שירשור לי ולגל ♥

ברוק - "מחר." אני אומרת ומושכת אותה לישיבה. "במזג אוויר כזה... עדיף להשאר בפנים. ואי אפשר להשאיר את ג'וליאן לבדו." אני אומרת בביטחון

לילי - אני קמה בחזרה. "לא. אני חייבת למצוא אותו עכשיו."

ברוק - "את רוצה למות? הקרייריסטים לא רחוקים מכאן!"

לילי - "אני לא רוצה למות, אבל אני גם לא רוצה שטומי ימות!" אני כמעט צועקת, ודמעות עולות בעיניי.

ברוק - "תראי, נצא מחר עם זריחה. אבל עכשיו זה מסוכן. והוא חזק. גם עם הם פצעו אותו הוא יהיה בסדר, במקרה הרע הוא חולה..." אני ממלמלת בלחץ

לילי - "אולי את לא שמעת אותם, אבל אני כן. והם אמרו בברור שהם הורידו ממנו את כל הבגדים חוץ מהגופייה. הוא בטח קופא למוות עכשיו!" אני מתפרצת עליה.

ברוק - "עוד 3 שעות בערך השמש תעלה, נאכל ארוחת בוקר ונצא. אני דואגת לו, באמת שאני דואגת."

לילי - אני מתחילה כמעט - לצעוק שוב, אבל אני מבינה שהיא צודקת. ג'וליאן מתעורר בינתיים.

ברוק - אני מחבקת אותה. "תחשבי שלפחות יש לו כובע על הראש." אני אומרת בצחוק

לילי - אני מנסה להתנחם בזה, אבל זה לא מצליח לי. "לילי, אולי תיכנסי לישון, ואני אשמור? גם את יכולה לישון ברוק." ג'וליאן אומר ויוצא משק השינה.

ברוק - "בואי." אני אומרת לה ונשכבת בתוך השק שינה, מקווה ש-לילי תכנס לשק שינה ולא תשים לב להבדלי הטמפרטורות

לילי - אני שולחת מבט אל ג'וליאן ונכנסת לשק השינה.

ברוק - אני מצליחה להרדם. אחרי שעתיים של בהיה באש.

לילי - אני נרדמת רק אחרי כמה אלפי שעות של בכי שקט.

טומי - אני מרגיש חנוק. לילי לא מפסיקה ללכת. המסדרון הזה לא נגמר!

ברוק - אני ישנה...

לילי - אחרי מה שנראה כנצח של סיוטים על מותו של טומי, ברוק מתעוררת ומעירה אותי. אני ישר קופצת מהשק שינה ומתחילה לארגן את כל הדברים.

טומי - אני קורא ללילי כמעט ללא קול. היא מסתובבת. על פניה דמעות.

ברוק - "אני לא מבין.." אומר ג'וליאן כשהוא אורז את הדברים בקפידה שאין לי מושג מאיפה היא.

לילי - "מה אתה לא מבין?" אני שואלת.

ברוק - "מה קרה? למה אנחנו יוצאים עכשיו. אתן מוכנות לספר לי מה קרה?" הוא שואל.

לילי - "אתה זוכר את טומי? הילד מהמחוז שלי?" אני שואלת.
"כן. מה איתו?" הוא שואל.
"הקרייריסטים פצעו אותו אתמול." אני אומרת, חנוקה.ג'וליאן מבין ישר ומזדרז יותר לסדר את הדברים. כשאנחנו גומרים, אנחנו יוצאים בכייון שהקרייריסטים באו ממנו.

ברוק - אנחנו הולכים בשלג, הסופה נגמרה - תודה לאל - אנחנו צועדים, צועדים, צועדים

לילי - אני הולכת, או יותר נכון כמעט רצה. אני מסתכלת לכל כיוון, מחפשת את טומי, את הבגדים שלו, דם, סימני מאבק, משהו!

ברוק - "אני חושבת שאת תחליקי עם תמשיכי לרוץ. זה מסוכן." אני אומרת ובוחנת את פני השטח, מידי פעם מעיפה קצת שלג בשביל לבדוק בתוכו. בכל פעם כזאת אני חושבת על זה שיכול להיות שהוא קבור תחת השלג. זה מחריד אותי ואני מפסיקה

לילי - אני מאטה קצת, אבל הולכת מהר. אני חייבת למצוא את טומי! יכול להיות שכל שנייה התותח שלו יירה. אני מפחדת מהמחשבה הזאת.

ברוק - אני מבחינה במשהו כחול בקרקע. "מה זה?" אני שואלת.