודאג.

טומי - "אז. טומי - נראה שאני כבר יודע איפה התיק שלך בעל פה." אומר המנהל. "ואני יודע איפה לשבת, כמה נחמד." אני אומר באותו טון

לילי - אני שותקת ובוהה בתחבושת שלי.

טומי - "אז אם אתה מכיר טוב כל כך את המצב, אשמח להגיד לך כמה מילים." הוא אומר. "אני מקשיב." אני אומר.
"חשבתי שגמרנו עם ההברזות." הוא אומר. "נחמד לחשוב, אבל זה לא אומר שצריך להאמין להכל." אני אומר. "למה רע לך כל כך - שאתה מבריז כל כך הרבה? אף אחד לא יסלק אותך מבית הספר, אתה יודע את זה. אם הוריך בחרו לשלוח לך לכאן, הם מצפים שתלמד, ולא תבריז. אני ממש לא מבין מה מניע אותך להבריז. יש לך ציונים מעולים, אתה מתנהג למופת רוב הזמן." אומר המנהל. "כן - אבל, תבין - אני למדתי בבית עד השנה ותסלח לי אדוני, אבל אני יודע לקרוא ולכתוב הרבה יותר טוב מרוב הילדים בבית הספר. יש לי ידע בהיסטריית, סליחה - היסטוריית המשחקים יותר מלכל הילדים ואני יודע חשבון ממש טוב. אז אני לא מוצא סיבה למה אני פה בכלל, אם אני מסוגל ללמוד כל כך טוב בבית אז-" אני אומר, "זה לא העיניין - הבעיות התנהגות שלך נמצאות על הגבול בין א' לב'." מפסיק אותי המנהל באמצע. "ואותך חמודה, מה מניע אותך? את ילדה טובה, בעלת מעגל חברתי ססגוני - ובכל זאת, מה מניע אותך להבריז?" פונה המנהל ללילי. "אני... אני..." היא מתחילה, היא לחוצה לגמרי. "אני שידלתי בה לבוא איתי. וזאת פעם ראשונה שלה, אתה לא אמור לכתוב לה כלום." אני אומר. "טומי, אני יודע שאתה יודע את הכללים טוב מאוד, אבל אשמח אם תהיה בשקט לרגע." הוא אומר. "כן, חביבתי?" פונה המנהל חזרה ללילי. "יכול להיות ש... טומי שידל בי. אבל אני הסכמתי. בלי קשר למה שהוא אמר לי לפני זה. זאת אשמתי הבלעדית." היא אומרת. "אני לא אפנה להורים שלכם, ובגלל שכבר סוף שנה שום דבר לא יכתב בתיק האישי. לכו לשיעור עכשיו." הוא אומר ואני קם.

לילי - אני קמה אחרי טומי, נושמת לרווחה. "תודה." אני אומרת כשאנחנו יוצאים. "ומצטערת שתפסו אותנו. זאת אשמתי. בגלל הקביים."

טומי - "היית יותר אמיצה במשחקים." אני אומר והולך לדרכי.

לילי - אני מביטה בתדהמה בגבו המתרחק של טומי, ואז מתעשתת וחוזרת לקפיטריה. אמה, ליז וסיידי מחכות לי שם במבטים מודאגים. "הנה את!" קופצת ליז. "בכבודי ובעצמי."

טומי - אני מתיישב על אחד הספסלים, המורה ממקודם משגיח עלי בטריליון עינים.

בואי לצ'אט (:

לילי - "אני מתיישבת בין אמה וסיידי. "איפה היית?" הן שואלות. "סתם, הייתי צריכה לסדר משהו..." אני ממלמלת. "לא הייתן באמצע לספר לי משהו קודם?" אני שואלת, והן ממשיכות להמטיר עליי מילים, שנהפכות חסרות משמעות עבורי.

טומי - אני מוציא ספר וקורא ממנו. המורה הולך לטפל בחבורת בני 17 שמשחקים "אמת או חובה" על יד עץ אחד.

לילי - אני מביטה בחברותיי, ומעמידה פנים שאני מהנהנת בהתלהבות כל פעם שצריך, אבל מחשבותיי נודדות רחוק משם, אל טומי.

טומי - "טומי!" אני שומע מישהו קורא לי. "היי מרטין." אני אומר.הוא לבוש בחליפה, כאילו חזר הרגע ממשהו חשוב באמת.

לילי - אני מעבירה ככה את כל ההפסקה, בשילוב קריאות של "באמת?!" "לא נכון!" "את רצינית?" "איך הוא עשה את זה?" "מגעילה." ודברים כאלה.

טומי - "איפה היית כל השלושה שבועות האלה?" אני שואל. "קפיטול. אחות של אבא שלי." אמר. "מזל טוב. למה חזרת רק היום?" אני אומר. "תודה. וכי לאבא שלי היו הרבה אירועים רשמיים להיות בהם. יש לנו היום ביטול, אפשר ללכת הביתה אחרי ההפסקה." אמר. "איך אתה יודע?" אני שואל. "דבי אמרה לי. רוצה ללכת לאינשהו, הבית שלי נהיה אתר בניה." אהוא אומר. "בסדר." אני עונה

לילי - ההפסקה נגמרת, ואנחנו הולכות לכיתה. שיעור ספרות. אני כל כך מאושרת. אמה סיפרה לי שלומדים על סיפור שמספר על זוג מאוהבים.

טומי - צילצול, אני מכניס את הספר לתיק ואנחנו הולכים. זה מוזר, למען האמת, לפני המשחקים הוא לא ירק לכיווני ועכשיו הוא החבר היחיד שלי. "לאן אנחנו הולכים?" הוא שואל. "לא יודע." אני אומר.

לילי - אנחנו נכנסות לכיתה. המורה נכנסת כמה דקות אחרי.

טומי - "אלייך?" הוא שואל פתאום. "לא." אני אומר במהירות. הבית שלי נראה זוועה והחדר שלי עוד יותר. אחרי אתמול...

לילי - המורה מורה עלינו לפתוח את הספרים בעמוד 203.