פנימיית ליברטי. שירשור ((:

קרטר - אנחנו נוסעים ומגיעים לאזור של מידלסקס, עוברים את ההרצאה במקומות שצריכים ואז עולים שוב על האוטובוסים

דיוויד - הפעם אני יושב ליד גרייס. בית הגילדות היה מקסים משחשבתי. "תזכירי לי שוב עם מי את ישנה בחדר?"

גרייס - "אחותך וכמה מהחבורה שלה." אני אומרת. "עם מי אתה?"

דיוויד - "בהצלחה איתן. אני עם קרטר, ג'ונתן, תומאס וילד אחד בשם אנדרו." אני סופר על אצבעותיי - חמישה יחד איתי. גרייס נאנקת בדרמתיות. "זה לא הוגן." היא רוטנת. אני מגחך. "במקרה הכי רע, תבואי לחדר שלנו. אני חושב שיהיה נחמד. למרות שאני לא מכיר את האנדרו הזה. את מכירה אותו?" אני שואל. היא חושבת לרגע. "שיער שטני, עיניים כחולות מלחיצות כאלה?" היא שואלת. אני מושך בכתפיי. "אף פעם לא ראיתי אותו." גרייס מכווצת את מצחה. "אנדרו ג'ימי?" היא שואלת. אני מהנהן. "כן, זה השם שלו. את מכירה אותו?" אני שואלת שוב. "הוא לומד איתי אלגברה." אני מגחך שוב. "עכשיו אני יודע עליו משהו. הוא לומד אלגברה איתך... מה המנת משכל שלו?" בתגובה, היא מכה בזרועי. "דביל." היא אומרת, אני אני רואה בעיניה שזה הצחיק אותה. אותה. "את יודעת, מעולם לא היה לי כינוי חיבה לפני כן. אני לא בטוח איך להתייחס לעובדה שכינוי החיבה הראשון שלי הוא 'דביל'."

קרטר - אנחנו נוסעים

דיוויד - גרייס מושכת בכתפיה. "בתור מחמאה?" היא מציעה. אני מגלגל עיניים.

אהמגרייסאהמ

גרייס - "נוו אל תהיה כבד"

דיוויד - "אני לא." אני אומר, ואז נעצר לרגע. "אף פעם לא הבנתי לגמרי את הביטוי הזה."

גרייס - האוטובוס עוצר מול מלון ענק, הילטון לדעתי. "מה לעזאזל?!"

דיוויד - אני מחייך למראה תדהמתה. "בואי נגיד את זה ככה - המחיר משתלם."

גרייס - אני צוחקת ובוכה כאחד, "הו  אלוהים."

דיוויד - אני מושך בכתפיי. "באמת. זה ביטוי כל כך מוזר."

הממ... רק אני, או שהשתנה פה קצת?

כן קצת... זה לא נוח...

גרייס - כולם יורדים מהאוטובוס, מוצאים אחד אחד את מזוודותיהם

גרייס - "לא. תודה." אני אומרת, כולם נכנסים למלון ואני לא יכולה שלא להפשיל שרוולים. אני לבושה במעיל וסוודר, ועכשיו חם. "תלמידים, מכיוון שנפגש שוב בקרוב מאוד לארוחת ארבע, אשמח אם תקשיבו לרגע - חדריכם ממוקמים בקומה השביעית, חולקתם לחמישה בכל חדר, יש לציית לזמנים שבדף. כמו כן - זהו מלון, שמרו עליו וכבדו את שאר הנופשים. נפגש בארבע בחדר האוגל." אומרת גברת בראון

קרטר - "כמה נוח." תומאס נשכב על הספה שבחדר ומתמתח. אנדרו מוריד את התיק הקטן שלו מגבו ומתחיל לפתוח את הכפתורים בעליונית שלו, "טוב... זה נראה טוב יותר מאכסניית גריילו." הוא אומר ומסתובב בחדר, כולם יסכימו איתו - אכסניית גריילו הייתה משהו מיוחד, נדף מהחדרים בה ריח של  נפתלין, המיטות הרגישו כאילו אתה ישן על קרשים, היה חם בצורה מוזרה במשך היום וקפוא עד כאב בלילה, כשהעירו אותנו בבוקר - כולם היו מתים מעייפות בגלל חוסר בשינה בשל קור. האוכל היה דוחה (שלושה ילדים חזרו לבית הספר כבר בערב הראשון בגלל קלקול קיבה או משהו כזה), המים שזרמו הריחו מכלור, כך שכולנו ויתרנו על מקלחות או שתיה, ובגלל ריבוי בילדים  מיובשים - חזרנו לבית הספר באמצעו של המסלול השני. "כל דבר טוב יותר מאכסניית גריילו." אני אומר ומתיישב על אחת המיטות, "אז... אנדרו - ספר לנו על עצמך." תומאס קם ומתיישב "נורמלית" על הספה, "אין מה לדעת." אומר אנדרו ומושך בכתפיו. "באמת?" תומאס נראה משועשע, "מאיפה אתה?" הוא שואל, "אני מלידס." הוא אומר. "המשפחה שלי לא מיוחסת. זה כל מה שמעניין אתכם, לא?" הוא שואל אומר. "אני נראה לך כמו ההורים שלי?" תומאס מצביע על עצמו, "ייחוס לא מעניין אותי, אנדרו. זה סתם בולשיט של המבוגרים. אבל כן - במצב מסויים ייחוס זה הכל." הוא אומר. "אני לא בא ממשפחה מיוחסת," ג'ונתן אומר, "אבא שלך עורך דין בכיר." מסביר תומאס, "אני מדבר בסופו של דבר על כסף. בלי כסף - אתה כלום, אין לך כסף לכל העזרים האלה שלך, אתה נשאר תלוי בהורים כל החיים, הם מתים, ואז אתה מת מחוסר אונים." הוא משחק באצבעותיו בחורי חגורתו. תומאס נועץ מבטי שנאה לעבר ג'ונתן, שמשום מה יודע להחזיר לו כאלה, גם אם מבעד למשקפיים הכהות. "אבא שלי לא עורך דין בכיר, הוא מרצה. ואני בסדר גמור עם זה. זאת אומרת - לא ממש אכפת לי. שיהנה מהעוף המוכשר שלו. טוב לי להיות רחוק, לפחות אני מקבל בייקון וסופי שבוע חופשיים ממשפחה חונקת." אומר אנדרו. דייוויד מגחך. "איפה אבא שלך מרצה?" הוא שואל, בניסיון להפיג את המתח, "באוניברסיטת לידס כמובן." אנדרו עונה, משועשע מה... בורות אולי של דייוויד. הו זה הולך להיות ערב מעניין.

דיוויד - "מה עם אמא שלך? במה היא עובדת?"

קרטר - אנחנו מביטים באנדרו במבט שואל, "היא לא עובדת."

דיוויד - "אה. יש לך אחים?"

קרטר - "שלושה." אומר אנדרו, הוא מכניס ומוציא את ידיו מכיסיו ואני מבין שהוא חש שלא בנוח. "טוב.. יש ארוחת ארבע." אני אומר

דיוויד - אני מעיף מבט בשעוני ומשתרע על המיטה היחידה שנשארה פנויה. "השעה שלוש וארבעים. יש עוד עשרים דקות עד ארוחת ארבע."

לאאא! לא לא לא לא לא 

קרטר - אני מושך בכתפיי לעבר אנדרו, "אני צריך לשירותים." הוא אומר

דיוויד - "המשך המסדרון, ימינה." אני מכוון אותו. הוא מביט בי מופתע. אני מושך בכתפיי. "ראיתי שלט בדרך. חוץ מזה, זאת לא הפעם הראשונה שלי פה." הוא מהנהן לאות תודה וממהר להסתלק.

הם במלון. למה שיהיה שירותים משותפים?!

קרטר - "רוצה שאלווה אותך?" אני שואל