שירשור לי ולגל ♥

לילי - "אל תהיה ככה."

טומי - "מצעטר. זה מה שאני חושב."

לילי - אני מסתכלת עליו. "מה קרה לך בתחנה?" אני שואלת.

טומי - "אני צריך ללכת." אני אומר וקם. "תרגישי טוב." אני מסתלק משם

לילי - אני מסתכלת על גבו של טומי שנעלם מבעד לדלת. אני שמה לב שאני לבד בחדר. אמא ואבא בטח יצאו, כדי לאפשר לנו קצת פרטיות. אני עוצרת בכוח את הדמעות.

טומי - אני מסתובב בשכונה לבדי ולבסוף מחליט ללכת למרטין, אני זוכר בערך איפה הוא גר - ובעצם דיי קשה לשכוח, יש לו את אחד הבתים הגדולים במחוז.

לילי - אמא נכנסת לחדר.

טומי - אני הולך באיטיות, אני מרגיש סוף סוף נורמלי ולא זר מוחלט כמו בקפיטול: נעלים טובות, מכנסיים וחולצה די זרוקים. אני מביט בחברות של לילי שעומדות מחוץ למאפייה ובוהות בעוגות שמקושטות ביופי מיוחד. כל אחת עם השמלות וחצאיות שלה

לילי - "הכל בסדר?" אמא שואלת. אני מהנהנת. "טומי הלך." אני אומרת את המובן מאליו. אמא מהנהנת. "פרים באה עוד מעט. כואב לך?" היא שואלת. "קצת."

טומי - "על מה אתן מסתכלות?" אני שואל אותן. הן מסתובבות. "על המרציפן. אבא שלך עשה?" שואלת אחת מהן. "אני מניח." אני אומר, "ההורים שלי בפנים?" אני שואל. הן מושכות בכתפייהן וחוזרות להביט בעוגה. אני ממשיך משם לעבר ביתו של מרטין.
אניי מגיע אליו, הוא מול הבית הישן של אמא אז זה לא מסובך להגיע אליו. אני מתקדם בשביל הגישה הפורח ודופק על הדלת קלות. אני בוחן את הדלת הגדולה בעיניין. אישה קטנה שנראת בשנות ה50 לחייה פותחת את הדלת ומביטה בי. "כן?" היא שואלת. "אממ היי - מרטין נמצא?" אני שואל. היא בוחנת אותי רגע. "הכנס." היא אומרת ומובילה אותי לחדר גדול. הדברים פה לא השתנו מאוד מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. אבא של מרטין הגיע מהקפיטול אבל הוא הכי לא קפיטוליסטי שיש. הוא לא נראה מהקפיטול, לא מדבר כמוהם ולא אידיוט כמוהו. אני לא אשכח לעולם איך הוא חיבק את מרטין כשהיה צעיר וישבנו במכרה - המקום היחיד שהיה בטוח להשאר בו כשהקפיטול הפציץ "בטעות." את מחוזות 1,3,4,7,11 ו12 בפצצות הלם וכולם נשלחו למקומות הבטוחים שאין במחוז 12, ולכן שלחו אותנו למכרות. אבא של מרטין חיבק אותו כשכולם עמדו וחיכו.
הוא יורד במדרגות. "באת בכל זאת." הוא אומר בנימה מעצבנת משהו. "כן. ורק כי אין לי לאן ללכת..." אני אומר.
"אז למה אתה כאן?" הוא שואל. "סתם..." אני אומר.
"הממ..." הוא מהמהם.

לילי - נשמעת דפיקה בדלת.

טומי - "אני יודע שאין לך כוונה לדבר על המשחקים. אבל אם הייתה זכות הצבעה. הייתי מצביע לך. שיחקת אותה שם." הוא אומר אחרי שתיקה

לילי - "למה הלכת, לילי?" אמא שואלת. "זה בגלל מה ששאלנו אותך אתמול?" היא מסתכלת בעיני. "לא, לא, זה לא בגלל זה." אני ממהרת להגיד. "פשוט... התגעגעתי ליער ורציתי להיות שם קצת, אז הלכתי."

טומי - אני שותק ולבסוף אומר: "אה."

לילי - "את בטוחה? זה לא בגלל זה?" אמא שואלת. אני מנידה בראשי, כשאבא נכנס לחדר, הפעם עם פרים.

טומי - "נלי!" קורא פתאום מרטין לאישה אחת שנראת צעירה מהקודמת. "נחמד לראות אותך. איך את מרגישה?" הוא שואל.

לילי - פרים מסתכלת עליי לשנייה, ומיד נהיית לה ההבעה הזאת שיש לה כשהיא מטפלת בחולים. היא מתעלמת מאמא ואבא וניגשת אליי. "איפה כואב לך?" היא שואלת. "רגל שמאל ויד ימין... וגם יש לי שריטה עמוקה ברגל ימין."

טומי - "אני בסדר. השבועיים האלה היו מתנה משמיים." היא אומרת. "אני אתלבש ואחזור עם עוגיות בשבילכם." היא ממשיכה ונעלמת משם. "מי זאת?" אני שואל. "נלי. העוזרת." מסביר מרטין.

לילי - אמא ואבא יוצאים מהחדר, נותנים לפרים את השקט שהיא צריכה. "המממ... תני לי לראות." היא אומרת ומרימה את קצה המכנס שלי.

אני לא יכולה להתחבר לג'ימייל - בואי לפייס.

טומי - אני מהנהן בהבנה.

טוב

לילי - "אוי.... אני חושבת שיש לך שבר ברגל שמאל... והשריטה תהיה בסדר. בקשר ליד... נדמה לי שנקעת אותה." פרים אומרת. אני נאנחת.

טומי - "רוצה לעשות משהו? יש פאזל..." הוא אומר. "זה לרמה שלך?" אני שואל.

לילי - פרים מוציאה כמה דברים מהתיק שלה. "אני שמה לך גבס ברגל, ותחבושת על היד. אל תזוזי." היא פוקדת עליי. אני עוצמת את עיני. "שני שברים ברגל..." פרים ממלמלת, בזמן שהיא חובשת לי את היד ועוברת לגבס (?) את הרגל שלי.

טומי - הוא מגחך, "השתפרתי מאז גיל 6."

לילי - אחרי כמעט 10 דקות פרים מסיימת, ואז מסתכלת על השריטה שברגל שלי.