שירשור לי ולגל ♥

טומי - "אוקיי... רוצה סתם לשחק כדורגל באחו?" הוא שואל. "בסדר." אני עונה

לילי - השיעור עובר באיטיות, ובסופו של הסיפור, הבת מתה בניסיון להציל את אהובה, והבן יורה בעצמו למוות משברון לב.

זה אמור להיות רומיאו וג'ולייט?

טומי - "אז בוא נעבור רגע אצלי. אם משהו יקרה לחליפה הזאת אני מת." הוא אומר ואנחנו רצים לבית שלו.

אני אפילו לא אגיב על הפגנת הבורות שלך.

לילי - הסיפור דיי מעניין, אבל אני לא מצליחה להתרכז בו.

כי לא ככה הולך הסיפור.

טומי - צבעים מהקפיטול צובעים את הבית מחדש. אנחנו נושפים ושואפים בניסיון להחזיר אוויר לריאות. זאת לא ריצה קלה.

אני יודעת. בגלל זה אני לא מגיבה. זה ממש לא אמור להיות רומיאו וג'ולייט!!!

לילי - השיעור נגמר, המורה נותנת שיעורי בית ואנחנו יוצאות.

אז מה זה?

טומי - "בוא." הוא אומר לי.

מאיפה לי!?

לילי - סיידי עוזרת לי לשים את התיק על הכתף, ופותחת לי את הדלת כי אני מסתבכת עם הקביים.

אז למה אני בורה?

טומי - אנחנו נכנסים. "הסבכת היום?" הוא שואל כשאנחנו בחדר שלו, "משהו כזה. ניסיתי להבריז ותפסו אותי." אני אומר. "קר בחוץ. מה?" הוא אומר. "אני מניח. לרוב בקיץ לובשים חולצות קצרות ומכנסיים קצרים." אני מתבדח.

לילי - היה יום קצר היום, וספרות זה השיעור האחרון שלנו. אנחנו מתחילות ללכת הביתה באיטיות, בלי לדבר יותר מדי.

טומי - הוא מחליף בגדים במהירות, אנחנו רצים במורד המדרגות ויוצאים החוצה. בדרך הוא מביא כדור ואנחנו רצים לאחו.

לילי - אחרי 20 דקות אני מגיעה הביתה, בלי אמה סידי וליז. הן כבר הגיעו לבתים שלהן. אני פותחת את הדלת החצי פתוחה ונכנסת הביתה. "היי אבא." אני אומרת בחיוך כשאני רואה אותו. "היי מתוקה. איך היה בבית ספר?" הוא שואלת. "היה בסדר." אני משקרת. "יש לי שיעורים, אני צריכה ללכת להכין אותם." אני ממהרת למעלה, לפני שישאל מה עשיתי בבית ספר.

טומי - "אתה רואה את העץ הזה?" הוא שואל ומצביע על עץ תפוח עקום. אני מהנהן. "ואת האבן ההיא?" הוא ממשיך. אני מהנהן. "זה השער שלך. השער שלי יהיה מאבן ההיא עד האבן ההיא. שווה?" הוא שואל. אני מהנהן. "שווה."

לילי - אני מתיישבת בכיסא שלי ופותחת את מחברת ספרות.

טומי - כל אחד הולך לשער שלו ומרטין בועט בכדור.

לילי - ' 1. מה אתם חושבים על דמות הנערה? האם אתם מתחברים אליה?
2. מדוע הנערה מתה?
3. מדוע הנער מת?'
בשלב הזה אני פשוט מפסיקה לקרוא ועוברת לשכב על המיטה.

טומי - אנחנו מתחילים לשחק.

לילי - אני מורידה בבעיטה את הנעל שלי ונשכבת על הצד במטרה לישון.

טומי - אנחנו משחקים במשך זמן מה. אני מוביל. פתאום מרטין מתקפל על הרצפה במחזיק את הרגל שלו. "אל תגיד לי שאתה פוחד להפסיד." אני אומר ומתקרב אליו.

לילי - אני עוצמת את עיני ונרדמת אחרי כמה דקות.

טומי - הוא מרים אליי את מבטו. "יש פה נחש." הוא אומר. אני מביט בו רגע עד שאני קולט. "קום. הולכים לבית שלך!" אני אומר ומרים אותו. "טומי!"

לילי - הסיוטים ישר תוקפים אותי, חסרי רחמים. קטעים מהמשחקים רודפים אותם, ואני לא מצליחה להתנער מהם. ג'וליאן מת. ברקו מתה. ג'וש מת. הנער ממחוז 1. כל מוות שראיתי או שמעתי פוגש את החלומות שלי.

טומי - "מה?" אני שואל. "יש פה נחש. והוא הכיש אותך. קום כבר." אני אומר ומקים אותו בלי בעיות. הוא מחוויר וזה רק גורם לי לדאוג עוד יותר.

לילי - מישהו מטלטל את כתפי בבהלה. "לילי? לילי!" אני פוקחת את עיני, השיער נדבק לעורפי מזיעה. אבא עומד מעליי. אני נהיית מודעת ליד שלי ששורפת. אני משפילה את מבטי אליה. היא מלאה בסימני ציפורניים מדממים.

טומי - "יהיה יותר פשוט אם תזעיק מישהו לכאן. שנינו יודעים איך הדברים האלה פועלים." הוא אומר. אני מביט בו. עוד כמה דקות הוא יתעלף ואז מה? "אז חכה כאן. שכונת המנצחים ממש קרובה. אני אזעיק עזרה."