שירשור לי ולגל ♥

טומי - "זה בסדר. אני לא רעב. רק באתי לנצל את ההפסקה..." אבא אומר ומחייך. "אז מה קרה?" אבא שואל את קטניס. "קמתי בבוקר. והלכתי להעיר אותה. והיא לא הייתה שם. החלון היה פתוח וכך גם הארון שלה... בגדי הצייד שלה נעלמו. פיטה, מה אם היא הלכה לאיבוד?" קטניס בוכה. "היא אמיצה." אבא אומר ומתיישב לידה. אווץ'. "איפה גייל?" אבא שואל. "מחפש אותה. אבל הם הם הם הם הדליקו את החשמל." קטניס עונה לו. אני מביט בהם רגע ואז עולה לחדרי, ומוציא את המחברת.

גייל - אני נעמד. החשמל הפסיק.

לילי - אני מנסה לקום אבל ישר קורסת על הרצפה באנקות.

טומי - "להיות או לא להיות. כך אמר המשורר. ילדה, את לא יכולה לסכן את עצמך ככה, לחיות על הקצה. בלי לדעת לאן את הולכת. ילדה, לחיות על הקצה זה מסוכן. זה נשמע כל כך מוזר. את לא יכולה ללכת ככה, בלי לומר שלום, מה מפריע לך. את לא יכולה. א.א.א." אני כותב

אווווו ♥

גייל - אני מתכוון לעבור בגדר, אבל הזרם חוזר.

לילי - אני מנסה להתיישב בצורה נוחה, אבל קורסת שוב. אני בוחנת את עצמי. כולי מלאה שריטות ומכות... ואני דיי בטוחה שהרגל שלי לא אמורה להיות בזווית כזאת. אני מסיטה את מבטי כדי לא להקיא.

טומי - אני מביט החוצה.

גייל - אני נאנח, אבל נשאר שם. אם הזרם הפסיק פעם אחת, הוא יפסיק שוב.

לילי - אני מניחה את ידי על הרצפה ומרגישה משהו רטוב. מים? לא נדמה לי. מים לא כאלה סמיכים וחמים. אני מסתכלת. דם. הרגל שלי מדממת מהטפרים של הדוב.

טומי - אני מביט החוצה ורואה משהו שלא טבעי. אני מתקרב לעדן החלון ומתיישב עליו. אני מצמצם את עיני כדי לראות טוב יותר ומבחין בעשן.

גייל - החשמל ממשיך לזרום, ואני מתחיל להרגיש את הדאגה בעוצמה.

לילי - אני מרימה את היד שלי וחוטפת הלם מהכאב.

טומי - אני ממהר לרדת. "יש עשן ביער!" אני מודיע. כולם מסתכלים עליי.

גייל - אני מרים את מבטי למשמע קריאת ציפור.

לילי - אני מרימה את ידי הימנית באיטיות. אני חושבת ששברתי אותה.. ואולי גם הרגל.

טומי - אבא קם ומצביע לי לעלות למעלה. "למה?" אני שואל.

גייל - אני מוריד את מבטי בחזרה, ובדרך הוא נתקע במשהו. עשן. מהארובה של הבקתה.

לילי - אני מניחה את היד על הבטן שלי, כדי שתכאב כמה שפחות ולא תזוז.

טומי - "כי ביקשתי. טומי, אתה מדמיין דברים. היער מלחיץ אותך. זה נורמלי." אבא אומר. אני מתמלא בכעס ועולה במדרגות

גייל - 'היא בבקתה.' אני חושב.

לילי - אני מצליחה איכשהו לגרור את עצמי לישיבה צמוד לקיר.

טומי - "אתה בטוח כל כך שאני פוחד!" אני צועק. "אני לא רוצה לעבור את הגדר!" אני ממשיך, "יש עשן ביער! זה אפילו לא מדאיג אתכם קצת?!" אני צורח ונכנס לחדרי, טורק אחרי את הדלת ומתיישב על אדן החלון

גייל - זרם החשמל מפסיק לכמה שניות ומתחדש.

לילי - אני מנסה להיעזר ביד הבריאה שלי ובכיסא קטן כדי להיעמד, אבל נכשלת.

טומי - אני לוקח את המחברת שנשארה על המיטה וכותב בדף חדש: "הניחי ראשך, עצמי עיניים על הכר הרך, כשתפתחי אותן מחר, השמש שוב תזרח." אני כותב זאת שוב ושוב עד שנגמר לי המקום בדף.

טומי. אתה פשוט מושלמי קטן.

גייל - אני נשען על קיר קרוב.

לילי - אני מנסה שוב ושוב ושוב להיעמד, אבל שוב ושוב ושוב נכשלת. זאת לא משימה פשוטה, כששתי הרגליים שלי מסרבות לזוז בלי לשלוח בי כאב.

טומי - "טומי." אבא אומר לי אחרי כמה דקות, "יש לך אורח." הוא ממשיך. "בטח." אני אומר בליגלוג והולך לכיוון הדלת.

גייל - אני מחכה.

לילי - "אני לא אוותר. אני לא אוותר. אני לא אוו.. אחחח!" אני ממלמלת לעצמי בזמן שאני שוב מנסה לקום.

טומי - אני לא מתייחס לאבא ויורד. ואז אני פוגש בו - מרטין ת'ור. "היי..." אני אומר ויוצא. זה מה שחסר לי - שמרטין, הנער הכי אהוד הכיתה, יראה מה הולך בבית שלי עכשיו. "היי." הוא אומר. "אני מפריע?" הוא שואל. יותר מתמיד מתחשק לי לחנוק אותו - השיער הבהיר המסודר והמבריק שלו, העיניים שלו ויותר מכל - העובדה שהוא אצלי בבית. "אני יכול לעזור לך?" אני שואל.

גייל - אני מרים שוב את מבטי לשמיים. עוד ציפור.

לילי - אני מתיישבת באפיסת כוחות. הזמן עובר לאט, ואני לא יודעת מה לעשות.

טומי - "אני מניח ששמעתי שאתה חיי. זה דיי מפתיע. באתי לאחל לך מזל טוב." הוא אומר. "אה." אני אומר. "טוב תודה." אני ממשיך. "נפגש בבית הספר. מתישהו." אני אומר

גייל - אני מוריד בחזרה את מבטי.

לילי - "שיט!" אני ממלמלת. אמא בטח דואגת לי...

טומי - "למה אתה כל כך אדיש?" שואל מרטין, הוא לא נראה כועס. "סתם. אני פשוט מופתע שאחרי כל כך הרבה זמן שאני נחשב לאויר, מישהו רואה אותי." אני אומר