שירשור לי ולגל ♥

לילי - "אבל... אבל..." אני מגמגמת. אני ממש מפחדת. "המערה תיסתם לא? אנחנו צריכים לעשות משהו!" ג'וליאן מושך אותי אליו ומחבק אותי.

ברוק - "יהיה בסדר..." אני אומרץ

לילי - אני לגמרי בלחץ. אני משתחררת מהחיבוק המרגיע של ג'וליאן. "אבל חייבים לעשות משהו!!" אני אומרת.

ברוק - "הוו לא. אנחנו שומרים על שפיות בינתים. זה הכל." אני אומרת לה ומחבקת את הארנבון

לילי - "מה זאת אומרת שומרים על שפיות? חייבים לעשות משהו שיחסום את השלג!" אני כבר בוכה.

ברוק - "השלג לא יכנס למערה." אני אומרת.

לילי - "אבל הוא יחסום אותה! ולא נוכל לצאת!"

ברוק - "תרגעי. ותשתי." אני אומרת ומעיפה מבט חטוף לטומי. אם הוא יתעורר אז בכלל לילי תעשה מהומה

לילי - אני מתיישבת היסטרית בפינת המערה שרחוקה מהפתח.

ברוק - אני 'משקה' את לילי, אבל היא כל כך היסטרית שהיא נחנקת מהמים כל דקה בערך...

לילי - אחרי כמה דקות המפולת שוככת ואני פותחת את העיניים שלי, שמתברר שעצמתי.

ברוק - "טוב." אני לוחשת לג'וליאן. "נצטרך להצטמצם באוכל..." אני לוחשת ביאוש.

לילי - אני בוהה בקיר המערה החדש בתחושת דיכאון ופחד. אני חושבת אם נצליח לחפור אותו...

ברוק - אנחנו יושבים במשך כמה שעות סביב המערה. ג'וליאן מחליט לשמור ואני ולילי הולכות לישון.
"יהיה בסדר לילי. כנראה המשחק לא מעניין מספיק" אני לוחשת לה.
"אז למה אני לא משתעממת?" היא שואלת, קולה עצוב.
אני מביטה בה בתוך שק השינה. היא בוכה. "אני רוצה הביתה ברוק, הביתה." היא אומרת. "גם אני..." אני לוחשת לה ומחבקת אותה בשק השינה. כבר לא אכפת לי איך הדברים נראים במשחק הפטתי שלהם, מצידי להראות גם כמו חשפנית בשפה היפה, זה נמאס שהם חושבים שאני כלי במשחק שלהם. אני לא. אני הרבה יותר מסתם כלי. אני נרדמת אחרי לא המון זמן של שכיבה ממושכת עם הפנים לכיוון ההפוך מ-לילי, והדבר היחידי שאני חולמת עליו - זה על ג'וש, עליו ועל הארנבון...
***
כשאני קמה, אני מופתעת לגלות שג'וליאן החליט לא להעיר אותי הלילה, "לך לישון מיסטר ג'וליאנו." אני אומרת בצחוק, "איך קראת לי?" הוא שואל. "מיסטר ג'וליאנו. זה סרט קפיטוליסטי בטירוף, משהו קורע." אני מספרת. "אוו... ואני לא עייף. ישבתי כל הלילה ומשום מה. אני בסדר גמור." הוא אומר וקם על רגליו כדי להתמתח. "מה שתגיד ג'וליאנו. רק אל תגיד לי שאתה עייף אחר כך." אני אומרת בחיוך. הוא מחייך.

לילי - אני ישנה, וחולמת על טומי. רק על טומי.

שתקום כבר (: טוב אני מקימה אותה וטומי עומד גם לקום...

---

ברוק - "המצב לא הכי טוב..." אני אומרת תוך כדי ליטוף הארנבון. "כן..." הוא אומר. "רוצה לנסות משהו?" הוא שואל. אני מהנהנת. בדיוק אז לילי מתעוררת. היא מתיישבת ליד ג'וליאן בלי לדבר יותר מידי. אני מנסה ללכוד את מבטה אבל נכשלת, היא מסרבת להסתכל אליי. "לילי..." אני פותחת. אנחנו יושבים סביב המדורה במשך שעה. "לילי, את מכירה את טומי פחות או יותר. לא?" אני שואלת. היא מהססת ומהנהנת לבסוף. "הוא... לא קלאוסטרופובי במקרה... נכון?" אני שואלת ליתר ביטחון. "לא הראה לי..." היא אומרת.

טומי - אני פוקח את עיני, שוב טשטוש. אני מבחין ב3 דמויות - שלושתן יושבות סביב מדורה. אני מנסה לקום למצב של ישיבה אבל גורם להרבה רעש. 3 הדמויות מסתובבות: לילי, ג'וליאן וברוק. "טומי." קוראת ברוק ומסתובבת אליי, היא ולילי קמות לידי. ברוק עוזרת לי לקום. אני שונא את זה, להרגיש חסר אונים ושאנשים עוזרים לך בלי שבכלל ביקשת. אני לא מודה להן על זה. "איך אתה מרגיש?" ברוק שואלת. ג'וליאן קם ומגשש את הדרך אלינו. אני מנסה לסדר את השאלה בראש. "בסדר..." אני פותח ואז לוחש: "אני מניח..."
"אז אני מבינה שזאת לא הייתה עייפות... אתה איבדת את ההכרה." אומרת לילי. "לא אני לא." אני מוחה. "כן אתה כן. בנאדם שפוי לא ישן בשמך יום וחצי טומי."
אני משתתק. "טומי... יש לי כמה שאלות. אני יכולה לשאול?" ברוק שואלת. אני רק מהנהן. מקווה שהשאלות יהיו שאלות של כן ולא.
"האחת - שלשום אמרת ללילי שג'וש פצע אותך... הייתי מעוניינת לדעת איך זה קרה? ולמה?"
"כדי שאני אוכל לברוח, ושלא יהרגו אותו ואותי."
"למה?"
"כי הוא היה אמור להרוג אותי, והוא לא רצה."
"לא רצה?"
אני מהנהן. "אז בשביל שיהיו לו ראיות הוא פצע אותי בלחי, ואני 'הרבצתי' לו... זה לא מסובך.."
"בשבילך, בשבילי מאוד."
אני מושך בכתפיי - כמה שאני מסוגל - "מה שאר השאלות שלך?"
"השנייה - איך "הם" פצעו אותך.
"פצעו... זה באמת משנה איך?"
"כן... בשביל לדעת מה הטכניקה שלהם...." היא אומרת. "למען האמת... רציתי לדעת אם ג'וש היה איתם... כשהם פצעו אותך..."
"לא." אני עונה, שמח לדעת שאין יותר מידי מלל.
אנחנו יושבים במשך חצי שעה...

לילי - אני מתיישבת בין ברוק לג'וליאן, נמנעת מלהסתכל על מישהו מהם. במיוחד על טומי.
"אתה לא קלאוסטרופובי, נכון?" נזכרת ברוק. טומי מכווץ את מצחו בבלבול.
"קלאוסטרופובי? למה את שואלת?" הוא שואל. ברוק מרימה גבה ומצביעה על פתח המערה החסום.
"אה. לא." הוא אומר. ברוק מהנהנת בשמחה ואנחנו ממשיכים לשבת, שותקים. טומי באמת לא שם לב שהמערה חסומה?

טומי - אני שמח שהם שהתרחקו חזרה למדורה, זה קצת עצבן... ההתקהלות הזאת. אני מביט לפתח המערה שנחסם. באמת איבדתי את ההכרה? אחרת... איך יכול להיות שלא התעוררתי מזה? אני מתעורר מהפעלת הטלוויזיה באמצע הלילה...

לילי - אני בוהה באש של המדורה.

טומי - אני יושב משועמם, מנסה לחשוב על דברים אחרים, ובסופו של דבר חושב על הבית - על אמא, על מה היא עושה, האם המאפייה פתוחה או שאמא בוחרת לשבת בבית בלי לעשות כלום. ככל שאני חושב על זה שאני לא רוצה לחשוב על זה: אני חושב על זה וזה מכאיב יותר ממה שפצע יכול.
כולם יושבים במערה, סגורים בתוך עצמם - לא אומרים שום דבר - לא בגלוי בכל אופן.
מצד אחד: כולם קרובים אחד לשני.
מצד שני: כולם רחוקים אחד מהשני.
לילי מביטה על האש, גבה מופנה אליי, ברוק משחקת עם הארנבון בפינת המערה, ג'וליאן שוכב על גבו, ואני שוכב שעון על קיר המערה, משועמם.

לילי - אני יושבת מול המדורה ובוהה באש, משועממת. זה לא הוגן. פשוט לא הוגן. למה המפולת שלגים הזאת עכשיו? למה? למה לא ברחנו כשיכולנו? למה נשארנו כאן ולא עשיונו כלום? אולי אפשר... פשוט... לא יודעת, להזיז את השלג. לחפור חור בשלג ולצאת דרכו. לשרוף את השלג עם לפיד קטן מהאש. יש לי מיליון רעיונות, כל אחד מהם יותר מטורף מהשי, ופחות סיכויים להצליח. אנחנו עומדים להיתקע כאן לנצח. אף פעם לא נצא מכאן. טוב, לפחות לא בחיים. נצא מפה כולנו ביחד, מתים. אחרי שהמשחק יסתיים. נמות פה לאט, בשקט. צמא. רעב. מחסור בחמצן. יש אלף דרכים למות. אולי אפילו נהרוג אחד את השני בסוף מרוב עצבים. זה רעיון טוב. עד כמה שיכול להיות רעיון טוב במצב הזה....
ויש גם את כל עניין הנשיקה הזה.
למה הייתי חייבת לנשק אותו? למה? עכשיו אני תקועה פה במערה, איתו ועם ברוק וג'וליאן. אין לי שום דבר נגדם, אבל בלי שהם יודעים, הם דיי נתקעו פה באמצע. ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו. אוף, הלוואי שטומי בכלל לא היה פה. זה לא שאני מצטערת שהצלנו אותו, אני מצטערת שנתקענו פה. ועכשיו כל המתח המעצבן הזה... אני כזאת טיפשה. טיפשה.
דמעות זעם עולות בעיני. אני כועסת על כולם. על הקפיטול, שהפך אותנו לכלים פשוטים במשחק שלו. על קברניטי המשחק, שיכולים להרוג אותנו בשנייה.על אמא שלי, שנכנסה מההתחלה לכל הסיבוך הזה. על אבא שלי, שלא הצליח לעשות שום דבר בקשר לזה. על אנשי הקפיטול, שנהנים לראות אותנו מתים. על טומי, שנכנס לי ללב כל כך עמוק. על כל האנשים במחוז 12 שאני מכירה שיהיו עצובים כשאני אמות. אני מגרדת את המרפק שלי, את המקום שלתוכו הוכנס השבב.

טומי - אני מביט סביבי ומנסה לקום לישיבה, ואולי גם לעמידה, אני לא בטוח, ובסופו של דבר נופל מכאבים ובעיקר - יאוש. אני שונא להיות חסר אונים, בעצם - אני שונא להרגיש כזה. אני פוחד לעצום את עיני ולשקוע שוב בשינה, אני לא רוצה לישון, אני גם לא רוצה להיות ער.
אני מרים את ידי אל הלחי אל המקום שבו ג'וש פצע אותי, האזור חם.
"אבא!" קראתי אליו כשהוא נכנס הביתה אחרי שנגמרו המשחקים. הייתי בן 5.
"הֶיי..." הוא אמר לי והרים אותי לחיבוק. הוא לא היה מאושר, לי זה לא נראה שהיה. אבל אני הייתי - עוד לא הבנתי אז מהם באמת המשחקים, אפשר לומר שרוב הזמן ישבתי עם שמיכה שכיסתה לי את הראש.
"אני צריכה ללכת, הבטחתי לאבא שלי שאבוא." אמרה אמא. אבא נראה לא מרוכז במיוחד, "פיטה?" שאלה אמא שוב, "מה? כן, כן. תלכי." אמר אבא בחולמניות מוזרה.
"אני מקווה שלא שכחת איך זה להיות אבא." צחקה ופנתה אליי - "אל תעשה לאבא שלך בעיות בסדר. ובתשע אתה ישן." הזהירה ויצאה.
במשך כל אותו אחר צהריים לא הפסקתי לנסות לקבל חיבה, שיקשיב למה שיש לי לספר. אבל הוא לא הקשיב, הוא רק שקע במחשבות.
וככה זה קורה כל שנה: אבא חוזר ולא מתייחס לאף אחד במשך שבוע ולפעמים יותר, אם השנים - הבנתי שרצוי שלא אפריע, הבנתי שאני לא רוצה להפריע.
אני יושב ומביט על תקרת המערה, ולחשוב שלפני בערך שבוע היינו בקפיטול, ולפני שבועיים הייתי בבית.

לילי - אנחנט יושבים סביב המדורה בערך שעתיים, עד שאני מרימה את מבטי ומגלה שכולם נראים רעבים. אני קמה ומחממת את שאריות המזון שנותרו. אף אחדג לא מוחה, לפחות לא עד שאני מגישה להם אותם.

טומי - "אני לא רעב." אני מוחה כש-לילי מגישה לי את העוף.

לילי - "חבל מאוד, תאכל." אני דוחפת את האוכל לידו.