שירשור לי ולגל ♥

לילי - אני וג'וליאן רצים, ובדרך אני מסתירה עם השלג את עקבות הדם. איזה כיף זה לרוץ כמעט בלי מטרה, רק להרגיש את הרוח על פניי.

טומי - אני מתחיל לרדת, נשרט מעט בפני מהענפים אבל שום דבר רציני

לילי - רצים... רצים... רצים...

טומי - אני יורד מהעץ ורץ לי.

לילי - אני וג'וליאן עושים עצירה קצרה וממשיכים לרוץ.

טומי - רץ לי..

לילי - שוב רצים, הפעם לאט יותר כי אני רואה שכואב לג'וליאן והאמת שגם לי מתחיל לכאוב טיפה בצד.

טומי - אני רץ, רץ, רץ

לילי - אנחנו רצים עוד בערך שעה ואז עוצרים.

אני רץ. רק רץ!

לילי - אני וג'וליאן מסתובבים קצת כדי למצוא מקום עם פוטניצאל לשינה.

טומי - אני רץ...

לילי - אחרי חצי שעה של חיפושים אני מתחילה להתייאש. "אין פה כלום!" אני אומרת. "בואי נעשה הפסקה." ג'וליאן מציע ואנחנו יושבים.

טומי - רץ!!!!

די יא משועמם!!

לילי - ג'וליאן מחליט שזה זמן טוב להוציא ביסקוויט ואני מסכימה. אני מוציאה ביסקוויט אחד, שוברת אותו לשניים ונותנת לג'ול את החצי הגדול.

טומי - בשלב מסויים אני לא מסוגל יותר, אני מתיישב על האדמה הקפואה ומשתעל, נו טוב - לפחות לא עיבדתי את הקול

יסמין איזה בושות! איבדתי עם א'

לילי - אחרי שאנחנו מסיימים את הביסקוויט באיטיות, אנחנו קמים שוב וממשיכים לחפש מקום לישון בו.

חחחח אופסי.... לא שמתי לב (אבל אני בעיקרון כן יודעת לכתוב חחח... ויש יותר גרוע.. בדוק ;])

טומי - "שמעתם משהו?" אני שומע מישהו, הקרייריסט. אני קם ומסתכל מעבר לשיח ורואה את ג'וש ועוד 2 קרייריסטים - בן ובת.

בלי להעליב - שמתי לב

לילי - אחרי עוד כמה דקות של שיטוטים, אני רואה נהר קפוא.

טומי - אני משתתק בשניה. אויי שיט.

לילי - "ג'ול!! יש כאן נהר קפוא!!" אני כמעט - צועקת באושר ואז ג'וליאן שם לי יד על הפה בחיוך כדי שאני לא אצעק.
משום מה, מהצד השני של הנהר יותר ירוק מפה. אני מביטה לתוך הנהר.
"יש כאן דגים קטנים ששוחים!" אני מתאפקת לא לצעוק. "יותר ירוק בצד השני." אני מספרת לג'וליאן.
ג'וליאן מהרהר. "אנחנו יכולים להגיע איכשהו לצד השני?"
אני בוחנת את הקרח. הוא נראה די עבה... "שנייה, אני אבדוק." אני לוקחת ענף שנפל וזורקת אותו על הקרח. הוא נשבר ישר וגורם לבקעים בכל האזור ש10 מטר מסביבו.
"אי אפשר לעבור על הקרח.." אני אומרת לג'וליאן באכזבה.
"אולי ננסה ללכת עם הנהר. בטוח שיש איזה עץ כרות או אבנים או קרח קשה יותר." הוא מציע.
"בסדר." אני מסתכלת שוב על הנהר ובודקת את כיוון הזרימה. "ימינה." אני אומרת ואנחנו מתחילים ללכת במרחק של כמה מטרים מהנהר בתוך היער כדי שלא יראו אותנו. אנחנו עדיין רואים את הנהר.

טומי - "אני אלך לבדוק." מציע ג'וש. הוא חוצה את השיחים ישר לידי, הוא מביט בי ואני בו. הוא לא נראה פחות מופתע ומשותק ממני.

לילי - "הנהר הזה נגמר איפשהו?" ג'וליאן מתרגז אחרי זמן שנראה כנצח. אני מסכימה.
"רוצה לשתות? הוא בטח קפוא מלא זמן והמים מטוהרים ולא מזוהמים." אני מציעה.
"אוקי." הוא אומר. "אבל יש לנו בקבוק לא? אפשר גם למלא אותו קצת."
"כן אבל... טוב, המים קפאו כמעט לגמרי."
"אה. אוקיי נכון שכחתי מזה לגמרי..." הוא ממלמל. "יצאתי די אידיוט."
"לא, אתה לא. אני פשוט.... כבר קרה לי במחוז 12 כמה פעמים. נורא קר בבית שלי."
"אז... נמלא מים ונשתה?" ג'ליאן שואל.
"כן. מפה." אני מובילה אותו והוא שובר את הקרח עם הסכין. אני ממלאה את הבקבוק, נותנת לג'וליאן לשתות, שותה בעצמי וממלאה שוב.
"האמת, יחסית למה שאני יודעת על משחקי הרעב, יש לנו הרבה מזל." ג'וליאן אומר בחיוך.

קטניס - "אין לכם מושג כמה..." פיטה ממלמל לידי כשהתמונה במסך הטלויזיה עוברת מלילי וג'וליאן לקרייריסטים. הם שומעים רעשים, וג'וש מציע לבדוק מה זה. הוא ראה אותו. את טומי."זה לא טוב..." אני ממלמלת. "הוא יהיה בסדר, אתה תראה..." אני לוחשת לפיטה שמשתיק אותי ורוכן לטלויזיה.

טומי - ג'וש מתכופף לגובה עיניים אחרי כמה דקות שאנחנו בוהים זה בזה ולא זזים. "אתה אידיוט? מה אתה עושה פה?" הוא לוחש לי. אני עדיין המום מידי, "רץ?" אני שואל כמעט ללא קול. "טוב תמשיך ככה."
"לא יותר פשוט לך להרוג אותי כאן ועכשיו?" אני שואל בלחש.
"זה אולי פשוט, אולי מקרב אותי אל הניצחון, אבל אני לא חושב שככה זה צריך להיות. לסיכום: אני לא רוצה להיות זה שיהרוג אותך בסדר?" הוא אומר. "תראה מה נעשה: אני אתן לך 5 דקות לברוח ואני אגיד שהצלחתי לפגוע בך אבל ברחת מהר מאוד ובגלל שהרבצת לי לא הצלחתי לרוץ אחריך." הוא מציע. "הם יאמינו לך?" אני שואל והוא שולף סכין קטנה. "הו לא! אין מצב!" אני לוחש. "רק שריטה קטנה שתראה קצת דם על הרצפה, קצת דם על הסכין וקצת עליי, בחייך." הוא מתחנן.
"לא." אני אומר ומלקק את שפתי התחתונה שהתייבשה, ואני אני קולט על מה הוא מסתכל.
"שלא תחשוב על זה אפילו." אני אומר וסוגר את שפתיי. "נו, זה לא יכאב!" הוא מבטיח. "תן לי משהו לעבוד איתו. איפה אני יכול לפצוע אותך?" הוא שואל.
"ג'וש הכל בסדר?" שואלת הנערה. "ג'וש?" היא שואלת. "כן, הוא מתחבא ממש טוב!" עונה ג'וש.
"אתה צריך עזרה?" היא שואלת. "לא, לא. אני אמצא אותו, פשוט סתמי טוב." הוא אומר והיא עוזבת אותו.
אני חושב על מקום שלא יפריע לי. "כמה דם אתה צריך?" אני שואל בעיניניות. "לא הרבה..." הוא עונה. אני מהרהר. לבסוף אני מחליט: "התנסת בפציעות בעבר?" אני שואל.
"איפה למשל?" הוא שואל. "לחי?" אני מציע דוגמא. "יש לך תחבושות? יוד?" הוא שואל. אני רק מהנהן. "שמאל או ימין?" הוא שואל. אני קופץ שפתיים. "ימין." אני אומר לבסוף. "זה יכאב למשך זמן קצר, תכין את היוד ואת התחבושות." הוא אומר, אני מוציא מהתיק את בקבוקון היוד ואת התחבושות. "מוכן?" הוא שואל, אני מהנהן. עוצם עיניים. 1,2,3 ושריפה, כאב חד. אני מת לצרוח. אני מתחיל להניח את הלחי על הכתף אבל ג'וש עוצר אותי מלעשות את זה. "סליחה אם זה כאב, לא הייתה לי כוונה..." הוא ממלמל.
אחרי חיטוי וניקוי קטן של הפצע - ג'וש נותן לי לנשום והרגיש את הקור הרגיל של האזור, הידיים שלו קפואות! "איך נגרום ללך שאתה תהיה תחבל?" אני שואל. "אתה מסוגל לתת לי מכה ממש חזקה? מתחת לעין?" שואל ג'וש, כמה נחמד - אנחנו לא פוצעים זה את זה כדי לשרוד, אלא כדי לביים קרב. טימטום. "לא חושב..." אני מהמהם.
כשהיו מתחילים להרביץ לי בבית הספר "כי זה כיף להרביץ לטומי מלארק" הייתי תמיד זה שנחבל, אף פעם לא הייתי זה שמרביץ, אם הייתי מנסה בכלל - זה היה לרעתי והייתי תוך שניות ספורות על האדמה הקשה של מגרש הכדורגל.
"אני תמיד זה שבסוף על הרצפה..." אני ממלמל, "אוקיי... אז אתה יכול לקחת את זה ולתת לי מכה קטנה?" הוא אומר ומושיט לי את הסכין, אני מהנהן בהיסוס. "כמה פעמים?" אני שואל, מוכן ומזומן עם הסכין שלהבו מכוון אליי. "כמה שתצטרך." הוא אומר ועוצם את עיניו. אני מרוצה לדעת שאני לא היחיד שהאינסטינקט הראשוני שלו לפני חטיפת מכה הוא לעצום עיניים.
טאק, טאק, טאק! זה כל מה שאני צריך בשביל שיהיה כתם כחול מתחת לעין של ג'וש. אבל הוא לא עושה פרצופים. "חה. זה היה עלוב... איך אתה מתכנן להרוג אנשים פה?" הוא שואל בצחוק. "מה עכשיו?" אני שואל, מתעלם מהבדיחה "הקורעת" הזו. "עכשיו אתה בורח - אני מסמן שביל אחר ואתה מטשטש צעדים." פוקד עליי ג'וש ואני עושה כדבריו. חוץ מהקטע של הבריחה - "בסדר, אני אעשה את הקולות. לך!" הוא אומר ואני רץ, שומע בקושי אאת הקרב המהולל שלי ושל ג'וש כביכול. אני מחייך, אבל לא לוקח לי זמן רב לקלוט שזה כואב לי.
אני חוזר לשגרה החוזרת בשלושת הימים הקרובים, לרוץ לרוץ לרוץ.

פיטה - "וואו... זה היה מוזר..." אני אומר ומביט בתמונות הבאות:
הקרייריסים השותפים של ג'וש כועסים עליו אבל חוץ מזה לא עושים כלום. מזל. אני מחליט ללכת לפיניק, לדבר, או ליתר דיוק לשאול מה אמר לג'וש וברוק כי מההתחלה הם לא מפסיקים לעזור למחוז 12.
***
פיניק יושב גם הוא בחדר הטלוויזיה, כמו שחשבתי. "תודה." אני אומר. "תודה לו, אני יושב וצופה בהם בחדר." הוא עונה ומפנה את מבטה והטלוויזיה אליי. "אולי.. אבל אני לא מאמין שג'וש יפגע בעצמו ככה בשבילו..." אני אומר. "בלי להעליב, כן?" אני ממהר להוסיף. "אמרתי להם שיעזרו לטומי ולילי זה הכל. מה הם עושים או לא עושים, זה כבר לא אני." הוא אומר ואני מתיישב. "הם לא מספקים לצופים מה שהם רוצים... זה לא טוב" אני אומר. "אני מעדיף את המצב ככה... תסלח לי שאני אומר אז זה... אבל אני מעדיף שאף אחד לא ימות מאשר שילחמו..." אומר לי פיניק.
"אני מסכים... אבל הקפיטול לא אוהב להיות משועמם." אני מזכיר ואנחנו שותקים.

חחח יסמין שתדעי לך שאני נקרעת פה מצחוק....

לילי - אני וג'וליאן ממשיכים ללכת במשך כחצי שעה, ואז עוצרים לנוח. "זה מקום טוב. יש פה די הרבה עצים, אנחנו ליד נהר ואפשר לברוח מהר. נשאר פה הלילה?" אני שואלת את ג'וליאן. הוא מושך בכתפיו ואנחנו מתיישבים.