פנימיית ליברטי. שירשור ((:

פנימיית ליברטי שוכנת בעמק אי שם באנגליה.
אסור להם לצאת משטח בית הספר.
לפנימייה יש סוד שאיש לא יודע מהו.

שם: שוב זה? כמה פעמים אני צריכה לומר לך את השם שלי? (צ'שייר)
שם הדמות: איזבל (איזי) בראון
מראה: יפה, עור בהיר, גובה קצת מעל הממוצע, רזה, שיער בלונדיני חלק ארוך (השיער הטבעי שלה הוא ג'ינג'י כהה מתולתל), עיניים ירוקות בהירות עם ריסים ארוכים, מעט נמשים בהירים.
אופי: סנובית, שחצנית, יורדת על אחרים בקביעות, יהירה, לא רואה אחרים ממטר, מנצלת את יופיה כדי לקבל מה שהיא רוצה, מניפולטיבית' שונאת את כל מי ששונה.
רקע: בת 18, אחותו התאומה של דיוויד (קטנה ממנו בשלוש דקות), הוריה (מרטין וג'ולי) מנהלים פנימייה ושם היא למדה וגרה כל חייה. היא ישנה עם אחיה באותו חדר עד שהייתה בת 10, ואז דרשה מהוריה לישון עם אחת מחברותיה. היא שונאת את דיוויד בגלל התנהגותו ומעמדו החברתי, ונוהגת ללעוג לו בפומבי. ליד מבוגרים תמיד מתנהגת כמו מלאכית. היא תמיד מקבלת בסוף את מה שהיא רוצה, ולא אכפת לה אם זה פוגע באחרים. מגיל 13 עד גיל 16 וחצי היא החליפה את החבר שלה בערך פעם בחודש, עד שפגשה את דרק. יש לה חבורה של בנות שתמיד הולכת אחריה ומסכימה לכל מה שהיא אומרת. היא מעולם לא גרה בבית אמיתי, מאז ומעולם היא זוכרת את עצמה גרה בפנימייה. את ה'חברות' שלה היא רכשה במהלך השנים בפנימייה, ומאז שהייתה בת 12 הרכב הקבוצה שלהן לא השתנה.

שם: יסמין
שם הדמות: גרייס בקר
מראה: בעלת שיער שחור עד אמצע הגב וחלק שבדר"כ אסוף ברישול או לא אסוף, עיניים כחולות (תמיד תוחמת בעיפרון שחור), גבוהה וגמישה, בהירת עור אבל לא חיוורת, בעלת מראה מעט אסייתי בגלל אמה (הסבר ברקע), שפתיים אדומות, לא רזה ולא שמנה, נראית טוב.
אופי: מרדנית כלפי הוריה, ביישנית כלפי אנשים מבחוץ, אוהבת לבלות עם חבריה, קנאית, חולת מתוק, שקרנית טובה - אבל לא תמיד משתמשת בזה לטובתה. חרוצה, לא אוהבת להשאר מחוץ לעיניינים, שנונה, אוהבת לשחק "משחקים".
רקע: גרה בבריסטול כל ילדותה, יש לה אחות גדולה בשם הופ (hope) שנשואה ובעלת ילד. אמה אסייתית ואביה לונדוני ומשם המראה הלא רגיל שלה במקצת, שונאת מתמטיקה ואוהבת אומנות מאוד. אוהבת קניונים ואת חברותיה, מבלה עם חבורתה את רוב שעות היום. אוהבת כל מה שלא קשור בספרים.

שם: יסמין
שם הדמות: קרטר מאייר
מראה: גבוה, רזה, שיער שחור (לא קצר ולא ארוך...), עור בהיר (באור חזק זה נראה בהיר בצורה מחרידה), עיניים חומות, ממשוקף (משקפיי סיימון). בעל מבטא בריטי די חזק.
אופי: חנון. חכם ; שקט ; לא משקר ; שומר את מחשבותיו בדרך כלל לעצמו ; התקפי חרדה ; הומו ; אכפתי ; יודע להקשיב ; לא מזניח את עצמו אבל גם ל את חבריו.
רקע: נולד למשפחה עשירה, גר אצל אמו (רייצ'ל) כשהוא בבית ביחד עם סבו וסבתו (סבו שגריר), אביו (לאנס) גר בניו יורק - מנצח בקונצרט. חונך מגיל צעיר בפנימייה (בעיקר בגלל אמו שלא מייחסת לו זמן או רוצה להתעסק בדברים חוץ מעבודתה יותר מידי) לא היה מעולם בלונדון או מנצ'סטר. הוריו התגרשו כשהיה בן חמש, די מוגבל טכנולוגית בגלל שלמד כל חייו בפנימייה. שואף ללמוד בהווארד, קיימבריג', בולוניה או אוקספורד. אוהב לקרוא, ואוהב את הטבע. מתעניין מאוד בימי הביניים.

שם: יסמין, את מתחילה להפחיד אותי. יש לך מחלת שיכחון חמורה.
שם הדמות: דיוויד בראון
מראה: שיער שחור, פוני פרוע, עור בהיר מאוד, עיניים ירוקות בהירות עם ריסים צפופים, גבוה.
אופי: מתבודד, 'פריק מחשבים', דיי אוהב לקרוא, לא אוהב חברת אנשים,
רקע: בן 18, אחיה התאום של איזבל, לא מחבב אותה ואת הוריהם במיוחד. מתלבש תמיד בסוודרים כהים או בחולצה משובצת פתוחה מעל חולצת T עם ג'ינס וסניקרס. לא טורח להפגין התעניינות בשיעורים, אבל מקבל ציונים דיי טובים. הוא דיי שונא את החיים שלו בפנימייה, ומדי פעם בורח ממנה בלילות וחוזר בבקרים. מנגן בגיטרה מאז גיל שמונה. ישן בחדר לבד מאז ומתמיד, לאחר שכשהתחיל ללמוד בפנימייה סירב לישון בחדר עם ילד שהוא לא מכיר. את רוב זמנו הוא מבלה בחדרו או בספרייה, מנגן, קורא, או מתבונן בהתנהגות של אנשים. במשך שנים הוא הסתכל על התנהגות של אנשים, והוא למד לקרוא אותם דיי טוב. שונא כשההורים שלו אומרים לו מה לעשות. מאחר המון לשיעורים ומקבל עונשים על כך למרות כל השיחות שהוריו ומוריו עשו איתו.

שם הדמות: ג'ונתן קונור
מראה: בלונדיני.
רקע: מגיעה ממשפחה עשירה, לא הכי מיוחסת. כשהיה בן 13 - כתוצאה מפיצוץ במעבדת הכימיה - התעוור. חבריו מכנים אותו ניית'ן. טוב באומנות
-------------------

התחלה: היום הראשון ללימודים של כיתה י"ב.

ד"א- י"ב באנגליה זה גיל 17.

איזבל - אני יוצאת מהמקלחת, עטופה בחלוק לבן. למרות שרוב הבנות קמו רק עכשיו, אני ערה כבר שעה. איך אמא ואבא מצפים ממני להתארגן לארוחת בוקר בשעה שבע? כשאני קמה בשש?

דיוויד - השעון המעורר שלי מעיר אותי, בשש וחצי כרגיל. אני קם בעייפות מהמיטה.

קרטר - המכונית עוצרת ואני מוציא את האוזניות מאוזני, "הנה אני חוזר" אני ממלמל לעצמי, זה היה קיץ סיוטי, כרגיל לקיץ בבית. אני מרכיב את המשקפיים ויוצא, כל הדברים שלי כבר בפנימייה, עדיין בארון. "תודה." אני מודה לנהג ונכנס לבית הספר, בחיים אני לא אבין למה אני כאן כל כך מוקדם.

גרייס - אני יוצאת מהמכונית של ההורים שלי וטורקת את הדלת בעוצמה, "אל תטרקי את הדלת, גרייסי." אמא אומרת ויוצאת, אבא מוציא את המזוודה שלי מהבאגז'.

איזבל - אני קושרת את החלוק סביב מותני ונעמדת להסתרק מול המראה. הבנות הבודדות שעומדות שם זזות כדי לפנות לי מקום.

דיוויד - "לימודים. הידד." אני אומר ביובש לבבואה החיוורת שלי שנשקפת אליי מהמראה שבמקלחת.

קרטר - אני הולך במהירות למעונות ומתפרץ לחדר שלי ושל השותף שלי ג'ונתן, "היי." אני אומר ומרכיב את המשקפיים, מוריד אותם ומנקה את הזכוכיות.

גרייס - "אל תשלחו אותי לפנימייה מחורבנת בלי קליטה ואינטרט אבא." אני אומרת לו ומביטה במספר תלמידים שנכנסים לבית הספר

איזבל - אני מסיימת להסתרק וחוזרת לחדר שלי כדי להתלבש בתלבושת האחידה.

דיוויד - אני שוטף פנים, מצחצח שיניים ומסתרק באיטיות.

קרטר - ג'ונתן מביט לכיווני, "איך היה בקיץ?" הוא שואל. "אתה יודע, קיץ מחורבן בבית המחורבן של המשפחה המחורבנת שלי. את הרוב ביליתי בספריה. אה כן והרווחתי קונצרט בשוויץ." אני מספר, "הגעת לכאן היום?" אני שואל ומביט על המיטה של נייתן, היא מכוסה כולה בתחתונים וספרונים שכתובים בברייל ודיסק אחד (נדמה לי של הארי פוטר). "אתמול בערב, אמא שלי התעקשה..." הוא אומר ומחייך. "אני מקווה שנהנית." אני אומר לו.

גרייס - אישה מוזרה וחייכנית מביטה לכיווני ומתקדמת לעברי.

איזבל - אני מביטה בארון שלי, ולאחר כמה שניות לוקחת חצאית שחורה, חולצה לבנה וסוודר בצבע אפור עכבר. לא שיש לי הרבה אופציות.

דיוויד - בעיניים חצי עצומות אני צועד בחזרה לחדר שלי ונופל בעייפות על המיטה. אחרי כמה שניות, או אולי דקות, אני קם שוב וזורק על עצמי משהו ללבוש.

קרטר - "הא." ניית'ן זורק ומוריד את סוודר השינה שלו, אני מוריד את הסוודר שאני לובש ושם במקום את אחת החולצות של בית הספר, עליו סוודר קצר. ניית'ן ממשש חולצה ומרים אותה - "סוודר שלי או סוודר בית ספר?" הוא שואל, "שלך." אני אומר, "תגיד איפה ארטמיס?" אני שואל ומנסה בקושי רב לסגור את החגורה, השמנתי בקיץ? אני תוהה בלב. "בדיקת כלבת. האחות אומרת שמחר היא תהיה פה." נייתן מרים סוודר נוסף - "בית ספר." אני אומר בהיסח דעת, "לעת עתה אני תקוע עם המקל." הוא ממשיך, "אז ספר לי - איך היה במנצ'סטר?" אני שואל ומרים בשבילו את המקל המקופל שנח על הרצפה.

גרייס - האשה מקדמת את פנינו, אני מחייכת חיוך מאולץ ומקשיבה ברפרוף למה שהיא אומרת

*תהיי ג'ונתן

אופסי. סליחה, שכחתי.

איזבל - אני מביטה על החדר הריק. כרגע אין לי שותפה. אני חושבת שהשנה אני אולי אמצא לי שותפה חדשה, שלא קשורה לחבורה שלי.

דיוויד - אני פותח את החלון ומאיר את התחדר, בתקווה להתעורר באופן מלא.

ג'ונתן - "תודה." אני לוקח את המקל מידו. "היה בסדר בחופשה, אבל לא עשיתי ממש משהו. רוב הזמן פשוט שמרתי על אח שלי ושיחקתי עם ארטמיס."

גרייס - האישה הזאת מראה לי כל מיני חדרים מוזרים, חלקם כן חשובים, חלקם לא.

קרטר - אני מגחך, "נשמע כאילו היה לך סופר כיף." אני אומר ומרים מהרצפה את המשקפיים הכהות שלו, "בלגנת את כל החדר." אני מעיר הערת אגב.

איזבל - אני ניגשת לשולחן האיפור שבחדר שלי - עוד אחת מהפרוטקציות הרבות שיש לי - ומתחילה לאפר בעדינות את העיניים.

דיוויד - האוויר הקר מכה בפני, ואני ממהר לסגור את החלון.

ג'ונתן - "באמת?"

קרטר - "אהא. הכל זרוק פה." אני אומר.

גרייס - בסוף אנחנו מגיעים למעונות, שם אמא ואבא נפרדים ממני, עושים את החלק הקיטשי של - אוו אנחנו נתגעגע אלייך, ביי מתוקה.

איזבל - אחרי כמעט עשרים דקות אני מסיימת.

דיוויד - אני מעביר את מבטי בחדר. הוא נעצר על השעון. שש חמישים וחמש.

ג'ונתן - "אני אסדר את זה אחר כך. מה השעה?"

קרטר - "חמישה לשבע. מהר. תתארגן. עכשיו." אני אומר ומהסס אם לה.
גרייס - האישה, שמתגלה כמנהלת, מובילה אותי לחדרי החדש, אנשים בוהים בי

איזבל - אני מעיפה מבט אחרון במראה ויוצאת.

דיוויוד - אני עוצם עיניים. אני תכף אקום. עוד דקה.

ג'ונתן - "סוודר..." אני מהמהם, וממשש את הבגדים על המיטה.

קרטר - אני מרים סוודר מהמיטה שלו, "בדיוק על זה אני מדבר. הגעת לכאן אתמול את באמצע הקיץ?" אני שואל.

גרייס - המנהלת (גברת בראון מסתבר) מביאה אותי לדלת ודופקת עליה קלות

איזבל - אני פותחת את הדלת. אמא שלי ומישהי שאני לא מכירה עומדות בפתח. אני מחייכת.

דיוויד - אני נרדם.

ג'ונתן - "אתמול. איך הייתה הנסיעה לפה?" אני שואל בזמן שאני לובש את הסוודר.

גרייס - "גרייס, תכירי, איזבל. איזבל תהיה שותפתך לחדר השינה במהלך השנה. כמו כן - אני מצפה ממך, איזבל, שתעדכני את גרייס בכל מה שצריך." אומרת גברת בראון.

קרטר - "סיימתי את הארי פוטר השביעי בפעם החמישית." אני אומר, "והתחלתי את החרב באבן."

איזבל - "בטח, אמא." אני מחייכת בחביבות. "בואי, גרייס. אני אעזור לך להתכונן לארוחת בוקר."

דיוויד - ישן...

ג'ונתן - "שוב? באמת? כמה פעמים אתה יכול לקרוא אותו ספר?"

קרטר - "קראתי שייקספיר בגיל 8. ברגע שנתנו לי את הארי פוטר ידעתי שמצאתי את אהבת חיי." אני אומר בצחוק.

גרייס - אני מביטה בנערה הזאת ומנסה להבין את הבעת הפנים שלה.

איזבל - אמא יוצאת וגרייס נשארת ומביטה בחדר. "היי, גרייס. אני איזבל, אבל את יכולה לקרוא לי איזי." גרייס מחייכת בהיסוס. 'אפילו לא הייתי צריכה להתאמץ בשביל למצוא מישהי חדשה.' אני חושבת לעצמי בסיפוק. "טוב, זה הצד שלך בחדר - המיטה, והשולחן." אני מחווה לכיוונם. "והארון הזה משותף לשתינו. פה נמצאים בגדי בית הספר שלך, שאת תצטרכי ללבוש כל זמן שאת לומדת." אני פותחת את הארון. "ופה את יכולה לשים את שאר הבגדים שלך, שאת יכולה ללבוש אחרי הלימודים ובסופי שבוע." גרייס מהנהנת בריכוז. "המקלחות כמה מטרים מפה, הן משותפות ומחולקות לבנים-בנות. אני אסביר לך עוד בדרך, כי אם לא נצא עכשיו אנחנו נאחר לארוחת בוקר." אני מוציאה בגדי בית ספר מהארון בשביל גרייס. "תתלבשי. אני אחכה לך בחוץ." אני אומרת. גרייס לוקחת את הבגדים מידי. "תודה." היא אומרת. אני מחייכת, אומרת "בבקשה." ויוצאת מהחדר. איזה ילדה מוזרה. "איזי!" אני שומעת לפתע קריאה מאחוריי. אני מזהה את הקול. "קלייר." אני אומרת ומחבקת את הנערה הג'ינג'ית. "התגעגעתי אלייך." קלייר צוחקת באושר. היא כבר לבושה בבגדי בית ספר. "גם אני! למה לא באת לבקר בחופשה?" היא שאלה בהתלהבות מפגישתנו. "לא יכולתי. דודה שלי לקחה אותי להוואי למשך חודש וחצי." אני משקרת בחיוך. קלייר צווחת. "הוואי?! את צוחקת עליי!" אני מצחקקת בשקט. "לא, אני לא. מה את עשית בחופש?" קלייר גונחת. "הייתי חולה במשך חצי מהזמן, ובחצי האחר לא עשיתי כלום. פשוט כלום." אני מניחה יד מנחמת על כתפה. "אוי, מסכנה שלי..." אני מהנהנת בהשתתפות. היא קופצת. "אבל עכשיו הכל בסדר, אז למה אנחנו לא הולכות כבר לאכול? אני מתה מרעב!" אני מחייכת. "יש לי שותפה חדשה לחדר והיא מתלבשת עכשיו. קוראים לה גרייס, והיא דיי מוזרה." אני לוחשת באוזנה. עיניה של קלייר נוצצות. "חדשה? אוו, איזה יופי!" אני נדה בראשי, בדיוק בשנייה שגרייס יוצאת מהחדר. היא מביטה בקלייר. "גרייס, זאת קלייר, חברה שלי. קלייר, זאת גרייס. היא חדשה, והשותפה שלי לחדר." אני מעמידה פנים שלא סיפרתי לקלייר על גרייס. "נעים להכיר אותך." אומרת קלייר בחיוך ולוחצת את ידה. אנחנו עומדות ככה עוד כמה שניות. "טוב, קדימה! אנחנו עומדות לאחר!" אני אומרת ואנחנו הולכות לחדר האוכל.

דיוויד - "נו, אני מניח שצריך לצאת." אני ממלמל לעצמי כשאני מתעורר מקריאות נלהבות של ילדים מחוץ לחדר שלי. אני מביט בשעון. 07:12. אני קם ברטינה מהמיטה ויוצא באיטיות מהחדר. ריק בחוץ, אין כאן אף אחד, אבל אני שומע קולות של ילדים מהחדר אוכל למטה. אני יורד ומתיישב במקום הקבוע שלי, בשולחן ריק. ההורים שלי מחליטים לדבר, ובמשך כל הנאום אני מתעלם מהזמזום המתמשך באוזן שלי שאומר שמישהו מדבר. צוות המורים מוצג. אין שום שינוי מהשנה שעברה. כמה מפתיע. אני אוכל את ארוחת הבוקר שלי בשקט, מתעלם מהרעש והצחוק של התלמידים.

ג'ונתן - אחרי שקרטר עוזר לי לסיים להתארגן, אנחנו יורדים לחדר אוכל.

מצטערת שלא עשיתי יותר ארוך לדיוויד וג'ונתן, אבל רובין פה. את סולחת לי, נכון?

קרטר - אנחנו מאחרים כצפוי לארוחת הבוקר, כמו כל מנהל טוב אדון בראון גונב את המקרופון ואומר בקולי קולות בחדר האוכל - "מר מאייר ומר קונור, אנחנו שמחים שטרחתם להגיע לארוחת הבוקר, אבל בפעם הבאה השתדלו להגיע בזמן." הוא שונא אותי, ואת נייתן אפילו יותר בגלל איזו תביעה-שאסור-לדבר-עליה, לפחות ככה שמעתי. מהבוקר שג'ונתן חזר לבית ספר אחרי התאונה בכיתת הכימיה מר בראון התייחס אליו כמו לזבל, לא ברור לי למה, אבל ששאלתי את אחד הילדים "הכי מעודכנים" הוא רק אמר - "אחד הילדים אמר שהוא שמע מאבא שלו - שהוא שופט - שאבא של ג'ונתן תבע את הבית ספר בגלל התאונה ובגלל שכמעט ולא קיבלו את ג'ונתן חזרה." לא שאלתי יותר מזה אז, ג'ונתן לא מדבר על זה, בכלל, אני מתחיל לחשוב שמדובר ביותר מסתם תביעה. ג'ונתן ואני מתיישבים בשולחן היחיד שלא מלא עד אפס מקום, המתבודד של השכבה - דייוויד בראון. הוא נראה ילד נחמד, רק השם שנוצר לו (משהו בסגנון - הבן של המנהלים שמתלהב מזה יותר מידי) הורס הכל. הוא גם די חתיך. אני מוריד את המשקפיים ומנקה אותם שוב.

גרייס - אנחנו מגיעות לחדר האוכל. אני משתרכת אחרי הבנות בלי רצון. מבחינה טכנית - הלימודים מתחילים רק בעוד שבוע, לא מובן אני כאן שבוע לפני.

איזבל - בחדר האוכל אנחנו פוגשות את שאר החברות שלי - קייט, זואי, מרי ואליס - ועוד אנשים שלא פגשתי מאז תחילת החופש. מדי פעם אני מציגה את גרייס לכולם, אבל בשאר הזמן מדברת עם החברות שלי, צוחקת, ומרכלת.

דיוויד - אני מרים את עיני בחוסר עניין לעבר שני הבנים שהתיישבו לידי.

ג'ונתן - "קרטר, איפה המים?" אני שואל.

קרטר - "אממ.." אני מחשב, "שעה 9." אני אומר. "דייוויד נכון?" אני פונה לנער שהתיישבנו לידו, בחיי הוא חתיך. הוא מהנהן. "נשארת פה כל הקיץ?" אני שואל. משהו בי מתחיל לחשוד שג'ונתן נשאר כאן בקיץ. דייוויד מהנהן שוב. "הרבה ילדים נשארו כאן?" אני שואל, הלוואי שאני הייתי נשאר, אפילו על הקונצרט בשוויץ הייתי מוכן להשאר, רק להשאר כאן ולא לחזור לבית המעצבן של המשפחה המעצבנת שלי.

גרייס - אני משדלת את עצמי להסתכל לכיוון הבנות אבל מבטי נודד כל הזמן לשולחנות אחרים, כל אחד אחר עדיף על הסנוביות האלה.