שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני מגלגלת עיניים. "איך שאתה רוצה." אומרת ברוק ומורידה את התחבושת שלו. "הרגל שלך עוד כואבת?" אני שואלת.

טומי - "אין לי ממש דרך לבדוק. את יודעת"

לילי - "תזיז אותה. כואב לך?" אני שואלת. ברוק מסיימת להוריד את החתבושת.

טומי - אני עושה כשדבריה של לילי. "לא." אני עונה, "לא כל כך... רק טיפה." אני עונה, זה לא כל כך כואב, לכיוון הכמעט ולא. כשברוק מורידה את התחבושות אני נזכר ביום ההוא. בו יצאתי לראשונה ולאחרונה ליער.
אבא השאיר אותי ביער לבדי עם גייל ולילי, שהייתה אז פצפונת - המטרה הייתה שאלמד לצוד, וזה לא הלך לי כבר אז, גשם התחיל לרדת בפתאומיות: השמיים נצבעו בשחור ואפור. רצנו ביער, אני זוכר שהגשם נכנס לי לעיניים ביחד עם טיפות בוץ מהריצה. הנעליים שלי נצבעו מחדש בבוץ. רצנו כמו מטורפים לאינשהו - איש לא ידע לאן. והגענו למערה. קולות האיש שצעק הידהד בראשי, אז לא הבנתי מה הוא אמר - היום אני מבין שהוא קילל את האישה, שכמה דקות מאוחר יותר הוא הרג. אני זוכר שהיא לבשה בגדים של אוכפת שקט, וגם הוא. "את תעשי מה שאגיד לך לעשות! את מבינה?!?!?" הוא צעק עליה ונשמעה קול חבטה, "אתה מטורף! אין מצב שאני אגור איתך!"
"את תעשי את זה אם את רוצה ואם את לא!"
"נסה אותי!"
ואז היו היריות, ואז גם החבטות - צפיתי במחזה בפחד: ראיתי במוחי איך ישמע האיש את לילי או את גייל ויבוא וירה גם בנו. אבל אז הגיעה רחפת והאיש נעלם, ואחריו גם האישה.
חיכינו שעתיים עד שהגשם נחלש, כל הדרך הביתה לא הפסקתי לחשוב על הרצח שראיתי הרגע.
"טומי!" קרא אבא כשנכנסתי. אמא קמה מהכורסה שלה. "בחיי! איזה סופה הייתה מקודם, התחלנו לדאוג." אמר אבא לגייל שהחזיק בזרועותיו את לילי, שלא ברור איך נרדמה. "אני הולך להשכיב את לילי לישון - אוכל לבוא אחר כך... אני צריך לעדכן אתכם במשהו..." אמר גייל והביט עליי.
"בוא נעלה להתקלח טומי." אמרה אמא ועלינו - עוד יכולתי לשמוע את אבא שואל ואומר:
"כן" ו"למה?" ואת גייל אומר שהוא יסביר לו אחר כך. ישבתי באמבטיה. "פיטה! אני הבטחתי לאבא שלי שאבוא היום בערב, אתה יכול להשגיח על טומי?" אמא קראה לאבא, לא הבנתי למה - בסך הכל ישבתי באמבטיה. שמעתי את צעדיו של אבא במדרגות. "כן." הוא ענה לה. "טוב, אז אני יוצאת. הוא מסובן והכל - רק צריך להשגיח עליו, אתה יודע." היא הסבירה ונכנסה לחדר האמבטיה ונשקה לי על המצח. "לילה טוב." היא אמרה ויצאה, היא נשקה לאבא ואחרי דקה שמענו את הדלת הנפתחת ונטרקת.
"אני רוצה לצאת." אמרתי לאבא והוא הביא לי את המגבת. ראיתי אותו מוציא את הפקק של האמבטיה מהחדר כשהתנגבתי ולבשתי על עצמי פיג'מה. נכנסתי למיטה והתחלתי לבכות.
אז נשמעו דפיקות בדלת ואבא פתח, אחרי רבע שעה הוא נכנס לחדר ונגע במצחי. "איך אתה מרגיש?" הוא שאל.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי.
"גייל סיפר לי..."
"אני לא רוצה לחזור ליער."
"אתה לא תחזור אם אתה לא רוצה."
קמתי והתיישבתי. אבא חיבק אותי חזק. "יהיה בסדר טומס'."
בכיתי. "רוצה שאשאר פה איתך עד שתרדם?" הוא שאל. הינהנתי. הוא נשק לי על המצח ונשכבתי לישון.

לילי - "טומי? טומי?" אני שואלת שוב. "אה? מה?" אני מחייכת. "שאלתי אם כואב לך כשאני נוגעת ברגל. לא ענית."

טומי - "לא התרכזתי..." אני אומר

לילי - "כן, שמתי לב." אני נוגעת לו ברגל. "זה כואב?"

טומי - "לא."

לילי - "יופי, אני מורידה לך את הקיבוע, בסדר?" אני שואלת בזמן שברוק מסיימת עם התחבושת וג'וליאן מנקה איכשהו את הסוודר לטומי.

טומי - "תעשי מה שבא לך" אני אומר

לילי - "תגיד אם זה כואב." אני אומרת ופורמת את התחבושת שקושרת את הענף לרגל של טומי.

טומי - אני לא יודע מה אני אמור להרגיש.

לילי - אני מניחה בצד את התחבושת, ובגלל שהיא לא מלוכלכת אני נותנתאותה לברוק, למקרה שהיא צריכה אותה. אני מורידה את הנעל של טומי.

טומי - אני מביט על הרגל שלי או יותר נכון לומר על הנעל ואז על לילי. אני מקפל את הרגל ומוריד את הגרב.

לילי - אני מחייכת. טומי מושיט את הרגל בחזרה. אני מזיזה את הענף לצד השני של המערה, וחושבת שנוכל להשתמש בו למדורה. "סיימת ברוק?" ג'וליאן שואל.

טומי - "כן" היא עונה. "תודה..." אני אומר לשלושתם.

לילי - "בבקשה." ג'וליאן ואני אומרים. ברוק רק עושה מן תנועה לא מחייבת עם הראש וחוזרת לשבת איפה שהיא ישבה קודם.

טומי - בזמן הזה עברו כבר שעתיים. אבל צבע השמיים לא משתנה

לילי - אני עוזרת לטומי להתרומם לישיבה נוחה יותר, כי בזמן שברוק חבשה את הפצע שלו היא אמרה לו לשבת נמוך יותר כדי שיהיה סוג של רווח בין הקיר לגב שלו. טומי לובש בחזרה את החולצה שלו. אני מתיישבת לידו שוב.
"את באמת עושה זבוב מפיל." הוא אומר שוב בחיוך.
"אני לא. פשוט אכפת לי ממך." אני אומרת, לא מסתכלת עליו. למרות זה, אני יודעת שהחיוך שלו יורד, ושהוא מתחיל ממש לקלוט את זה. אני מפזרת את השיער שלי ואספת אותו לצמה על הצד מחדש.
"לילי, אני..." טומי מתחיל להגיד, אבל אני קוטעת אותו.
"אמרתי כבר, אתה לא צריך להגיד כלום. באמת. פשוט... תחשוב שזה לא קרה." אני אומרת.
"אבל אני לא רוצה לא לחשוב שזה לא קרה. אני מתכוון... אני יודע שזה קרה ואני רוצה לחשוב שזה קרה. כי זה קרה." הוא אומר.
"מה?" אני שואלת בבלבול. ברוק מוסיפה את הענף שזרקתי לצד השני של המערה מדורה ומלבה אותה. אני מורידה את המעיל שלי, כי נהיה לי חם.
"אמרתי ש..." טומי אומר. "לילי? מה קרה לך בצוואר?"
"מה זאת אומרת? לא קרה לי כלום..." אני שולחת יד לצוואר שלי ונוגעת בו. כאב חד מפלח אותו. "אאוץ'!"
"מה קרה לך?" הוא שואל שוב.
"נראה לי שזה בגלל סם..."
"מה?"
"סם. זוכר שסיפרתי לך שהוא חנק אותי, ואז ברוק הרגה אותו ומאז אנחנו ביחד עם ברוק?" אני שואלת.
הוא מהסס לרגע. "לא." הוא אומר לבסוף.
"או..קיי.. בטח עוד היית מטושטש אז." אני אומרת. שנינו שותקים.

טומי - "איך זה קרה?" אני שואל לבסוף.

לילי - "איך מה קרה?"

טומי - "איך סם עשה לך את זה?"

לילי - "טוב, אממ... אני ישבתי, הקשת שלי הייתה לידי, הוא היה נורא שקט, לא שמתי לב..." אני אומרת.

טומי - אני מביט בה.

לילי - "טוב, לכולם קורות טעויות..." אני אומרת.